בסין העתיקה הייתה הערכה רבה לנזירים בודהיסטים ולדאואיסטים מתבודדים העוסקים בפרקטיקות של שיפור עצמי. גם המלומדים ואנשי הממשל עצמם נהגו לעסוק בפרקטיקות של מדיטציה, הרגעת הלב והסדרת המחשבה.

יום אחד, בצעירותו, ישב מלומד מבריק אחד בשם סוּ שְה למדיטציה עם ידידו הטוב, הנזיר פוּ יִין. בתום המדיטציה חש נינוח ורגוע ושאל את הנזיר: ״איך נראיתי בעת המדיטציה?״. הנזיר ענה לו: ״נראית כמו פסל בודהא. אפוף הדרת כבוד״. סו היה מרוצה מאוד. אז שאל אותו הנזיר: ״ואיך נראיתי אני?״ וסו ענה בבדיחות הדעת: ״כמו צואת פרה״. הנזיר לא ענה, וסו המבודח הרגיש שידו על העליונה.

כשהגיע הביתה סיפר את הסיפור לאחותו. אחותו הרהרה קצת ואז צחקה: ״אחי היקר, ידך דווקא על התחתונה. הלב של הנזיר הוא לב של בודהא, אז הוא רואה בודהא. אבל אתה…״ סו כבר הבין את ההמשך.

השיעור שלמד סו באותו יום אפשר לו להבין את הפתגם הסיני העתיק ״המראה נובע מהמחשבה״, שפירושו: המחשבה היא המכתיבה את המציאות שאתה חווה. הוא עוד לא ידע כמה יזדקק לשיעור הזה בעתיד.

בהיותו כבן 20, בתקופת שושלת סונג הצפונית, דורג סו שה (1101-1036 לספירה) ראשון בין אלו שעברו את הבחינה הקיסרית המתקדמת לשירות המדינה של שושלת סונג הצפונית, והמסלול למינוי ממשלתי נפרש לפניו.

במקביל, הוא המשיך לצעוד במסלולו הרוחני. ״כשהייתי צעיר״, הוא כתב, ״פגשתי במתבודד שאמר לי: ׳איש צעיר, עליך להישאר קרוב לדאו (״הדרך״), ולצורך כך עליך כמה שפחות לדאוג, כמה שפחות לחשוב וכמה שפחות לרדוף אחר דברים׳״.

במהלך כהונתו הוא הוערך מאוד בשל מגוון כשרונותיו: מדינאי, רב-אמן בכתיבה בסגנונות רבים, מסאי, משורר, צייר וקליגרף, וגם בזכות הערותיו השנונות וחוש ההומור שלו.

הוא כבר נשא משרה מבטיחה בחצר הקיסר כאשר מזכיר הקיסרות ואנג אָן-שְה פתח ברפורמה מדינית רדיקלית באמצעות חקיקה. סו נתקל במסעותיו בהשלכות הקשות של חלק מהחוקים האלה, וכתב לקיסר מכתב שבו חלק על המדיניות החדשה. מכתבו עורר תסיסה אצל תומכיו של ואנג אן-שי ותומכיו, וסו הוגלה לפרובינציה רחוקה.

כשהוגלה, הוא לא נפל לפסימיות, אלא התמסר לטבע, לקליגרפיה, לשירה, לציור ולגסטרונומיה, ואימץ את שם העט ״סו דונג-פו״. הוא מעולם לא חש תרעומת על מזכיר הקיסרות ואנג אן-שי, אלא המשיך להחליף איתו שירים שכתבו. גם שהתחלפו בעלי הכוח בחצר הקיסרית, סו המשיך להעביר ביקורת, והוא הוגלה ונכלא כמה פעמים נוספות בהמשך חייו, אבל המשיך לשמור על שלווה ואופטימיות.

״הפנמתי את דבריו של אותו מתבודד״, הוא כתב, ״ומאז נהניתי מהברכה שבהיעדר רדיפה אחר דברים ובהיעדר חשיבה״. כמו מלומדים רבים בסין, סו הבין שכדי להגיע להישגים ולהתעלות, עליו לשמור על כך שלבו לא יזוז.

יום אחד נחה ההשראה על סו והוא כתב את השיר הבא:

״קוד אקוד לרקיעים שבתוך הרקיעים

קרניים דקות כחוט השערה מאירות את היקום

׳שמונה הרוחות׳ לא יכולות להשפיע עליי

יושב ללא תנועה על לוטוס ארגמני זהוב״.

שמונה הרוחות בתרבות הסינית הן שבח, לעג, כבוד, חרפה, רווח, הפסד, הנאה ומצוקה – והן מסמלות את כל הדברים המשפיעים על לב האדם בעולם האנושי. סו סיפר בשירו שהגיע לרמת הארה שבה הכוחות האלה לא יכולים עוד להשפיע עליו ולהזיז את לבו.

זה היה כל כך מרשים שסו שלח מיד את משרתו עם השיר אל ידידו הנזיר שמעבר לנהר. אולם הנזיר החזיר את השיר כשמאחוריו המילה: ״נפיחה״. חמתו של סו בערה: ״איך הוא מעז להעליב אותי כך, הנזיר הזקן הנתעב הזה! הוא יצטרך לתת את הדין על זה״. מיד שכר סירה להעביר אותו את הנהר ושעט לתוך המקדש לדרוש התנצלות. אך דלתו של הנזיר הייתה סגורה, ועליה פיסת נייר עם השורות הבאות:

״שמונה הרוחות לא יכולות להשפיע עליי

אבל נפיחה אחת מעיפה אותי אל מעבר לנהר״.

הפתק צינן את התלהמותו של סו. ידידו צפה את בואו. כל זעמו התנקז בהבינו את המסר: אם הוא באמת מיתן את עצמו עד ששמונה הרוחות לא שולטות בו, אז איך זה שהתרגז בקלות כזאת? מבויש אך חכם יותר הוא נסוג בשקט למעונו והמשיך לשפר את עצמו ולהשקיט את לבו ואת מחשבתו.

באמצעות החשיבה המאומצת שלו והרדיפה שלו אחר שינוי מדיניות, סו לא הצליח להביא לשינוי. אבל דווקא כשהוגלה, והצליח לשמור על מנטליות של ״להשיג באמצעות אי-חשיבה וללא רדיפה אחר דברים״, הוא הביא לשינוי תרבותי אדיר. באותן תקופות סו פיתח יכולות גדולות, והשפעתו על התרבות ועל החברה, כמו גם על הדורות הבאים, הייתה אדירה. סו שה השאיר אחריו אסכולת כתיבה חדשה, כ-2,700 שירים, וכן ציורים, קליגרפיה, ולפחות שתי מנות תבשיל הנושאות את שם העט שאימץ, ״דוֹנג-פּוֹ״.