הידע הסיני הקדום בן אלפי השנים היה לאורך ההיסטוריה משאת נפשם של המלומדים הסינים. הם חיפשו אותו, העמיקו בו ודנו בו. עד תחילת המאה העשרים, כשמלומדים רצו להתקבל לשירות המדינה, הטקסטים שעליהם הם היו צריכים להיבחן היו הקלאסיקות הקונפוציאניות העתיקות. מה מקור הכוח שלהן, ומדוע הצליחו לשרוד ולשמור על מעמדן במשך אלפי שנים?

בזמנים העתיקים היו בסין מתמטיקאים מצוינים, אסטרונומים פורצי דרך ומלומדים מבריקים שחקרו אסטרטגיות צבאיות. אבל כל אלה אף פעם לא נחשבו לבסיס הידע בסין. בבסיס החינוך עמדו ספרים העוסקים בשיפור המוסריות של האדם, מה שהסינים מכנים "שיפור עצמי" או "טיפוח עצמי", ובשלטון נאור ומוסרי. הידע הטכני או המדעי נחשבו בתרבות הסינית למשניים בחשיבותם. עד היום ישנה אמרה סינית: "ראשית למד להיות בן אדם, אחר כך למד לעשות דברים".

הקופנוציאניזם מבוסס על הערכים של אנושיות (רֵן), צדק (יִי), התנהלות נכונה (לִי), חוכמה (גְ'ה) ואמון (שִין). ערכים רבים נובעים מחמשת היסודות האלה, כמו נאמנות, כיבוד ההורים, אומץ, הגינות, כנות, יושרה וצניעות.

"תורת הגדול" (דָא-שואֵה) נחשבת לאחת הקלאסיקות הקונפוציאניות החשובות. אחד הקטעים המכוננים בתרבות הסינית מגיע משם:

"אחרי שממצים את הידע, הכוונה נעשית כנה. אחרי שהכוונה נעשית כנה, הלב מתוקן. אחרי שהלב מתוקן, האדם משפר את עצמו [מוסרית]. אחרי שהאדם משפר את עצמו, המשפחה מתנהלת בהרמוניה. אחרי שהמשפחה מתנהלת בהרמוניה, המדינה נשלטת היטב. אחרי שהמדינה נשלטת היטב, שלום ישרור בעולם.

"החל מהקיסר ועד להמון, כולם חייבים להתייחס לשיפור העצמי בתור הבסיס. כשהבסיס מוזנח, אי אפשר שמה שייצא ממנו יהיה שלטון טוב".

"תורת הגדול", שדנה בשיפור עצמי ובניהול מוסרי של המדינה, קיבלה במהלך ההיסטוריה הסינית את המעמד המכובד של אחד מ"ארבעת הספרים", שהיו הספרים הבסיסיים שכל מלומד חייב ללמוד כדי לעבור את הבחינות הקיסריות.

שלושת הספרים האחרים היו "מאמרות קונפוציוס" (לוּן-יוּ) – אסופה של דיאלוגים של המורה הגדול קונפוציוס (קונג-דְזְה) עם תלמידיו, שבמהלכם הם דנים בשאלות מוסריות ובנושאים של שיפור עצמי; "מנציוס" (מֶנג-דְזְה) – ספרו של ההוגה שנחשב לממשיך דרכו של קונפוציוס; ו"דרך האמצע" (ג'ונג-יונג) – ספר המיוחס לקונפוציוס, ודן באופן שבו על אדם להתנהל בחברה באופן הרמוני ולשמור על איזון.

"דרך האמצע" מלמד אותנו למשל שהאדם הנעלה – האידיאל שעלינו לשאוף אליו – מקפיד על ההתנהלות שלו אפילו כשאף אחד לא רואה אותו. הוא גם מלמד אותנו שהכוח האמיתי הוא לא כוח הזרוע, אלא הכוח המוסרי, זה שנובע מהלב של האדם שהקפיד על "שיפור עצמי".

מעבר לארבעת הספרים נבחנו המלומדים גם על "חמש הקלאסיקות", אוסף של ספרים עתיקים שעל פי המסורת נערך על ידי קונפוציוס: "קלאסיקת השירה", "קלאסיקת המסמכים", "קלאסיקת השינויים" (המוכרת בדרך כלל בשם "ספר התמורות", "אי-צ'ינג" או "יי-ג'ינג"), "קלאסיקת הריטואלים", ו"תולדות האביבים והסתווים".

הסינים המלומדים היו נוהגים ללמוד את הקלאסיקות האלה בעל פה ולהטמיע אותן בלבם. בבחינות הקיסריות נדרשו המלומדים לא רק לזכור קלאסיקות קונפוציאניות, אלא גם להיות מסוגלים לכתוב חיבורים מעמיקים על נושאים שונים על בסיס הערכים הקונפוציאנים, ותוך התייחסות לקלאסיקות. בחלק מהתקופות נדרשו הנבחנים גם לחבר שירה.

ניתן לומר שבשעה שבמערב רדפה האנושות אחר ידע, בסין חיפשו האנשים אחר ה"דָאו", ה"דרך", או אותו דבר שמעבר לתפיסתנו האחראי להתנהלות של היקום שבו אנחנו חיים, החוקיות הקוסמית – אותו דבר מהותי שעומד מאחורי כל ההתרחשויות שמסביבנו.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן