כולם רוצים לקדם את החברה, להתפתח ולהשתפר. כולם רוצים לחדש, ליצור ולמצוא את הדבר הגדול הבא. אבל בסין העתיקה היו רבים שדווקא חשבו ההיפך. הם רצו לחזור לאחור, לחזור למקור. מעניין שדווקא מאותם אנשים יצאו לא פעם המצאות שהשפיעו על סין ועל העולם.

שלוש תורות היו נפוצות במיוחד בסין בזמנים העתיקים. הקונפוציאניזם, דרך החיים הממוקדת בהתנהלות מוסרית, שקונפוציוס נחשב למורה הגדול שלה; הבודהיזם, שהתחיל להגיע לסין במאה השלישית לספירה, ושם דגש על היפרדות מתשוקותיו של האדם; והדאואיזם, הדרך הרוחנית שעודדה את האדם לחזור אל הפשטות ולמצוא את המקור האמיתי שלו.

משמעותה של המילה הסינית ״דאו״ היא ״דרך״. לאו דזה, שנחשב לאבי הדאואיזם, כתב: ״יש דבר שגיבושו בערפל, נולד לפני השמים והארץ, שקט, שומם – עומד לבדו ואינו משתנה, סובב בכל ואינו עייף. אפשר לראות בו את אם העולם. אינני יודע את שמו, אכנה אותו 'הדרך'״ (בתרגומם של דן דאור ויואב אריאל).

הדאואיסטים האמינו שעל האדם לחפש את ה״דאו״ ולהתאים את עצמו ל״דאו״, אותו דבר בלתי נראה שעומד מאחורי ההתרחשויות בעולם שלנו.

ציור משושל יואן (1368-1279) של הצייר רן רן-פא המתאר את מפגשו של הדאואיסט ג׳אנג גואו-לאו עם קיסר שושלת טאנג

לאו דזה, שנחשב לאבי הדאואיזם, כתב: "האדם עוקב אחרי דרכי הארץ, הארץ עוקבת אחרי דרכי השמים, השמים עוקבים אחר ה'דאו', ל'דאו' יש את דרכיו שלו".

אמנם היה מגוון עצום של זרמים ודרכים בתוך הדאואיזם, אבל רבים מהם אהבו להתבודד, להסתובב בהרים הגבוהים, לתרגל סוגים שונים של מדיטציה ולחיות חיים פשוטים. מעט בדומה לבודהיסטים, הם רצו להשיל מעצמם את הרצונות הרבים שממלאים את האדם ויכולים לייסר את נפשו.

רבים היו מחשיבים את המתבודדים הדאואיסטים לחכמים מאוד, לכאלה שהשיגו חוכמה גבוהה אף יותר מזו שניתן למצוא בספרים. הם האמינו שבתהליך השיפור העצמי שלהם אותם אנשים לא רק צברו חוכמה, אלא גם יכולות בלתי רגילות, כמו היכולת לראות את העתיד, להאריך את חייהם או להבין את סודות היקום.

לכן, מלכים וקיסרים היו מעוניינים לעתים קרובות להעסיק אותם כיועצים. רבים מאותם דאואיסטים היו מסרבים להצעות הנוצצות של השליטים, כדי שיוכלו להמשיך ולחיות את חייהם הפשוטים. אחרים היו מסכימים למשרה כשהם היו מאמינים שהגיע הרגע הגורלי שבו הם אמורים למלא תפקיד היסטורי עבור שליט ראוי.

המצאות רבות הגיעו מאותם דאואיסטים. הרפואה הסינית פותחה על ידי דאואיסטים, למשל, כמו גם רבות מאמנויות הלחימה. גלאי רעידות האדמה הראשון בעולם פותח בשנת 148 לספירה על ידי ג׳אנג הנג, אדם שעסק בפרקטיקות דאואיסטיות רוחניות, ויצא למסעות קוסמיים רוחניים.

בתקופה ההיא הייתה מחלוקת בין המלומדים הסינים – האם כדור הארץ הוא עגול או שטוח? ג׳אנג טען בנחרצות שכדור הארץ עגול, ונמצא בתוך השמים, ״כמו חלמון בתוך ביצה״. כיצד ידע ג׳אנג במאה השנייה לספירה שכדור הארץ עגול? יש המסבירים שבזכות אותם מסעות רוחניים שאליהם יצאה נפשו והמראות שראה בשעה שעסק במדיטציה.

אחד מאותם דאואיסטים מוכשרים שחוזרו על ידי הקיסרים היה ג׳אנג גואו-לאו, או ג׳אנג גואו הזקן, שדמותו תוארה מאוחר יותר כאחד מ״שמונת בני האלמוות״. הוא נהג להתבודד על ההר הגבוה ולחיות חיים שקטים ופשוטים. אבל הקיסרים למטה בעיר הבירה שמעו על גדולתו ורצו לגייס אותו לעזרתם.

הייתה זו המאה השביעית, וקיסר שושלת טאנג, גאו-דזונג, הזמין אותו שוב ושוב אל הארמון, אך ג׳אנג גואו-לאו סירב. לאחר מכן, הקיסרית וו ציוותה עליו להגיע. ג׳אנג גואו-לאו ידע שלא יוכל לסרב, ולכן העמיד פני מת. כולם יכלו לראות את גופו הנרקב והמצחין, והאמינו שאכן מת. אולם לאחר כמה ימים ראו אותו מסתובב בהרים.

לאחר שעלה לשלטון, הקיסר טאנג שואן-דזונג ניסה גם הוא להזמין את ג׳אנג גואו-לאו. הפעם החליט ג׳אנג להיעתר לבקשה ולהגיע לייעץ לקיסר. יום אחד צד הקיסר איל. מסופר שכשהטבח עמד לשחוט את האיל, ג׳אנג גואו-לאו ראה זאת ועצר אותו. ״זה איל שמימי״, הוא הסביר, וסיפר כיצד הקיסר האן וו-די צד אותו כבר לפני 852 שנה. ״עקבתי אחריו וראיתי אותו משחרר את האיל״, הוא סיפר.

״איך אתה יודע שזה אותו איל?״ שאל אותו הקיסר. ״כשהקיסר האן וו-די עמד לשחרר את האיל, הוא ראשית סימן אותו בברונזה מתחת לקרנו השמאלית״. מסופר שהקיסר שלח מישהו לבדוק את קרן האיל, וגילה לתדהמתו חתיכת ברונזה מתחת לקרנו של האיל.

האגדה מספרת שג׳אנג גואו-לאו נהג לרכוב על החמור שלו הפוך, כשהוא פונה לאחור. היה זה חמור קסם. כשהוא סיים לרכוב עליו היה ג׳אנג גואו-לאו מקפל אותו לתוך קופסה. כשהיה צריך לרכוב עליו שנית היה מוציא אותו מהקופסה ומתיז עליו מעט מים, והחמור היה חוזר לצורתו המקורית. אבל מדוע רכב ג׳אנג גואו-לאו על החמור הפוך?

דאואיסטים רבים האמינו שככל שאנחנו מתקדמים ומתפתחים, ונעשים מורכבים ומתוחכמים יותר, כך אנחנו מתרחקים מטבענו הפשוט, המותאם ל״דאו״, ומהחוכמה הגבוהה יותר שניתן למצוא רק בתוך שלווה.

אולי ג׳אנג, כמו דאואיסטים אחרים, הבין שהוא רוצה לחזור לאחור, לפשטות ולתמימות. אולי הוא גילה, כמו הוגים סינים רבים בסין העתיקה, שככל שהחברה האנושית מתקדמת ומחדשת, האנשים מנסים להשיג יותר דברים, רודפים אחרי הישגים, ונעשים לאנוכיים יותר.