במאה ה-20 חלו שינויים בחשיבה ובמחקר האנתרופולוגי שהשפיעו משמעותית על התפיסות של המין האנושי והמציאו את מושג ה”ג’נדר” שאנחנו נתקלים בו בכל פינה היום. מה באמת עומד מאחורי תיאוריית הג’נדר, ומדוע היא ממשיכה לצבור תאוצה בחברה בשעה שמחקרים רבים טוענים שאין לה בסיס מוצק?
איל לוינטר | 7 באוקטובר 2019 | חברה והיסטוריה | 18 דק׳
כך כבשה תיאוריית הג’נדר את העולם
באוגוסט 1925, עמדה בחורה אמריקנית בת 23 בשם מרגרט מיד (Mead), על סיפונה של ספינת קיטור מקרטעת שהפליגה לעבר מחרוזת איים מבודדת בדרום האוקיאנוס השקט המכונה "סמואה האמריקנית". באמתחתה היו מחברות, מכונת כתיבה ותמונה של גבר מזדקן בעל שיער פרוע אותו כינתה "פאפא פרנץ".
מיד הייתה אחת הנשים הראשונות שסיימו מסלול לימודים במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ופאפא פרנץ – יו"ר המחלקה – הידוע גם בשמו המלא פרופ' פרנץ בועז (Boas), דחק בה לצאת לשטח, ולמצוא מקום שבו תוכל להטביע את חותמה כאנתרופולוגית. עם קצת מזל, קיווה פרופ' בועז, מחקרה יהפוך ל"ניסיון הרציני הראשון להיכנס להלך הרוח הנפשי של קבוצה בחברה פרימיטיבית", הוא כתב לה כמה חודשים לאחר שיצאה למסע. "אני מאמין שהצלחתך תסמן את תחילתו של עידן חדש של מחקר מתודולוגי על שבטי ילידים".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
