אין זה מקרה שברומן הסיני ״המסע למערב״ הדמות המוכרת ביותר היא הקוף. התרגום המקוצר לעברית של הספר אף נקרא ״קוף״. הקוף, סון וו-קונג שמו, היה אמנם יהיר, גאוותן ופזיז, אבל היה לו משהו שהיה נחוץ במיוחד: הוא יכול היה תמיד לראות את הפנים האמיתיות של מי שעמד מולו.

״המסע למערב״ הוא רומן הנחשב לאחד מארבעת הקלאסיקות של הספרות הסינית. הוא נכתב במאה ה-16 לספירה, בזמן שושלת מינג, על ידי וו צ׳נג-אן.

הסיפור מתרחש במאה השביעית לספירה, ומתאר את סיפורו של הנזיר הבודהיסטי שואן דזאנג שנשלח על ידי קיסר שושלת טאנג להביא לסין את הכתבים הבודהיסטים הקדושים מהמערב.

המסע מסוכן, ולנזיר אין היכולות הנדרשות להשלים אותו לבד. הוא חלש ופחדן, ובמהלך המסע הוא עתיד להיתקל ברשע מכל סוג.

לכן מי שמכונה לעתים ״אלת הרחמים״ – הבודהיסאטווה גוואן-יין, מביאה לו עזרה: היא מארגנת כמה דמויות שיהיו תלמידיו של הנזיר, יצאו איתו למסע ויגנו עליו. אבל מתברר במהלך הסיפור שלכל אחד מהדמויות מעלות וגירעונות: החזרזיר הוא גרגרן ותאוותן; נזיר החול לא מרבה לדבר; הסוס שהוא בעצם במקורו דרקון, וכמובן – הקוף, סון וו-קונג.

כל אחת מהדמויות הוגלתה מהשמים לעולם האנושי לאחר שביצעה חטאים. הבודהיסאטווה למעשה נתנה להם הזדמנות נוספת לחזור לבתיהם שבשמים, הזדמנות שיוכלו לממש רק אם יצטרפו למשלחת ויעברו בדרך עשרות קשיים ומצוקות.

כך עוברת החבורה מצוקה אחת אחרי השנייה – 81 מצוקות סך הכול. הם נתקלים בפיתויים שונים, ובשדים שמנסים לחסל אותם, אבל בסופו של דבר החבורה הנחושה מצליחה להגיע אל הבודהא, לאסוף את הכתבים הקדושים ולהביא אותם בחזרה לסין.

הקוף, אולי הדמות הססגונית ביותר בספר, נולד בממלכה השמימית. הוא למד פרקטיקות דאואיסטיות ממאסטר גדול ופיתח כוחות על טבעיים. אבל אופיו הקופיפי השובב לא השתנה, וכשהוא משתמש בכוחותיו השמימיים הוא מביא לכאוס בממלכה השמימית. קיסר הירקן הגדול מנסה להרגיע את הקוף המשתולל ומעניק לו את הכינוי ״החכם הגדול של השמים״. אבל הקוף, שיהירותו רק גדלה כעת, לא מסוגל לשלוט בעצמו ומביא להרס ולבלגן בשמים.

כך הבודהא מחליט בסופו של דבר להעניש את הקוף ולוכד אותו מתחת להר. הקוף נשאר שם, ללא יכולת לזוז, במשך שנים רבות, עד שיום אחד עובר שם במקרה הנזיר. במהלך שיחה שמתפתחת ביניהם, הקוף נשבע לסייע לנזיר במסעו למערב, וכך משתחרר מההר סוף סוף.

יום אחד במהלך המסע מופיעה אלוהות ומנסה לפלג בין החבורה. ״אם לא תיפטר מהתלמיד המרושע הזה שלך״, היא אומרת לנזיר בהתייחסה לקוף, ״לא תוכל להשיג את הכתבים האמיתיים״. אבל הנזיר ותלמידיו מצליחים להבין בסופו של דבר שמדובר במבחן. הם מגלים שהאלוהות היא בעצם שד בתחפושת, מתאחדים כדי לחסל את השד, וממשיכים במסע למערב.

היכולות העל טבעיות של הקוף הובילו מצד אחד להרס ולבלגן, אבל מצד שני אפשרו לו לראות את פרצופו האמיתי של מי שעמד מולו. הוא הצליח לראות מעבר לאשליה, ולטפל בבעיה בזמן. כך לא פעם הציל את החבורה. הוא גם אף פעם לא היה נתון לפיתויים של יופי או של עושר.

כשהחבורה עשתה את דרכה למערב, היא נתקלה יום אחד בנערה צעירה ותמימה. הקוף הצליח להבחין מיד שהנערה אינה כזו תמימה, ושמדובר בשד, והרג אותה מיד בלי לחשוב פעמיים.

אבל הנזיר היה מזועזע. לפני שהספיק לעשות דבר מה, השד שעזב את גופת הנערה, הפך עצמו מיד לאישה מבוגרת – אימה של הנערה. הקוף, שראה זאת, מיהר להרוג גם אותה. הנזיר לא יכול היה לשאת את זה עוד. אבל השד לא עצר. עכשיו הוא הפך את עצמו לאביו של הנערה, וגם אותו חיסל הקוף.

כיוון שהנזיר לא יכול היה לראות מה באמת היה מאחורי האנשים שהקוף הרג באלימות, חשב שהקוף רצח שלושה אנשים תמימים והחליט לסלק אותו מהמשלחת.

הקוף המתוסכל השתחווה בפני אדונו, אבל הנזיר לא שמע לתחנוניו: ״אני נזיר הגון, ולא אסכים שישתחווה בפני מרושע שכמותך!״

הקוף, שלא אהב לוותר בקלות, שלף שלוש שיערות מראשו. כשנשף עליהן, השערות הפכו מיד לשלושה קופים נוספים כמותו, שהקיפו את הנזיר מארבעת צדדיו והשתחוו בפניו באותו הזמן. הנזיר לא יכול היה אלא לקבל את המחווה.

למרות זאת הקוף עזב את המשלחת, והנזיר ותלמידיו המשיכו בדרכם ביער. אבל כעת לא היה בחבורה זה שיודע להבחין בפנים האמיתיות של היצורים שנקרו בדרכם. השדים ביער היו רבים, וללא קוף לא היו לחבורה היכולות לעמוד בפניהם. כך נתפס הנזיר על ידי אחד השדים, והחזרזיר מיהר לקרוא לקוף לחזור. כשהקוף חזר הוא חיסל את השדים והציל שוב את החבורה, שהמשיכה במסעה להביא את הכתבים הקדושים.

יכולתו של הקוף לדעת מה נכון ומה לא, מה מנסה להטעות את החבורה ולהפיל אותה, הצילה את המסע. ואם יש דבר אחד שאפשר לקחת מכך לחיים, הוא שדברים רבים שנראים לנו על פני השטח טובים, החל מתשוקות ותאוות ועד דמיונות ורצונות, עשויים להיות לפעמים ״שדים״ שבאים להסית אותנו מהמסלול שבו אנו צועדים, אם בעבודה או עם המשפחה. לכן חשובה כל כך היכולת להתפקח מהאשליה, אפילו לרגע, ולראות מבעדה.