פרופ׳ הרמן דיילי:
לעצור את הצמיחה

אחד הכלכלנים הפחות שגרתיים בימינו הוא הרמן דיילי מאוניברסיטת מרילנד. דיילי, בן 75 היום, נחשב לאחד מהאנשים שתרמו לייסוד תחום הכלכלה האקולוגית. מבחינתו, הפתרון הכלכלי לבעיות העולם שלנו הוא להפסיק את הצמיחה. כבר ב-1973 הוא ערך ספר שמהלל את יתרונותיה של כלכלה ללא צמיחה – כלכלת מצב-יציב.

מה הבעיה הגדולה ביותר במודל הכלכלי הנוכחי שלנו?

״אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר במודל הכלכלי הנוכחי היא שהוא מחפש את הפתרון לכל הבעיות הכלכליות במובנים של צמיחה, כלומר, בגידול בתמ״ג. מדוע זו בעיה כה גדולה? זה מגיע מהתבוננות פשוטה מאוד על הכלכלה כתת-מערכת של מערכת גדולה יותר, כלומר, של המערכת האקולוגית, או הביוספרה.

״אז אם תדמיין למשל עיגול, שמייצג את כל הביוספרה, את כדור הארץ, ואז בתוך העיגול הזה תצייר ריבוע קטן, שהוא הכלכלה, כל דבר שבתוך הכלכלה היה קודם לכן חלק מהסביבה. שום דבר לא נוצר יש מאין. כל דבר נלקח מתוך המערכת הטבעית ועבר המרה להון אנושי או למוצרים. מה שעכשיו הוא שולחן היה עץ קודם לכן.

״אז כשאנחנו מגדילים את הגודל של הכלכלה, היא גדלה ביחס למערכת האקולוגית הגדולה יותר. היא סופגת לתוכה את מה שהיה פעם הון טבעי, למשל, משאבים טבעיים, והופכת אותם להון אנושי. וכך מתרחבת הכלכלה. למשל, מכוניות, בתים, ספינות, טלפונים סלולריים – וכל הדברים האלה, החומר והאנרגיה ששימש לייצור כל הדברים האלה נלקח מהסביבה, ולאחר מכן הוחזר לסביבה כפסולת.

״מודל הצמיחה הניח שאין באמת גבול לזה, שהכלכלה קטנה מאוד יחסית למערכת הכוללת, כך שזה לא משנה, הכלכלה יכולה להכפיל את עצמה, לשלש את עצמה או לגדול פי ארבעה, ולא תהיה לזה השפעה על המערכת הכללית. זה כבר לא נכון. זה היה נכון בעבר, אבל בימים האלה אנחנו נעים מכלכלה של ״עולם ריק״ לכלכלה של ״עולם מלא״. הכלכלה תופסת אחוז גדול מאוד מהעולם.

״מה שהיה פעם במחסור ומוגבל היה כוח אדם והון שנוצר בידי אדם. זה היה הגורם המגביל פעם. עכשיו אנחנו עוברים לעידן חדש. עכשיו מה שמגביל ושנמצא במחסור הוא כבר לא כוח העבודה והון הנוצר בידי אדם, אלא משאבי הטבע.

״למשל, מה שמגביל את הדייג הוא לא מספר הדייגים וסירות הדיג – כלומר, עבודה והון – אלא כמות הדגים שנשארו בים והיכולת שלהם להתרבות – המשאבים הטבעיים. מה שמגביל את הייצור של הנפט הגולמי זה לא היקף היכולת לחפור בארות ולשאוב, אלא כמות הנפט שנותרה באדמה, או אפילו יותר מכך – היכולת של האטמוספרה לספוג פחמן דו-חמצני כששורפים את הנפט. הגורם המגביל הוא המערכת הטבעית. המודל הכלכלי שלנו לא התאים את עצמו לשינוי הזה״.

אבל הצמיחה משרתת אותנו בהרבה תחומים, היא מאפשרת לנו לשמר את רמת החיים שלנו, היא מאפשרת לנו לשמור על התעסוקה.

״במודל הנוכחי אנחנו נאבקים באבטלה באמצעות יותר ויותר צמיחה. אבל אם הצמיחה עולה לנו יותר מאשר התועלת שהיא מביאה לנו, אם היא עושה אותנו עניים יותר ולא עשירים יותר, אז זאת לא דרך טובה מאוד להילחם באבטלה״.

אתה באמת טוען במאמרים שלך שהצמיחה כבר הפסיקה להיות משתלמת כלכלית, שהיא לא רווחית. איך אפשר לדעת את זה?

״אי אפשר לדעת את זה מהנתונים הסטטיסטיים הממשלתיים היום, כי הרישומים הממשלתיים מתמקדים רק בתמ״ג. המדידה של התמ״ג סופרת כל מה שהוא פעילות כלכלית, כל עוד יש לו מחיר, בין אם הפעילות הזאת היא באמת תועלת או שהיא עלות. אבל עלות הצמיחה לא נמדדת בנפרד.

״דוגמה לכך היא עלות ניקוי זיהומים – אנחנו מוציאים כסף על ניקוי של זיהומים – אז זה נחשב כתועלת בתמ״ג, אבל שום דבר אף פעם לא מופחת מהעלות הממשית של הזיהום עצמו. מתעלמים מזה. אם היינו סופרים את עלויות הזיהום בנפרד, במטרה להשוות אותן מול התועלת של הדברים שאנחנו מייצרים ויוצרים את הזיהום, היינו רואים את האיזון בין העלות לתועלת.

״היו מחקרים שניסו לעשות את זה, שניסו להפריד את העלות והתועלת… וגם טביעת הרגל האקולוגית מספקת תובנות לגבי זה. לכן אני חושב שיש מידע אמפירי מספק כדי להניח שהעלויות כבר עולות מעבר לתועלת שבה".

מה הצעד האחד החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב לדעתך?

״הייתי אומר שככל הנראה הצעד הראשון יהיה להגביל את התפוקה של האנרגיה המבוססת על דלקים פוסיליים. צריך להתחיל למסות את הדלקים הפוסיליים באופן עצום, ולהשתמש ברווחים מהמסים האלה כחלופה מסוימת לרווחים ממס ערך מוסף וממס הכנסה. אני חושב שזה יהיה משהו שיהיה יחסית ישים מבחינה פוליטית, ותהיה לו השפעה אדירה״.

במאמריו מציע דיילי מגוון רחב של פתרונות שנראים הרבה פחות ישימים. למשל, כדי להילחם באבטלה הוא מציע להגמיש את מודל יום העבודה במקום לעודד צמיחה, כך שיותר אנשים יוכלו לעבוד פחות שעות, וכמות העבודה תוכל להתחלק בין יותר אנשים. הוא מציע להחזיר את הרגולציה הקפדנית על מסחר בין-לאומי, ולהפחית מסמכויותיהם ויכולות של ארגונים בין-לאומיים כמו הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי.

לדיילי יש הצעות נוספות שימיועדות לעצור את הצמיחה ולהגיע למצב של כלכלה של מצב-יציב, כמו למשל לדרוש מהבנקים יחס רזרבה של 100 אחוז, כלומר, שעל כל שקל שהם מלווים צריך להיות שקל אחד שמישהו הפקיד, שקל שאותו מפקיד לא יוכל למשוך בתקופה שבה הוא מולווה. הוא גם מציע לחשוב על דרכים לעצור את גידול האוכלוסין.

חלק מההצעות שלך נראות בלתי אפשריות ליישום מבחינה פוליטית. נראה שבשביל ליישם את חלקן צריך לא רק רפורמות אלא מהפכה

״בהחלט צריך מהפכה בחשיבה ובהבנה. להמשיך עם הצמיחה זה בלתי אפשרי מבחינה ביופיזית. לעצור את הצמיחה זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית. אז עם איזה ׳בלתי אפשרי׳ אתה רוצה להתמודד?"

פרופ' עומר מואב: גירעון לא באמת פותר בעיות תעסוקה

פרופ׳ עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ווירוויק חושב שהמודל הקיינסיאני הוא דוגמה מצוינת למודל שרבים בעולם דבקו בו במשך זמן רב, אבל במשך הזמן גילו שיש בו פגמים.

״השאלה היא כזאת״, מסביר מואב, ״מה קובע כמה משק מייצר בטווח הזמן הקצר, כשכמות גורמי הייצור נתונה? יש מדינה עם כמות מסוימת של עובדים עם התפלגות מסוימת של כישורים, ויש מכונות, מבנים, קרקע וטכנולוגיה. כל אלה ביחד מאפשרים לייצר מוצרים ושירותים. אנחנו סופרים את סך כל הערך הכלכלי של המוצרים והשירותים שיוצרו בשנה מסוימת בכלכלה וזה התוצר. זה התוצר המקומי הגולמי, התמ״ג שאתה נתקל בו.

״התפיסה הקלאסית אומרת שהתוצר נקבע בהתאם לכושר הייצור. כדי שנייצר את כל מה שאפשר לייצר צריך גם שמישהו ירצה לקנות את זה. זה צד הביקוש. מה המנגנון שגורם לכך שצד הביקוש יהיה שווה לצד ההיצע, כשההיצע נקבע לפי כושר הייצור?

״נניח שיש לנו מצב שלא מייצרים את מלוא פוטנציאל הייצור. כלומר יש אבטלה במשק, ואז שכר העבודה יורד, ואז אפשר להעסיק יותר עובדים, להוריד את מחירי המוצרים, ואז אנשים קונים יותר מוצרים, או שהריבית יורדת ואז ההשקעה נהיית יותר כדאית והחברות המסחריות קונות יותר מכונות, בונות יותר מבנים. כלומר, יש תהליך שבו מנגנון המחירים עובד, והמשק מתכנס שוב לתעסוקה מלאה. אלא אם כן, כמובן, יש גורמים שמפריעים לתהליך הזה. אבל אין ויכוח שזה עובד בצורה כזו או אחרת".

אז איפה יש ויכוח?

״הוויכוח הוא עד כמה התהליך הזה של התכנסות לתעסוקה מלאה הוא מהיר. בגישה הקלאסית הטהורה המחירים מתאימים את עצמם מהר. אבל קיינס טען שזה תהליך איטי, ולכן יכולה להיות תקופה של אבטלה במשק. ובתקופת אבטלה מה שקובע את התוצר זה לא כושר הייצור, אלא הצד השני, הצד של הביקושים.

״המודל של קיינס הוא מאוד אינטואיטיבי. הוא הולך מהמיקרו למאקרו. לדוגמה, נניח שמחר אתה מקים עיתון. מה יקבע את כמות העיתונים שתמכור? הביקוש. לא כושר הייצור שלך. או אם יש לך בית קפה – כמה כוסות קפה תמכור ביום? לפי כמות האנשים שיכנסו ויבקשו לקנות כוס קפה. כלומר, מה שקובע את התוצר במשק זה הביקושים. ואם יהיו ביקושים גדולים יותר, המשק לאט לאט יגדיל את התוצר.

״ועכשיו הגענו ללב הוויכוח: האם מדיניות ממשלתית שנועדה לסייע למשק למצות את כושר הייצור שלו היא אפקטיבית? איזו מין מדיניות יש היום? המדיניות שיש זה או להוריד מסים, כדי לעודד משקי בית להגדיל את הצריכה שלהם וכך להגדיל את התוצר, או שהממשלה מגדילה את הוצאותיה, קונה יותר מוצרים ושירותים, וכך מגדילה את הביקושים שמגדילים את התוצר.

״אפשר לקחת את זה צעד נוסף קדימה. נניח שהממשלה מגדילה את הוצאותיה. היא קונה יותר מוצרים או שירותים, או מעסיקה יותר עובדים. זה מיד משפיע על יותר תוצר ותעסוקה, אבל יש פה השפעה נוספת, כי אותו עובד שמכר לממשלה מוצר או את העבודה שלו, יש לו יותר כסף, אז הוא עצמו קונה יותר מוצרים, ואם הוא קונה יותר מוצרים אז גם לזה שמכר לו את המוצרים יש יותר כסף לקנות עוד יותר מוצרים, ואז יש לנו מין אפקט מכפיל כזה. זה לא אינסופי, אפשר לחשב אותו. בתיאוריה הקיינסיאנית מדברים על מכפילים בסדר גודל של שלוש, ארבע, חמש, כלומר אם הממשלה מגדילה את ההוצאה בשקל, התוצר במשק יגדל בארבעה-חמישה שקלים.

״הרעיון במדיניות פיסקאלית מרחיבה זה להגדיל את ההוצאה הממשלתית וליצור גירעון. איפה הבעיה? הבעיה היא שאנשים כנראה לא לגמרי טמבלים. הציבור מבין שאם הממשלה יוצרת גירעון אז בעתיד היא תצטרך לקצץ בהוצאות, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לו, או בעתיד להעלות מסים כדי לסגור את הגירעון. ואם הוא מבין את זה מה הוא יעשה כבר היום? הוא יזהר, הוא יחסוך יותר במקום להוציא.

״לעומת זאת, אם כולם היו טמבלים גמורים זה היה עובד מצוין. הממשלה הייתה מגדילה הוצאות, אנשים היו מגדילים את הצריכה שלהם, והמשק היה גדל לכיוון תעסוקה מלאה. בעתיד יעלו בהדרגה מסים ויסגרו את החוב. אם לעומת זאת כולם היו רציונאלים לחלוטין, ומבינים לגמרי את ההשלכות, המדיניות הייתה משיגה אפקט אפסי".

אז בסופו של דבר מה באמת ההשפעה של מדיניות קיינסיאנית שכזאת?

״האמת היא איפשהו באמצע. אנחנו לא רציונאלים לגמרי אבל גם לא דבילים לגמרי. בסוף נשאר המבחן האמפירי, האם כאשר ממשלה מנסה להפעיל מדיניות קיינסיאנית מרחיבה, כלומר להגדיל הוצאות מבלי להעלות מסים, האם זה תורם לתוצר. ובסך הכול אין לנו תשובה ברורה לזה. ההערכות הם לגבי מכפילים של פחות מאחד ולפעמים אפילו של פחות מאפס, לא של ארבע או חמש. ככל שאנחנו לומדים יותר קיימת תחושה שיש פחות ופחות במודל הקיינסיאני.

״בגדול אנחנו רואים שהמדיניות הזו שמגדילה את הגירעון אינה תורמת להגדלת התעסוקה. אפשר לראות שדווקא במדינות עם שיעורי אבטלה גבוהים יש גרעונות גבוהים. המדינות שניהלו מדיניות תקציבית אחראית עם גירעונות נמוכים, כמו המדינות הסקנדינביות, נהנות מתעסוקה מלאה. זה בדיוק הסיפור ההפוך. זה אנטיתזה לרעיון הקיינסיאני".

פרופ' ענת אדמתי: המינוף המוגזם של הבנקים מסכן את הכלכלה

פרופ׳ ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד מאמינה שבעולם הכלכלה יש לא מעט מודלים שלא באמת משקפים היטב את המציאות. הם אולי תקינים מבחינה לוגית, אבל הם מתעלמים מגורמים חשובים שמתקיימים במציאות.

״זה כמו שהייתי מציגה לך תיאוריה שאנשים מעשנים מכיוון שזה בריא״, היא מסבירה. ״תיאוריה כזאת יכולה להסביר למה אנשים מעשנים, אבל היא מזניחה את הסיבות האמיתיות שאנשים מעשנים, שהן סיבות קצת פחות נוחות לתעשייה כמובן…

 

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן