לאחרונה ערך בית הנבחרים האמריקני שימוע בנושא "חוק ההדדיות מול התקשורת הסינית" – הצעת חוק השואפת להגביל את מספר אשרות הכניסה שמעניקה ארצות הברית לעיתונאים ולגופי תקשורת בבעלות המשטר הסיני, כך שמספרם ישתווה למספר אשרות הכניסה שמעניקה סין לעיתונאים אמריקנים.

לשם השוואה, ב-2011 הותרה כניסתם לארה"ב של 811 עיתונאים סינים, בעוד שרק שני עיתונאים אמריקנים הורשו להיכנס לסין.

מומחים שהשתתפו בשימוע ציינו את הפערים בין שתי המדינות ביישום חופש העיתונות. הממשל האמריקני כמעט ואינו מציב הגבלות על פעילותם של גופי התקשורת שבבעלות המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס), בעוד שזו אינה מתירה כל שידור חדשות מסחרי אמריקני ישיר לציבור הסיני. נוסף על כך, עיתונאים אמריקנים בסין אף התלוננו על התערבות בעבודתם.

גם מבחינה פיננסית קיימים פערים גדולים בין גופי התקשורת של שתי המדינות. ההשקעה הכספית בגופי התקשורת שבבעלות המשטר הסיני עולה במידה רבה על ההשקעה ב"קול אמריקה", רשות השידור הרשמית של הממשל האמריקני המשדרת לרחבי העולם במגוון שפות.

לדוגמה, שין-הואה, סוכנות החדשות הרשמית של המפלגה הקומוניסטית, רכשה פרסומת בודדת שהופיעה בכיכר טיימס בניו יורק, תמורת 400-300 אלף דולר. יוזם הצעת החוק, חבר הקונגרס דאנה רוהרבכר, אמר כי "משמעות הדבר היא שבשנה מסוימת הוציאה המפלגה הקומוניסטית על פרסומת בודדת סכום המשתווה לרבע מתקציבה השנתי של רשת 'קול אמריקה'".

בוב דיץ, מתאם תכנית אסיה בוועדה להגנת עיתונאים, טוען כי הנהגת מגבלות על חופש העיתונות בארצות הברית אינה הדרך הנכונה להתמודד עם הגבלות המוטלות על חופש העיתונות בסין. הוא גם הביע את חששותיו מהאפשרות שהרשויות בבייג'ינג ינקמו בעיתונאים הזרים בגלל הצעת החוק, במקום לשפר את דרכיהן.

מנגד טוען ד"ר ג'ון לנצובסקי, נשיא המכון לפוליטיקה עולמית (מרכז אקדמי ללימודי בטחון לאומי ויחסים בין-לאומיים), שמרבית כָּתביה של התקשורת הסינית אינם עיתונאים אמיתיים: "מי הם בדיוק נציגי התקשורת הסינית? אף אחד מהם אינו עיתונאי מקצועי. אפילו אלו המעמידים פנים כעיתונאים, מהווים רק אחוז זעום. חלקם אנשי תעמולה של המפלגה ואילו מרביתם הם סוכני מודיעין של המשרד הסיני לביטחון המדינה".

"חוק ההדדיות מול התקשורת הסינית" יידון במספר ועדות לפני שיעמוד לדיון מלא בקונגרס האמריקני.