לא בטוח שכולם יעברו את חידון הטריוויה הזה: איפה נמצא האי ג'רזי ולמה הוא מפורסם; מה משותף לעיריות חיפה, ראשון לציון, אשדוד, ועוד עשר אחרות, ומה משותף לניצב ארביב והרב פינטו? במדינה כמו שלנו זה כבר כמעט פרהיסטוריה. בכל זאת התשובות לחידון הזה הוסיפו לתחושה האישית המצטברת של רבים שרף ההתנהגות הלא ראויה של נבחרי הציבור שלנו רק הולך ועולה.

יש מי שמתנחמים שהציון שקיבלנו במדד השחיתות העולמית שהתפרסם בדצמבר האחרון לא כל כך נורא (61 מתוך 100), די דומה לשנים האחרונות. אולי זה מפני שרבים מאלה שהוזכרו ואלו שלא, עדיין לא הורשעו, ולכן אי אפשר לכנות זאת "שחיתות".

בכל זאת, תוצאות הדו"ח שכנעו אותנו שהיוועצות ב"מטפל" לא תזיק. אולי פסיכולוגים יוכלו לספק לנו כמה תובנות על נפש האדם שיעזרו לנו להשתפר, או לפחות יסבירו למה אנחנו מתקשים להשתפר.

זיהוי התפוח הרקוב

מחקר של פרופ' ג'והן דארלי שהתפרסם ב-2005 במגזין האקדמי Brooklyn Law Review, מנסה לענות על השאלה איך מתחיל להתגלגל כדור שלג של שחיתות תאגידית, ומדוע קל כל כך לגייס אנשים נוספים בארגון למעשה השחיתות, עד שלבסוף התאגיד הופך לארגון שעובד כולו במלוא הקיטור למען השחיתות.

על השאלות האלה הוא מנסה לענות דרך סיפורו של ברנרד ברדסטריט, מנכ"ל "חברת קורצוויל לאינטלגנציה יישומית". ברדסטריט, לשעבר טייס בחייל האוויר האמריקני, בוגר הרווארד, מתואר על יד חברים כאיש משפחה בעל מוסר גבוה.

כאשר קיבל את תפקיד מנכ"ל החברה, מטבע הדברים שאיפתו הייתה להראות שהחברה רווחית בסוף כל רבעון, כדי שיהיה כדאי להשקיע בה. בהתחלה ברדסטריט היה משוכנע שהחברה עומדת ממש רגע לפני פריצת דרך.

אולם כאשר ברבעון מסוים לא הייתה עליה ברווחים, הוא הזיז מכירות שנעשו מספר ימים מאוחר יותר, לרבעון הקודם. למרות שזה היה מעשה בלתי חוקי, ומפוקפק מבחינה מוסרית, מבחינה חשבונאית הוא יכול היה להסתכל על זה כמשהו שעדיין נמצא בתחום האפור. לא נורא, רק כמה ימים, בכל מקרה המכירה כבר בוצעה.

בהמשך, כאשר פריצת הדרך שקיווה לה לא קרתה, הוא התחיל להזיז מכירות שקיווה לעשות שבועות או חודשים מאוחר יותר, לתוך הרבעון שעליו היה צריך לדווח. כאשר החברה עדיין לא עשתה פריצת דרך כפי שקיווה, הוא הימר על מכירות שעדיין לא נעשו בפועל אלא היו רק בשלבים של משא ומתן. כדי להוכיח שהמכירות אכן בוצעו, הוא זייף חתימות של הקונים הפוטנציאליים. וכדי להוכיח שהדוחות אכן תקינים הוא זייף חתימות של רואי החשבון של החברה. בסופו של דבר המכירות לא צלחו.

בשלב הזה כבר כל צמרת ההנהלה של הארגון ידעה והייתה מעורבת במעשה השחיתות. כאשר התרמית התגלתה, כל החברה קרסה. "כך אדם שנחשב למכובד ומוסרי הסתבך בתרמית שאי אפשר להסביר אותה לפי ההיסטוריה שלו", נכתב במחקר.

פרופ' דארלי מנסה להסביר וגם להזהיר שכולנו עלולים ליפול למלכודת כזאת. מתחילים בפעולה קטנה שנעשתה מתוך רצון לפתור במהירות בעיה מיידית, ללא מחשבה ובדיקה קפדנית של השלכותיה. לאחר שהמעשה נעשה, באישור של צמרת ההנהלה, הוא הופך לנורמה החדשה, לסטנדרט שלפיו מודדים. המעשה הבא ימדד לפי הסטנדרט החדש. אם אפשר להזיז קנייה בכמה ימים, למה לא בשבוע? שבועיים? חודש? וכך בצעדים קטנים מתקדמים במדרון החלקלק.

אולי חשוב מכך, כאשר הסטנדרט החדש נקבע, עובדים אחרים בארגון מרגישים מחוייבים לתמוך בו מתוך הזדהות עם הארגון או מטרותיו, או מתוך פחד.

המסקנה של פרופ' דארלי היא שמעשי שחיתות מתחילים על ידי אנשים שרואים את עצמם, וגם מעידים עליהם, כאנשים מוסריים. אבל הם, כמו כולנו, לפעמים מוסריים ולפעמים לא. לכן לדעתו לא מדובר בתפוח רקוב אחד או כמה בודדים שאפשר לנפות. אם לא נשים לב, כולנו עלולים להיות התפוחים הרקובים.

מה אתם הייתם עושים כדי למנוע מצב כזה? אם המסקנה שלכם היא שכדאי להגביר את הרגולציה ואת האכיפה כדי לא לתת פתח למחשבות הטועות להשתלט על מעשינו, אולי תשנו את דעתכם אחרי שתקראו את מסקנות המחקר הבא…