הרעיון של “השמאל העמוק” המנוגד ל”ימין העמוק” הוא שגוי. המערכות הנמצאות על שני קצוות הספקטרום הפוליטי, הכוללות סוציאליזם (בצד השמאלי), פשיזם ונאציזם (בצד הימני), מגיעות משורש משותף אחד – לכולן אמונה ברעיונות קומוניסטיים בסיסיים, וכולן הן פרשנויות שונות של המרקסיזם.

אולם לפני שניגע בנאציזם ובפשיזם, צריך להתעכב בקצרה על הקשר שבין הסוציאליזם לקומוניזם. שכן רבים במערב מסתכלים כיום על הקומוניזם ועל הסוציאליזם בנפרד. למעשה קרל מרקס ופרידריך אנגלס היו המשך כרונולוגי של התנועה הסוציאליסטית שהתפתחה הרבה קודם. הם ניסו לשלב את הרעיונות הסוציאליסטיים בתוך מסגרת מדעית שתוכיח את ההיגיון שבהם, ותסביר מדוע החברה עתידה להפוך באופן בלתי נמנע לחברה קומוניסטית.

היטלר, כמו מוסוליני, זיהה את הסוציאליזם כלב ליבה של דרך החיים הנאצית והפשיסטית

אנגלס, שותפו של מרקס לכתיבת המניפסט הקומוניסטי, טען בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית כי מעמד הפועלים – אלו המקבלים משכורת תמורת עבודתם ואינם מחזיקים ברכוש כלשהו (“הפרולטריון”), מנוצל על ידי בעלי המפעלים ובעלי ההון הקפיטליסטיים. במסמך שכותרתו “עקרונות הקומוניזם” (The Principles of Communism) מ-1847, הוא הגדיר כי הקומוניזם הוא דוקטרינה של המצבים שיאפשרו לשחרר את הפרולטריון מהניצול הקפיטליסטי.

הדרך להשיג זאת היא באמצעות השתלטות על התעשייה ועל מוקדי הייצור ושחרורם “מידי אינדיבידואלים מתחרים, וייסוד מערכת שבה כל ענפי הייצור מופעלים בידי החברה בכללותה – כלומר, עבור חשבון משותף, לפי תוכנית משותפת ועם השתתפות של כל האנשים בחברה”. במילים אחרות, זה יוביל, לפי אנגלס, לביטול כל הרכוש הפרטי והעברתו למה שכינה “בעלות שיתופית על טובין”, שתדאג לחלק את המוצרים והרכוש על פי הסכם משותף. אנגלס ראה בביטול הרכוש הפרטי את החלק המשמעותי ביותר של המהפכה הקומוניסטית.

תמונה: Wojtek Radwanski/AFP/Getty Images

כדי לבצע את המהפכה, כתב אנגלס, צריך להטיל מסים כבדים, לבטל את הירושה, להפקיע בהדרגתיות אדמות מבעליהן ומפעלים מתעשיינים (בצורה ישירה, או עקיפה על ידי המדינה, שתתחרה במפעלים). בנוסף, צריך להעביר את כל ההון והאשראי לניהול המדינה, באמצעות בנק מרכזי, ו”דיכוי כל הבנקים הפרטיים והבנקאים”.

במאמר מ-1847 (“סוציאליזם אמיתי”) הסבירו מרקס ואנגלס כי “‘סוציאליזם אמיתי’ אינו יותר מאשר טרנספיגורציה (שינוי צורה, ג”פ) של הקומוניזם הפרולטרי, ושל המפלגות והכתות שפחות או יותר קשורות אליו”.

אף על פי שמרקס ביקר את הסוציאליסטים של אותה תקופה ולעג להם במאמריו, בין היתר מכיוון שלא קידמו, כפי שציפה ובצורה מדויקת על פי חזונו, את המהפכה לה פילל נגד המעמד הבורגני, הוא בכל זאת ראה בסוציאליזם שלב מוקדם בדרך להשגת הקומוניזם. “בין חברה קפיטליסטית לקומוניסטית שוכנת תקופה של טרנספורמציה מהפכנית”, כתב מרקס ב-1875 (במכתב שפורסם לאחר מותו תחת הכותרת Critique of the Gotha Programme).

העוינות כלפי הבורגנים הייתה החוט המרכזי בכתיבתו ובנאומיו של היטלר… הוא שיבח את הקומוניזם הסובייטי שהצליח להיפטר מהבורגנים, שהיו ‘חסרי ערך למין האנושי’

ולדימיר לנין, שהתבסס על דבריו של מרקס, קבע זאת בצורה ברורה יותר בחיבור מ-1917 (The State and Revolution). לנין ראה בסוציאליזם את השלב המקדים של הקומוניזם, ואת הקומוניזם מתפתח על בסיס הסוציאליזם.

“לפני המהפכה הרוסית של 1917, ‘סוציאליזם’ ו’קומוניזם’ היו מילים נרדפות”, טוען בריאן קפלן, פרופ’ עמית לכלכלה באוניברסיטת ג’ורג’ מייסון, בפרק על קומוניזם בספר “The Concise Encyclopedia of Economics” (שחיבר דיוויד הנדרסון ב-2010). “שניהם התייחסו למערכות כלכליות שבהן הממשלה שולטת על אמצעי הייצור”. במילים אחרות, הסוציאליזם היה תמיד חלק מהמרקסיזם ומהתנועה הקומוניסטית הבין-לאומית.

הקומונה הפריזאית של 1871 הייתה הניסיון הראשון של הקומוניזם לתפוס את השלטון. המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 בהובלת לנין הייתה הניסיון השני. את הניסיון השלישי הוביל מהפכן אחר – בניטו מוסוליני, שהסיק ממלחמת העולם הראשונה כי נַצְיוֹנָלִיזְם (לאומנות, nationalism) הוא רעיון מאחד מעולה לביצוע מהפכת עובדים כוחנית.

לפי ספרו של ההיסטוריון ריצ’רד פייפס (Russia Under the Bolshevik Regime, 1995), “אף סוציאליסט אירופי חשוב לפני מלחמת העולם הראשונה לא דמה ללנין יותר מאשר בניטו מוסוליני. בדומה ללנין, הוא הוביל את המחנה האנטי-רביזיוניסטי של המפלגה הסוציאליסטית במדינה. כמו לנין, הוא האמין שהעובד אינו מהפכן מטבעו ושצריך לדחוף אותו לפעולה רדיקלית על ידי אליטה אינטלקטואלית”.

מוסוליני עדכן את הרעיון המרקסיסטי והפך אותו למערכת חדשה שנקראה פשיזם (שלפי הגדרתה היא שיטת ממשל לאומנית). הוא המציא את השם על בסיס העיקרון הקולקטיביסטי שנובע מהמילה האיטלקית “פאסיו”, המתייחס לצרור מקלות הקשורים סביב ידית של גרזן. מוסוליני הסביר את הרעיון באוטוביוגרפיה שלו מ-1928 שבה כתב כי “האזרח במדינה פאשיסטית אינו עוד אינדיבידואל אנוכי שיש לו הזכות האנטי-חברתית להתמרד נגד כל חוק של הקולקטיביות”.

מוסוליני פעל במקביל למגמה שהתרחשה בתנועה הסוציאליסטית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שהתפצלה לשני זרמים נפרדים: סוציאל-דמוקרטי וקומוניסטי. הסוציאל-דמוקרטים שתמכו בסוציאליזם, ראו את הדרך להגשמתו בשיתוף פעולה עם המדינה ובהתקדמות הדרגתית בדרך להגשמתו, ולא בהתנגשות מהפכנית. הם הלכו וצברו כוח ותפסו את השלטון במדינות רבות באירופה, ובהן גם בגרמניה, שבשנות ה-20 ממשלותיה הורכבו מקואליציה של מפלגות שהסוציאל-דמוקרטים היה הרוב בהן.

המפלגות הקומוניסטיות במדינות השונות, לעומתן, נרתעו משיתוף פעולה שלטוני. בגרמניה, המפלגה הקומוניסטית שהקימו חברים לשעבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נותרה באופוזיציה. היא הפכה ליריבה פוליטית מרה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מצב ששיקף קרב בין זרמים קומוניסטיים/סוציאליסטיים מתחרים.

כשאדולף היטלר הגיח עם מיתוג חדש למערכת הסוציאליסטית, תחת הסיסמה “נאציונל-סוציאליזם” (National Socialism), הוא ניצל את העובדה שהציבור בגרמניה היה מחולק על ידי גבולות לאומיים חדשים שנוצרו עקב שביתת הנשק של מלחמת העולם הראשונה, והשתמש בפוליטיקת זהויות לאומנית ככלי לגיוס המונים.

מדיניות המפלגה הנאצית התבססה על תוכנית רווחה בת 25 שלבים שעקבה אחר המודל הכלכלי הקומוניסטי. התוכנית כללה הלאמה של תאגידים גדולים, שליטה ממשלתית על בנקים, חלוקה מחדש של רווחי התעשייה הכבדה, פיצול אחזקות קרקע גדולות ליחידות קטנות יותר, ועוד.

אף על פי שהיטלר טען בספרו “מיין קאמפף” כי הפילוסופיה שלו מתנגדת לרעיונות הקומוניסטיים של מאבקי מעמדות, הוא סיגל עקרונות קומוניסטיים/סוציאליסטיים רבים. “היטלר, כמו מוסוליני, זיהה את הסוציאליזם כלב ליבה של דרך החיים הנאצית והפשיסטית”, כותב דינש ד’סוזה, מחבר רב המכר “The big lie” (2017), על ההיסטוריה הסוציאליסטית של הנאצים והפשיסטים. “מוסוליני היה הדמות המובילה של הסוציאליזם האיטלקי המהפכני ואף פעם לא ויתר על הנאמנות שלו לזה. מפלגתו של היטלר הגדירה עצמה כמגנה על ה’נאציונל-סוציאליזם'”.

כמו כל האידיאולוגים הקומוניסטים, התנגד היטלר למערכת הקפיטליסטית המסורתית. אם לנין האשים את החקלאים העשירים, ומאו דזה-דונג האשים את בעלי האדמות, היטלר העביר את האשמה לקבוצה בודדת של אנשים – היהודים. “האנטישמיות הנאצית צמחה מהשנאה של היטלר לקפיטליזם”, טוען ד’סוזה. “היטלר התווה הפרדה ברורה בין קפיטליזם פרודוקטיבי, שאליו הוא יכול לציית, לבין קפיטליזם כלכלי (הקשור בבעלי ההון, ג”פ), שאותו הוא קישר ליהודים”.

ריצ’רד אוברי, אחד ההיסטוריונים הבולטים שחקרו את גרמניה הנאצית ואת מלחמת העולם השנייה, כתב בספרו “הדיקטטורים: גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין” (2004), כי היטלר קרא ב”מיין קאמפף” לצעירי גרמניה להיות עדים לנפילתו הטוטלית של הסדר הבורגני-קפיטליסטי. “במהלך שנות ה-20 וה-30, העוינות כלפי הבורגנים הייתה החוט המרכזי בכתיבתו ובנאומיו של היטלר… בפרטיות הוא שיבח את הקומוניזם הסובייטי שהצליח להיפטר מהבורגנים, שהיו ‘חסרי ערך למין האנושי'”. ומי יצר את הקפיטליזם? “‘המערכת הכלכלית של ימינו’, הוא אמר לאחד ממנהיגי המפלגה ב-1934, ‘היא היצירה של היהודים'”.

כך קרבות הרחוב שפרצו ברחובות גרמניה ב-1932 בין קומוניסטים לנאצים, ובין סוציאליסטים לנאצים, כמו גם הקונפליקט שפרץ בהמשך במלחמת העולם השנייה בקרב המערכות השונות (הנאצים, הקומוניסטים והסוציאליסטים), לא היה קרב בין אידיאולוגיות מנוגדות, אלא קרב בין זרמים קומוניסטיים מתחרים. בספרו “הדרך לשעבוד” (1944) כתב הכלכלן וחתן פרס נובל לכלכלה פרידריך האייק, כי “חייבים להתייחס לקונפליקט שבין המפלגה הפשיסטית או הנאציונל-סוציאליסטית למפלגות הסוציאליסטיות המבוגרות יותר, כאל סוג הקונפליקט שחייב להתעורר בקרב מחנות סוציאליסטיים מתחרים”.

הודות לתנועה הרביזיוניסטית ולתעלולים מנטליים שונים, הנרטיב הסוציאליסטי מופרד כיום מהנאציזם ומהפשיזם, והקומוניזם זוכה לאהדה מסוימת. כשאנשים מתארים רוע אינדיבידואלי או רוע של משטר מסוים, הם משתמשים לרוב במונח “נאצי” או “פשיסט”, אבל כמעט אף פעם לא במילה “קומוניסט”.

* ג’ושוע פיליפ הוא עיתונאי חוקר באפוק טיימס ניו יורק