המראה השגרתי של מורה העומד מול כיתה של 30 תלמידים ורושם על הלוח נוסחאות, מה שמכונה Chalk and Talk, כבר לא באופנה. אחת הרפורמות המדוברות ביותר בתחום החינוך בשנים האחרונות היא חלוקת הכיתה לצוותים וקבוצות קטנות שעובדות יחד על פרויקט משותף, מה שמכנים בשפה החינוכית "למידה שיתופית".
גם ארגון ה-OECD מקדם את המגמה הזאת במסגרת  מבחני פיז"ה שישראל משתתפת בהם משנת 2002. לפי התוכנית, במבחני פיז"ה הבאים ב-2015 תיבדק בין השאר היכולת של למידה שיתופית. הסיבה לחשיבות הרפורמה הזאת היא, לדעת קברניטיה, השינוי שמתרחש בכלכלה העולמית.

בכלכלה החדשה, שהמאה ה-21 דוהרת לקראתה, כל המקצועות שדורשים פעולות קבועות שחוזרות על עצמן, ייעלמו. מחשבים ורובוטים יעשו בשבילנו את כל העבודות האפורות המשעממות והשגרתיות. המקצועות שימשיכו להתקיים במאה ה-21, ומקצועות חדשים שיופיעו, כולם ידרשו ידע ברמה גבוהה, יצירתיות, ויכולת של פתרון בעיות בצוות ובשיתוף פעולה באמצעות טכנולוגיות מתקדמות.

את הכלכלה החדשה הזאת שמבוססת על מקצועות עתירי ידע נהוג לכנות "כלכלת ידע". מתוך כל המיומנויות הנדרשות להשתלבות מוצלחת בכלכלה העתידית הזאת, היכולת לעבוד בצוותים ובשיתוף פעולה עם אחרים נחשבת לאחת החשובות ביותר.

לא כולם מתלהבים מהרפורמה החדשה. לא משום שאינה חשובה אלא משום שההיסטוריה של רפורמות בחינוך מראה שלאורך עשרות שנים רפורמות רבות בחינוך, בארץ ובעולם, נכשלו. לאחר מספר שנים הן חוזרות בלבוש חדש, או עולה הצעה לרפורמה הפוכה שנכשלת שוב. לא כולן, אבל רבות מספיק בשביל לעורר את השאלה מדוע רפורמות בחינוך נכשלות לעתים קרובות, ומה צריך לקרות כדי שהן שיצליחו.

גלגל חוזר

לארי קיובן, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת סטנפורד, הוא אחד הדוברים הבולטים בנושא של כשלון הרפורמות בחינוך. במאמר מפורסם שלו משנת 1990 "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" שתורגם לעברית בכתב העת "הד החינוך" הוא נותן דוגמה לרפורמה בחינוך שהתחילה לפני יותר מ-150 שנה, נכשלה אבל חזרה על עצמה כל כמה שנים בלבוש קצת שונה. כמו אותה הגברת בשינוי אדרת.

בשפה של התקופה ההיא, לפני כ-150 שנה, אמרו שבמקום שהמורה והחומר יהיו במרכז, צריך לשים במרכז את מה שכינו אז "הילד השלם" ואת תחומי ההתעניינות שלו. את מוחו של הילד דימו לגינה שצריך לטפח, בניגוד לדימוי של מחסן שצוברים בתוכו פריטים מוכנים של ידע. אנשי חינוך שנחשבו לחדשניים התחילו להביא לכיתות בעלי חיים, פרחים ותמונות של התלמידים כאשר היו פעוטים.

30 שנה אחר כך ולאורך כמה עשורים, כותב קיובן, לא הסתפקו בקיים וניסו שוב לשנות. אבל חזרו לאותה רפורמה, הפעם בלבוש קצת שונה. טענו שצריך לרענן את שיטות ההוראה המיושנות שבתוך הכיתות, ולחבר אותן לעולם המתקדם שמחוץ לכיתה. כך החלו לחלק את התלמידים שבכיתה לקבוצות לימוד קטנות שעבדו במשותף על פרויקטים, ולשלב בתוך הכיתה טכנולוגיות חדישות מאותה תקופה, כמו סרטים ורדיו. אבל, לפי קיובן, רק מעט מהרפורמות האלה חילחלו לתוך הכיתות עצמן או נותרו נאמנות לצורתן המקורית.

לקראת סוף המאה ה-20 עלתה שוב ביקורת על מה שכינו צורת הוראה טכנית שלפיה המורה עומד במרכז הכיתה ומלמד מיומנויות שונות, כמו למשל איך לפתור בעיות במתמטיקה. שוב דיברו על החשיבות של מעורבות פעילה של תלמידים בתהליך הלמידה, למידה שיתופית בקבוצות קטנות, ואת היתרונות של הטכנולוגיה החדישה: הכנסת מחשבים לכיתות. בשנים האחרונות, כאמור, מדברים שוב על רפורמה של למידה שיתופית בכיתה.

בין הרפורמות האחרות שחזרו על עצמן מונה קיובן את הריכוזיות מול ביזור של מערכת החינוך ורפורמות בתוכניות הלימודים שמדגישות ידע כללי לעומת כאלה שמדגישות מיומנויות שיעזרו להשתלב בשוק העבודה בעתיד.

פרופ' חיים גזיאל מאוניברסיטת בר אילן אומר בראיון לאפוק טיימס שגם בארץ רבים מבעלי העניין בנושא החינוך בארץ ובעולם שבויים בקסמו של המושג "רפורמה" ונוטים לשכוח את הגורמים לכישלונן. למשל, כך קרה לדבריו לרפורמת "בתי ספר בניהול עצמי" שניסתה בתחילת שנות ה-90 לקדם בארץ מתן חופש פעולה נרחב לכל בית ספר בקביעת תכני הלימוד ושיטות ההוראה. היא לא הצליחה להשיג שיפור בהשיגי התלמידים כפי שקיוו ונגנזה כאשר החליטו על מדיניות של סטנדרטים אחידים לכל בתי הספר, שמקדמת השקפה הפוכה: ריכוזיות של המערכת מסביב לסטנדרטים שנקבעים על ידי משרד החינוך בטענה שרק כך אפשר להשיג שיפור בהישגים…