יערות המאכל צצים בשנים האחרונות ברחבי הארץ, כולל בערים הגדולות, כפטריות אחרי הגשם, מרפאים את הסביבה הטבעית וגם את הקהילות המעורבות בהם
יערה ארגוב | 13 במרץ 2019 | חברה והיסטוריה | 9 דק׳
בחזרה אל הגן האבוד
אני גדלתי עם האדמה, העצים והשמש, ועם לקום בבוקר מוקדם מאוד מאוד", אומר יוסי שילוח (74). אנחנו יושבים במעגל של עצי דולב בכניסה לפינת חמד המכונה "יער המאכל קורן" בעמק הנהר הנעלם שליד קיבוץ הגושרים. מעלינו מתנשאים הדולבים עירומים כמעט לגמרי ומתחתינו פרוש לתפארת מרבד עלים חום צהבהב מואר בשמש צהריים.
"אף אחד לא יכול לקחת ממני את היער הזה", שילוח מחייך כמי שגילה את הסוד לחיי נצח. "גרתי בהרבה מקומות, תמיד בדירות שכורות", הוא אומר, "בכל מקום נטעתי עצים ועשיתי גינות יפהפיות. כל פעם שהייתי צריך לעזוב מאיזושהי סיבה הייתי צריך לנטוש את הבוסתן שעשיתי, אבל היער הזה – אינו תלוי במיקום של הבית שלי".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
שותלים עץ ביער המאכל קורן, חורף 2019 | תמונה: יערה ארגוב
