יום אחד, כשיצא לצוד, ראה ג'ואנג-דזה ציפור יפה ומיוחדת. הוא כיוון לעברה את הקלע שלו, אבל לפתע נפלו עיניו על ציקדה קטנה שמצאה לה פינה של צל. באותו רגע בדיוק התקרב אל הציקדה גמל-שלמה שעמד לזנק עליה. רגע לפני שזינק על הציקדה, התקרבה אל גמל-השלמה אותה ציפור יפה שג'ואנג-דזה כיוון אליה את הקלע שלו. ג'ואנג-דזה הזדעזע, זרק את הקלע על הרצפה, רץ בחזרה הביתה, ולא יצא במשך שלושה ימים.

ג'ואנג-דזה הבין פתאום שכל אלה המחפשים לעצמם רווח נמצאים בתסבוכת, ושאלה המתכננים לפגוע באחרים למען עצמם – ייתכן מאוד שבאותו רגע ממש מישהו מתכנן לפגוע בהם.

מעט ידוע לנו על חייו של ג'ואנג-דזה, שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של ה"דאואיזם". הוא חי בין השנים 286-360 לפנה"ס, תקופה כאוטית וקשה שבה סין הייתה מחולקת למדינות קטנות שנלחמו זו בזו. כל מלך שאף להגדיל את הטריטוריה שעליה שלט, ומלחמות קשות גבו חיים רבים. בתקופה זו פרחו אסכולות חשיבה רבות שהציעו את הסיבות להתדרדרותו המוסרית של העולם, וחיפשו כל אחת בדרכה את ה"דאו", כלומר, את ה"דרך".

ג'ואנג-דזה היה עני מאוד, אבל אף פעם לא התמרמר על כך. הוא האמין שהרדיפה אחרי הרווחים הארציים מרחיקה את האדם מה"דאו" ומונעת ממנו את השמחה הפנימית האמיתית הפשוטה והתמימה שהייתה לאדם במקור. באותה תקופה, רבים העריכו מאוד את המתבודדים בהרים ואת ה"דאואיסטים" המשוטטים, שיוחסו להם חוכמה מיוחדת ויכולות נסתרות. גם מלכים רבים העריכו את אותם "דאואיסטים", ולעתים ביקשו את עצתם ואף הציעו להם משרות. גם לג'ואנג-דזה הוצעה משרה ממשלתית בכירה.

יום אחד הגיעו שניים משריו של המלך והעבירו לג'ואנג-דזה מסר אישי מהמלך, שביקש להפקיד בידי ג'ואנג-דזה את ניהול המדינה. ג'ואנג דזה ענה להם במשל: "שמעתי שבארמונו של המלך יש צב קדוש. הצב המת הזה עטוף בבד ומשומר בתוך תיבת במבוק. אילו ניתנה לו בחירה, מה היה מעדיף הצב הזה? למות ושירעיפו כבוד על עצמותיו המשומרות? או לחיות ולגרור את זנבו בבוץ?"

"הוא בוודאי היה מעדיף לחיות ולגרור את זנבו בבוץ", ענו השרים. "אם כך, לכו לכם", ענה ג'ואנג דזה. "אני אגרור את זנבי בבוץ".

ג'ואנג דזה האמין שחיי הפאר של מחפשי המשרות הממשלתיות גורמים להם להמשיך ולרדוף עוד יותר אחרי תהילה ורווח, ובעצם מרחיקים את האדם מהטבע הפשוט שלו. הוא העדיף להישאר עני ולשוטט בחופשיות עם ה"דאו" שלו מאשר לכבול את עצמו לחיים של משרה ממשלתית, שאותם המשיל למוות. הוא האמין שכל הפאר, התהילה והעושר שבעולם, לא יכולים להשתוות למה שהוא מסוגל להשיג באמצעות ההליכה ב"דאו" והטיפוח העצמי.

יום אחד התכוון ג'ואנג-דזה ללכת לבקר את חברו חווי שה, שהתמנה לתפקיד ראש הממשלה. אחד היועצים שמע על כך והזהיר את חווי שה: "ג'ואנג דזה מעוניין לתפוס את מקומך כראש הממשלה!"

חווי שה שלח שליחים לכל מקום כדי לחפש את ג'ואנג-דזה, אבל הם לא הצליחו למצוא אותו. לבסוף הגיע ג'ואנג דזה הישר אל חווי שה, הסתכל לו בעיניים, וסיפר לו את המשל הבא:

בדרום ישנה ציפור, עצומה בגודלה ומרהיבה ביופיה. היא מעופפת לה מקצהו האחד של העולם אל הקצה השני. רק על עצים גדולים ויפים היא נחה, ורק מפירותיו המתוקים של עץ אחד מיוחד היא אוכלת, ורק מי מעיינות זכים היא שותה.

ינשוף אחד כרסם לו חתיכה של עכברוש רקוב שהצליח למצוא. כשהבחין בציפור המריבה הזאת מעליו, הסתכל עליה בחשש. "קישתא!" הוא גירש אותה, "אל תתקרבי לבשר העכברוש שלי!"

ג'ואנג דזה סיים את דבריו, ושאל את חווי שה בטון רציני: "האם אתה רוצה לגרש אותי מהמדינה?"

כמו לאו דזה שעליו סיפרנו כאן בעבר, ג'ואנג דזה האמין שיש איזשהו "דאו" ביקום, דבר מה שמעבר ליכולתנו לראות, שאחראי לחוקיות שביקום וששולט על האופן שבו הדברים מתנהלים. הוא האמין שהתשוקות השונות והחשיבה האנושית המסובכת מרחיקות את האדם מה"דאו" הזה ומהטבע המקורי שלו. לכן, כמו "דאואיסטים" רבים, ג'ואנג דזה האמין שעל האדם לחזור לטבע המקורי שלו.

ספר המיוחס לו, הקרוי "ג'ואנג דזה" או "הקלאסיקה האמיתית של פריחת הדרום", מכיל אוסף דברי חוכמה של ג'ואנג דזה, משלים וסיפורים צבעוניים רבים, ולא מעט הומור. הספר היה לרב מכר בסין במשך דורות רבים ותורגם לעשרות שפות, כולל עברית.