בסביבות המאה השמינית לספירה, הסתובב לו בסין אדם משונה. הוא נראה היה זקן מאוד ומעט מאוד שיניים נשארו בפיו. היה לו זקן לבן ארוך, מעט שיער לבן דליל נותר לראשו וארשת פניו היתה תמיד נינוחה ושלווה. הוא נהג להסתובב ברחובות כשהוא רכוב הפוך על חמורו הלבן – ראשו פנה לכיוון זנב החמור. מעטים היו אלה שהצליחו להבין מה פשר הדבר.

כשרכב על חמורו הפוך, ג׳אנג גואו הזקן (ג׳אנג גואו לאו) החזיק בידו תוף דג, מעין כלי נגינה סיני עתיק, ופיזם שירים. השירים האלה קראו לאנשים לחזור למקור האמיתי שלהם, ולא להתבלבל על ידי הרדיפה אחר הישגים בעולם הזה.

כמו ״דאואיסטים״ רבים אחרים, ג׳אנג גואו האמין שבזמן שהחברה חושבת שהיא נמצאת בתהליך מתמיד של התקדמות והתפתחות, היא למעשה נעה בכיוון ההפוך: החשיבה נהיית מורכבת ומסובכת יותר, ובני האדם הולכים ומתרחקים מהמקור האמיתי שלהם, מהטבע הפשוט שלהם ומהשלווה שלהם. כשהוא רכב על החמור הפוך, ג׳אנג גואו לאו ניסה לרמוז לאנשים שללכת קדימה זה בעצם ללכת אחורה, ושדווקא הוא, זה שהולך אחורה, הוא זה שנמצא בתהליך אמיתי של התקדמות.

״דאואיסטים״, או אנשים ההולכים ב״דאו״, ב״דרך״, כפי שכבר סיפרנו כאן רבות (כמו בסיפור על ג׳ואנג דזה למשל), נהגו לדבר על ״חזרה למקור האמיתי״. הם ניסו להתחבר לפשטות המקורית, להימנע ממחשבות מסובכות, ומרדיפה אחר הישגים, תהילה ורווחים. הם היו מרבים לשוטט בהרים ולתרגל פרקטיקות של מדיטציה.

ג׳אנג גואו לאו נחשב בפולקלור הסיני לאחד מ״שמונת האלים״, שמונה דמויות של בני אלמוות דאואיסטים שנכתבו עליהם אגדות וסיפורים רבים. אבל ג׳אנג גואו הזקן היה ככל הנראה במקור אדם אמיתי, ונמצאו תיעודים היסטוריים לחייו.

דאואיסט אחר מבין ״שמונת האלים״, שגם על חייו יש תיעוד, היה לו דונג-בין, שחי במאה ה-9 לספירה, בזמן שושלת טאנג. היו לו פנים מאורכות, גוף גבוה וחסון, עיני שקד בוהקות וגבות ארוכות מלוכסנות.

לו דונג-בין היה בן של פקיד ממשל בכיר, ולכן הוא עצמו גם כן ניסה לעבור את הבחינות הקיסריות ולהפוך לפקיד ממשל. הוא היה מוכשר מאוד, והצליח לזכור בעל פה ספרים שלמים. אבל בכל זאת הוא נכשל פעמיים בבחינה לפקידות הקיסרות.

יום אחד, כשנסע לבחינה בבירה הקיסרית צ׳אנג-אן, הוא ראה ברחוב דאואיסט כותב שיר על חומה. בבית השני של השיר נכתב:

״לא בקלות ניתן לפגוש בן אלמוות דאואיסט אמיתי. כשאמצא אחד כזה, אלך אחריו לכל אשר ילך״.

לו התרשם מהדאואיסט ומהשיר שכתב, והציג את עצמו בפניו. הדאואיסט ביקש מלו לרשום שיר משלו. לו כתב:

״נולדתי למשפחה של משכילים קונפוציאנים בתקופת שלום.

אני מוצא שגלימת פקיד בכיר כבדה מדי עבורי, מעדיף אני בגדי איכר.

מה המשמעות של רדיפה ומאבק למען תהילה ועושר?

יש שליט שמימי ביו-צ׳ינג (ארמון קיסרי בשמים) שאוכל לשרתו״.

המאסטר הדאואיסט, יון פאנג שמו, הציע ללו דונג-בין לבוא עמו להרים וללמוד דרך דאואיסטית. כעבור זמן מה, לו החליט לוותר על שאיפותיו להפוך לפקיד ממשל, והחל ללמוד ממאסטר יון פאנג. מסופר שלו דונג-בין היה צריך לעבור עשרה מבחנים לפני שיון פאנג קיבל אותו כתלמיד.

למשל, יום אחד לו הלך לשוק כדי למכור סחורה. לאחר שהגיע להסכמה עם הקונה על המחיר, הקונה נתן לו רק מחצית מהסכום שסוכם. לו לא התווכח איתו, נתן לו את הסחורה, והקונה עזב. ביום אחר הידפק קבצן על דלת ביתו. לו נתן לו כסף מיד, ללא היסוס. אבל במקום להודות לו, הקבצן המשיך לדרוש עוד כסף, והחל לקלל אותו. לו פשוט חייך והודה לקבצן.

לו דונג-בין ישב פעם לקרוא בבקתה מבודדת על ההר הגבוה, כשלפתע הופיעה נערה צעירה ויפהפיה, בת 17. היא אמרה לו שהיא איבדה את הדרך לבית אמה, והשעה כבר מאוחרת, וביקשה ממנו להישאר לישון אצלו בבקתה. לו הסכים בלי היסוס. בלילה ניסתה הנערה הצעירה לפתות את לו דונג-בין בכל דרך אפשרית. לו פשוט התעלם ממנה לחלוטין. אחרי שניסתה לפתות אותו במשך שלושה לילות ללא כל הצלחה, הנערה עזבה.

יום אחר, כשחזר לו דונג-בין לביתו, הוא גילה שביתו נפרץ, והגנבים לא הותירו דבר. לא היה לו דבר אפילו לארוחה אחת נוספת. לו לא התרגז ולא התרגש. הוא פשוט יצא לשדה והחל לעבוד כדי לספק את צרכיו. כשעבד בשדה, לו מצא על האדמה עשר חתיכות זהב. הוא פשוט התעלם מהן והמשיך בעבודתו. בפעם אחרת לו קנה חתיכות נחושת בשוק. כשהגיע הביתה הוא גילה שהנחושת הייתה בעצם זהב. הוא מיהר למצוא את מוכר הנחושת, והחזיר לו את כל החתיכות.

אחרי שעבר עשרה ניסיונות שונים, הגיע שוב המאסטר הדאואיסטי, ואמר: ״עשרה ניסיונות עברת, והצלחת לשמור על לבך ולהישאר בשקט. אני בטוח שתוכל להצליח בדרך הדאואיסטית״. לו הלך עם המאסטר להרים כדי ללמוד ממנו את הדרך.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן