הרשמה לניוזלטר

היא שולחת מרגלים, תומכת באיראן, בחמאס ובחיזבאללה ואימנה את הזרוע הצבאית של אש”ף. ולמרות זאת, מדינת ישראל פתחה בפניה את השערים ואפשרה לה להשתלט על נכסים אסטרטגיים ועל חברות הייטק. תחקיר מגזין אפוק ממפה את ההשקעות הסיניות בישראל ומזהיר מהעתיד לבוא

איל לוינטר | 7 ביוני 2021 | גיאו-פוליטיקה | 33 דק׳

איך הצליחה המק”ס לתמוך בקיצונים שבאויבינו, וגם לקבל את המפתחות לישראל

ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שהכירה בסין הקומוניסטית. זה קרה בינואר 1950, כחצי שנה לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (המק”ס) תפסה את השלטון[1]. לא היה מדובר בקשרים דיפלומטיים רשמיים, אלא חסויים. תיעוד ראשון שלהם הופיע ב-1979 כאשר ישראל העבירה בחשאי טכנולוגיות הגנה לסין[2]. ובשני העשורים הבאים כאשר ישראל ביצעה יותר מ-60 עסקאות של העברת טכנולוגיה צבאית למק”ס בשווי כולל של 1 עד 2 מיליארד דולר.

בעסקאות נכללו טכנולוגיות לשדרוג טנקים, מערכות לראיית לילה, מערכות לוחמה אלקטרונית, טילי אוויר-אוויר ועוד[3]. “המניע של ישראל היה בעיקר כלכלי, אך ברמה משנית גם ביטחוני-אסטרטגי. ישראל קיוותה כי בזכות הסיוע שנתנה [לסין], סין תכלול את האינטרסים הביטחוניים של ישראל במכלול שיקוליה המדיניים-הביטחוניים”, כתב אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, בחוות דעת שחיבר עבור מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים. “במיוחד רצתה ישראל כי סין לא תחזק את אויביה המרים ביותר בתחומים שונים. [אולם] תקוות אלה נכזבו כבר באותה עת. לעומת זאת, צרכיה של סין, שהיו גם ביטחוניים וגם כלכליים, נתמלאו לשביעות רצונה”[4].

עוד בשנות ה-70 החלה המק”ס לקיים קשרים צבאיים ענפים עם משטרו של סדאם חוסיין. הקשר המהותי ביותר היה העברת שני טון אורניום מועשר בדרגה נמוכה מכור גרעיני של צבא סין לסדאם[5]. כזכור, באוגוסט 1980 איים סדאם להשמיד את מדינת ישראל בנאום אלים במיוחד, וכעבור שנה מחקו מטוסי קרב ישראליים בשניות את חלומו להשיג פצצה גרעינית, לאחר סדרת הפצצות על הכור בעיראק.

מגרש משחקים אחר של המק”ס היה איראן – לה סיפק המשטר הסיני מתקן לייצור אורניום. “בראשית שנות ה-90 נודע לישראל כי בכוונת סין לספק לאיראן מתקן UF6 – Uranium Hexafluoride 6 שהינו מרכיב חיוני בכל תוכנית המיועדת לייצר אורניום מועשר”, כתב הלוי. “זהו רכיב חיוני להפקת חומר גרעיני לייצור נשק”.

“טיפול בנושא זה מול המערכת הסינית לא הוליד תוצאות חיוביות”, המשיך הלוי. “ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, החליט לנצל ביקור שעמד לערוך בסין כדי להעלות נושא זה בדרג הסיני הבכיר ביותר. נתלווה אליו ראש המוסד, שבתי שביט, שאמון היה על עניין זה בדרג הביצועי הבכיר ביותר. הנושא עלה במלוא חומרתו על ידי יצחק רבין, ובכלל זה בפגישה מצומצמת שקיים עם ההנהגה הסינית. פרטי אותה פגישה לא התפרסמו עד עצם היום הזה, עד כמה שאני יודע, אך מה שחשוב לציין הוא כי לא נראו מהלכים סיניים בעקבות הביקור שיכלו לרמוז על כך כי דרישת ישראל נענתה. גם דרישות אמריקניות בהירות ונוקבות נענו, למעשה, בשלילה. יש הסבורים כי המתקן הועבר כמו שהוא מידי סין לידי האיראנים ויש המקלים, כביכול, וקובעים כי רק השרטוטים נמסרו לידי איראן.

“המתקן הוקם באיספהן שבאיראן ובלעדיו לא יכלו האיראנים להתקדם בתוכניותיהם. שום גורם אחר לא היה מוכן לתת לאיראנים את היכולת הזאת ואין לדעת כלל אם היו יכולים לבנותו על פי התובנות ההנדסיות והמדעיות שלהם”.

הדוגמה שמציין הלוי היא רק טיפה בים עסקאות האמל”ח הסודיות שנחתמו בין סין לאיראן, שכללו העברת טכנולוגיה לייצור נשק גרעיני וטילים בליסטיים, נשק כימי, נשק ביולוגי ונשק קונבנציונלי מתקדם. ראש הסי-איי-אי, אדמירל ויליאם אוליבר סטודמן, כתב ב-1993 כי “סין ביססה עצמה בתור ספק הטכנולוגיה הגרעינית העיקרי של איראן”[6].

בכל הקשור לנשק ביולוגי, קהילת המודיעין יודעת כי חברות סיניות העבירו ציוד לוחמה ביולוגית לאיראן, כפי שחשפה בינואר 1997 מדלן אולברייט, שהייתה אז מזכירת המדינה של ארה”ב, בתגובה לשאלה מוועדת החוץ של הסנאט האמריקני[7]. חברות סיניות גם “מכרו לאיראן מפעלים שלמים לייצור גזים קטלניים”, חשפו אנשי מודיעין אמריקנים[8]. לאורך השנים נודע על עשרות עסקאות צבאיות נוספות בין סין לאיראן, החל מטילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראשי חץ מכל סוג, ועד הידע הטכנולוגי המשמש לייצור סוגים שונים של נשק קונבנציונאלי. “ניכר מזה שנים כי סין תומכת תמיכה משמעותית, לעתים מאסיבית, בקיצוניים שבאויבינו”, כתב הלוי.

האינטרס של סין לתמוך צבאית וטכנולוגית באויבינו לא היה כספי בלבד. קשריה של המק”ס עם האויבים הגדולים של ישראל החלו בשנות ה-60 כאשר מאו דזה-דונג החליט ליצור “חזית מאוחדת” של מדינות לא-מערביות שיתנגדו ל”אימפריאליזם המערבי”. מנקודת מבטה של המק”ס, המדינות הערביות באסיה, בהן איראן, סוריה, פקיסטן ואפגניסטן, שיחקו תפקיד חשוב בתוכנית ההתנגדות לאימפריאליזם – שחוד החנית שלו באותה תקופה היה הציונות.

אינפוגרפיקה: מגזין אפוק

המק”ס מחמשת את הפלסטינים

הפלסטינים נכללו גם הם בתוכנית הזו. החל משנות ה-60 התחממו היחסים בין המק”ס לפלסטינים כאשר צבא סין החל לספק כמויות גדולות של נשק ותחמושת לארגוני הטרור הפלסטיניים.

האני אל-חסן, יועץ פוליטי מיוחד לערפאת, אמר כי בין 1964 ל-1970 הפלסטינים נלחמו עם נשק מתוצרת סין, ברומזו כי המק”ס הייתה הספק העיקרי של הפלסטינים. עם זאת, גם בריה”מ סיפקה נשק[9]. המודיעין הישראלי העריך כי שווי הנשק שהועבר בתקופה זו מסין לפלסטינים עמד על חמישה מיליון דולר (כ-30 מיליון דולר בימינו)[10]. רובים, רימוני יד, אבקת שריפה, מוקשים וחומרי נפץ אחרים היו במשלוחים מסין. המק”ס גם סיפקה השראה אידיאולוגית ואימונים צבאיים לחברי אש”ף, כאשר זימנה אותם ל”מחנה אימונים” בסין[11].

ההיסטוריונית ד”ר ליליאן קרייג האריס פירטה זאת ב-1977 במאמר שפרסמה בז’ורנל ללימודי פלסטינים מטעם אוניברסיטת קליפורניה והמכון ללימודים פלסטיניים בביירות. האריס כתבה כי היחסים בין המק”ס לארגוני הגרילה הפלסטיניים תמיד היו קרובים. “יו”ר אש”ף, יאסר ערפאת, צוטט פעם אחת במגזין Peking Review (מגזין של המק”ס בשפה האנגלית, א”ל) באומרו כי הרפובליקה העממית של סין מהווה את ‘ההשפעה הגדולה ביותר בתמיכה במהפכה שלנו ובחיזוק ההתמדה שלנו'”.

ארגונים פלסטיניים רדיקליים יותר, כמו “החזית העממית לשחרור פלסטין”, היו ישירים יותר. “מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, ג’ורג’ חבש, הכריז ב-1970: ‘החברה הטובה ביותר שלנו הוא סין. סין רוצה שישראל תימחק מהמפה בגלל שכל עוד ישראל קיימת, ייוותרו מאחזים אימפריאליסטיים אגרסיביים על אדמה ערבית'”, מצטטת האריס[12].

האריס כותבת גם על מאו דזה-דונג שאמר ב-1965: “האימפריאליזם מפחד מסין ומהערבים. ישראל ופורמוזה (כינוי היסטורי לרפובליקה של טייוואן, א”ל) הם בסיסים של האימפריאליזם באסיה. אתם [הפלסטינים] השער של היבשת הגדולה ואנו [הסינים] העורף שלה. הם [האימפריאליסטים] יצרו את ישראל עבורכם ואת פורמוזה עבורנו. מטרתם זהה בשני המקרים”[13].

דברים דומים אמר במארס 1970 סגן ראש ממשלת סין, לי שיאן-ניאן, שנפגש בבייג’ינג עם משלחת של הפת”ח: “מאבקים ממושכים גרמו לעם הפלסטיני ולאנשי כל המדינות הערביות להבין אפילו טוב יותר כי התמדתם של האנשים במאבקם החמוש זו הדרך הנכונה עבור הערבים להביס את התוקפים ולזכות בשחרור לאומי, וכי רק באמצעות מאבק מזוין אפשרי עבורם להביס את האימפריאליסטים האמריקנים ואת התוקפים הישראלים, להחזיר לעצמם את שטחם האבוד ולהשיג עצמאות ושחרור אמיתיים”[14]. באוקטובר אותה שנה עמד נציג של הפת”ח לצדו של מאו דזה-דונג בבייג’ינג, בעת תהלוכה לכבוד יום השנה ה-21 לייסוד הרפובליקה העממית של סין[15].

השפעתה של המק”ס על הפלסטינים הייתה גם אידיאולוגית. סוכנות הידיעות של המק”ס New China News Agency דיווחה פעמים מספר באותה תקופה כי הפלסטינים רואים בעבודותיו הפוליטיות והצבאיות של מאו “מקור הדרכה בלתי מוגבל במאבק לשחרור אדמתם וחזרתם לבתיהם”[16]. “הספרון האדום” של מאו המכיל את ציטוטיו של הדיקטטור, כמו גם כתבים אחרים שלו כמו “בעיות אסטרטגיות במלחמה המהפכנית של סין” ו”בעיות אסטרטגיות במלחמת הגרילה נגד יפן”, הפכו לקריאה מומלצת בקרב חברי הפת”ח בשנות ה-70. מנקודת מבטה של המק”ס, המאבק מול ישראל סיפק לפלסטינים גם הזדמנות ליישם עיקרון חשוב של המרקסיזם: מאבק מזוין בין שכבות שונות בחברה. במקרה זה לא בין הפרולטריון לבורגנים, אלא בין החלשים (הפלסטינים) ל”כובשים” הישראלים.

כפי שכתב הלוי, לשעבר ראש המוסד, מאמציה של ישראל לבלום את התמיכה הסינית באויביה לא נענו בחיוב והמק”ס רק המשיכה לחמש את איראן וסוריה. משלוחי טילים מסין הגיעו אף לידי החמאס והחיזבאללה.

בארסנל הרקטות של החמאס ידועות שתי רקטות סיניות: רקטת 107 מ”מ (صاروخي 107) עם טווח מקסימלי של 8 ק”מ שנורתה על ישראל לראשונה ב-2006 ולא ברור אם היא נמצאת כיום בשימוש. ורקטת WS-1E (صاروخي غراد) לטווח של כ-40 ק”מ, המסוגלת לפגוע באשדוד ובאר שבע. הרקטה, ששמה הרשמי הוא “וויי-שְׁה” (“השומר”), פותחה על ידי תאגיד SCAIC (תעשיית התעופה של המק”ס בסצ’ואן) ונכנסה לשימוש במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. ידוע כי הייתה בשימוש החמאס גם ב-2018. עד כה אין עדיין מידע לגבי 2021 [17].

שאריות רקטה מעזה. בארסנל הרקטות של החמאס יש רקטות סיניות | צילום: Gershberg Yuri/Shutterstock.com

לגבי החיזבאללה, ידוע שהטיל שארגון הטרור שיגר לעבר הספינה הישראלית “חנית” במלחמת לבנון השנייה, מתקפה שבה נהרגו ארבעה חיילים ישראלים, היה טיל סיני מסוג C-802 [18]. במארס 2013 ביקרה משלחת סינית רשמית ב”מוזיאון הניצחון” שהקים ארגון הטרור בדרום לבנון ונתנה לו רוח גבית. במוזיאון מוצג ציוד של צה”ל שאסף החיזבאללה ממלחמת לבנון השנייה והדגמות וידאו של “ניצחונות” החיזבאללה. אחד מחברי המשלחת, יאנג פו-צ’אנג, לשעבר סגן שר החוץ של סין, שבאותם ימים שימש כסגן יו”ר אגודת הידידות הסינית-ערבית CAFA (China-Arab Friendship Association) – שהיא זרוע של משרד החוץ הסיני, אמר כי ההתנגדות הלבנונית “אמיצה” וכי “צריך להקריב קורבנות, אך לבסוף ההתנגדות תנצח”[19].

שגרירות סין בלבנון אינה מכחישה את קשריה עם החיזבאללה, אך טוענת שהיא אינה מפרה את האמנות הבין-לאומיות ואינה עוסקת במכירת נשק לארגון הטרור. אם הייתה מכירת נשק, היא נעשתה בצורה פיראטית על ידי חברות סיניות[20].

אולם השגרירות אינה מספרת שזהו בדיוק המנגנון שהקימה המק”ס כדי לעקוף את הפיקוח הבין-לאומי. כפי שידוע בקהילת המודיעין, ותועד לא פעם אחת בספרות, מערך מכירת הנשק של המק”ס מופעל על ידי חברות בנות של צבא סין וחברות שותפות שלו, הגורפות מכך מיליארדי דולרים. אדוארד טימפרלייק, שהיה אנליסט של צבא סין בשירותי הביון האמריקנים וחיבר במשותף את הספר Red Dragon Rising ב-2002, מביא בספרו דוגמאות לחברות ולעסקאות כאלה. “לחברות יש שמות הנשמעים אקזוטיים לאוזן שאינה סינית”, הוא כותב. לדוגמה, חברת “פולי” (Poly – (Polytechnologies שפירוש שמה הסיני הוא “שמור על הרווחים”, או חברות “קשת בשמים”, “תעשיות החומה הגדולה”, “999” ועוד[21].

החברות מתווכות בין צבא סין לבין מדינות שונות ומוכרות להן טילים, טכנולוגיות גרעיניות, נשק ביולוגי, גז רעיל ונשק אישי מכל סוג. צבא סין משתף פעולה גם עם חברות אזרחיות שמייצרות כמעט כל דבר, החל ממדים צבאיים ועד לטילים. בשונה מקבלני נשק במדינות דמוקרטיות רבות, רוב החברות האזרחיות הן בבעלות ממשלת סין, בהן חברת Norinco הטוענת שהיא יצרנית הנשק הגדולה בעולם המעסיקה יותר ממיליון עובדים. לתמונה נכנסות גם חברות ידועות כמו COSCO, שהחלה לתת שירותי הובלה ימית של אמצעי לחימה, טוען טימפרלייק, וכן תאגיד ההשקעות הסיני CITIC, שלדבריו מאפשר לקציני צבא סין ולסוכניו לנסוע לחו”ל בביגוד אזרחי – כעובדי CITIC.

תמיכתה של המק”ס באויבי ישראל באה לידי ביטוי גם בעצרת הכללית של האו”ם – שם סין תמיד מצביעה נגד ישראל. גם במועצת זכויות האדם של האו”ם סין תומכת בכל ההחלטות המדיניות נגד ישראל. ב-2018 לדוגמה גיבשה ארה”ב הצעה לגנות את החמאס עקב ירי הרקטות והשימוש במנהרות טרור נגד ישראל. ההצעה נדחתה לאחר שלא הושג הרוב הדרוש. סין הצביעה נגד הגינוי. “אין דבר אנטישמי יותר מלומר שלא ניתן לגנות את הטרור נגד ישראל”, אמרה אז שגרירת ארה”ב ניקי היילי[22].

החדירה הסינית לישראל

כל זה לא מנע מישראל לייסד קשרים דיפלומטיים רשמיים עם המק”ס ב-1992, להמשיך למכור לה טכנולוגיות ולהעמיק את שיתוף הפעולה איתה. אף אחת מממשלות ישראל לא חשבה שיש בכך בעיה, מלבד הידידה ארה”ב, שבשנות ה-90 טענה שישראל העבירה טכנולוגיית טילי פטריוט למק”ס ללא הסכמתה, כמו גם טכנולוגיה אמריקנית שהותקנה במטוסי הלביא שפיתוחם מומן על ידה[23].

ב-1999 הגיעו היחסים עם ארה”ב לנקודת רתיחה כשישראל רצתה למכור למק”ס שלושה מטוסי ביון מתקדמים מסוג פלקון, עליהם מותקנות מערכות מכ”ם שבהם טכנולוגיה אמריקנית[24]. ארה”ב התנגדה, ישראל פיצתה את המק”ס ב-350 מיליון דולר, והעסקה בוטלה. למרות זאת, ישראל לא נרתעה לרגע והמשיכה למכור טכנולוגיה למק”ס. ב-2005 נודע כי ישראל מסכימה לשדרג את הכטב”מים מסוג “הארפי” שמכרה למק”ס עשור קודם לכן. “הארפי” הוא כלי טייס המתפוצץ על מערכות מכ”ם של האויב. ארה”ב שוב התנגדה, האשימה את ישראל בלא פחות מהונאה, ואיימה להפסיק לשתף איתה פעולה בפרויקט פיתוח מטוס ה-F-35 [25]. עקב כך ביטלה ישראל את עסקת “הארפי” והודיעה כי מעתה כל העסקאות הצבאיות והטכנולוגיה הדואלית לסין יהיו נתונות לאישור ארה”ב[26]. משבר ה”הארפי” גם דחף את ישראל להעביר ב-2007 את “חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני” שהטיל מגבלות נוספות על יצוא טכנולוגיות צבאיות ודואליות[27].

אבל למק”ס היו תוכניות גדולות יותר. ב-2006 היא שינתה אסטרטגיה והכריזה על “תוכנית לאומית לפיתוח המדע והטכנולוגיה בסין”, במסגרתה היא תשלח למערב חברות ממשלתיות ופרטיות כדי שאלה ירכשו טכנולוגיות ויביאו אותן חזרה לסין במטרה “לספק תמיכה מדעית-טכנולוגית לבניית חברה סוציאליסטית הרמונית”, כפי שנכתב בתוכנית[28]. בפשטות, הרעיון היה להפוך את סין למרכז פיתוח טכנולוגי (כולל טכנולוגיות חקלאות), אך מכיוון שלסין אין מספיק ידע או כוח אדם מוכשר, יש לצאת למערב, ללמוד ממנו, לרכוש ממנו ידע אם אפשר או לגנוב אותו, אם נחוץ, ולגייס כוח אדם שיסכים לעבוד בסין.

עידן חדש החל. חברות סיניות צבאו על המערב ולבסוף הגיעו לישראל. שתי העסקאות הראשונות שתועדו היו ב-2011 כאשר התאגיד הסיני כמצ’יינה (שבבעלות המק”ס) רכש את חברת מכתשים אגן, המייצרת חומרים להגנת הצומח, וקרן ההון סיכון Horizons Ventures של המיליארדר הסיני לי קה-שינג המקושר לצמרת המק”ס השקיעה בחברת Magisto המפתחת אלגוריתמים של בינה מלאכותית בתחום עריכת הווידאו.

הטייקון לי קה-שינג. השקיע ביותר מ-20 חברות הייטק ישראליות, כמו גם בטכניון | צילום: Bobby Yip/AFP via Getty Images

כפי שאפשר לראות בטבלה המצורפת, לי קה-שינג השקיע מאז בכ-20 חברות ישראליות נוספות, כמו גם בטכניון – מרכז הידע האקדמי-טכנולוגי של ישראל. הרעיון היה להקים “העתק של הטכניון” בסין[29].

האסטרטגיה הסינית הייתה פשוטה. “הם שולחים צוותים של אינדיבידואלים למדינות המערב כדי שיתחברו לשותפים המערביים שלהם ויצרו שותפויות חדשות”, אמר לנו יועץ בכיר לחברות סיניות גדולות, העובד בצמוד לאנשי ממשל רמי דרג במק”ס. לדבריו, הצוותים מגיעים כדי ללמוד באופן ישיר יותר את אמנות המסחר ואת הפעילות העסקית של החברות המערביות “כדי לגנוב ולהעביר את זה לסין”.

חלק מפעולות הגניבה נעשות בשיתוף עם פרויקטים שמפעילים שירותי הביון הסיניים וצבא סין. פרויקט 863, למשל, שחשפנו את פעילותו בישראל בתחקיר קודם שפרסמנו, קשור לגניבה מתעשיות היי טק[30]; תוכנית 973 קשורה במחקר ופיתוח ותוכנית 211 משמשת את הסינים באוניברסיטאות. לעתים משולבת הגניבה עם מתקפות סייבר. גניבה אינה עוסקת רק בהיי טק, אלא בכל מה שיכול ללמד את הסינים כיצד לתפעל חברה מוצלחת – מודלים עסקיים, מודלים ניהוליים, אסטרטגיות שיווק ועוד.

כדי לסבר את האוזן, בארה”ב הפעילה המק”ס ב-2005 בין 2,000 ל-3,000 חברות שהסיבה היחידה לקיומן היא לגנוב טכנולוגיה אמריקנית ולהשתמש בה, התריעה ליסה ברונסון, בכירה במשרד ההגנה האמריקני. חמש שנים מאוחר יותר, באף-בי-איי עדכנו את המספר ל-3,200 חברות[31].

“אלה חברות קדמיות. הן יכולות להיות רשומות במדינות כמו סינגפור, טייוואן או הונג קונג. הן רשומות שם מטעמי הסתרה, אבל כולן עובדות עבור המשטר הסיני”, אמר לי גורם בתעשייה הישראלית הנמצא עמוק בתוך עסקאות בסין. “זה מאפשר לשלטון הסיני לשלוח את זרועות התמנון שלו ולסנכרן את פעילויותיו מבלי שידעו על כך. מה שחשוב לדרקון הסיני זה להשיג טכנולוגיות – מזון, מים, בריאות, תקשורת ותשתיות. זה מהלך אסטרטגי, כמו בשחמט. הם משיגים נכס אסטרטגי ויושבים עליו. בשלב הראשון הם מנסים לרכוש את הטכנולוגיה בצורה לגיטימית. אם זה לא מצליח להם – הם יגנבו. אם זה לא בטוב, זה ילך ברע”.

בין אוקטובר 2011 לאוגוסט 2012 ניסו האקרים סינים לפרוץ למערכות המחשוב של רפא”ל, התעשייה האווירית ואלישרא שהשתתפו בפיתוח ובבניית “כיפת ברזל”. לפי החשד הם הצליחו לגנוב מסמכים הקשורים בפעילותה של כיפת ברזל כמו גם בפעילות מערכות הגנה אחרות של ישראל כמו טיל החץ. חברת האבטחה CyberESI שעקבה אחר הפורצים חשפה את הפרשה בבלוג הטכנולוגיה של בריאן קרבס (Brian Krebs) באינטרנט. דוברות התעשייה האווירית אישרה בפני קרבס כי אכן התרחשה מתקפה כזו, אך טענה כי רק הרשת האזרחית הלא מסווגת של התעשייה נפרצה[32].

פרויקט דרך המשי

המק”ס לא נחה וב-2013 הוסיפה נדבך חדש לאסטרטגיה שלה: פרויקט “רצועה אחת ודרך אחת” או בשם לא רשמי: “פרויקט דרך המשי”. התשתית לפרויקט הונחה שנים ספורות קודם לכן כאשר שכנעה המק”ס חברות כמו HP ו-DELL להעביר חלק מהייצור שלהן לאזורים פנימיים ועניים יחסית בסין כמו צ’ונג-צ’ינג, בשאיפה לספק מקומות עבודה ולהביא לעליית השכר באזור. הייתה רק בעיה אחת: חברות ההיי טק גילו שאין להן איך לייצא ביעילות את מוצריהן לחו”ל – אין באזורים האלה גישה לים ושדות התעופה במקרים לא מעטים פשוט לא מתפקדים כמו שצריך. הפתרון שהגתה המק”ס היה קווי רכבת – ממרכז סין לתוך אירופה. בין 2008 ל-2013 נסללו כמעט 40 קווים, המחברים 16 ערים בסין עם 15 ערים באירופה, ו-HP ו-Dell השתמשו בהם כדי להעביר את מוצריהן לחו”ל בחצי מהזמן שלוקח לעשות זאת באמצעות ספינה בים.

חניכת קו הרכבת מהעיר יי-וו שבמזרח סין ללונדון | צילום: Dan Kitwood/Getty Images

אך מה שהתחיל כניסיון לפתור את בעיית העוני באזורים הפנימיים בסין, הפך במהרה ל”זרועות המשי החדשות” של המנהיג שי ג’ין-פינג. שי הבין שמערכת משומנת של קווי רכבת יכולה להועיל לו בהשגת מטרות גדולות יותר והגה את פרויקט “רצועה אחת ודרך אחת”. על פני השטח נראה היה שהמק”ס סוללת מסילות רכבת וכבישים המחברים בין סין למדינות אסיה ואירופה במטרה להגשים את החלום הסיני הישן של הפצת סחורות מסין לעולם ב”דרך המשי” המפורסמת. אלא שהפרויקט שירת מטרה נוספת: בכל פעם שהמק”ס זיהתה שמדינה הנמצאת על “דרך המשי” ההיסטורית נקלעת לבעיה כלכלית או דיפלומטית, בייג’ינג הציעה לה פתרון כלכלי, פוליטי ואף צבאי שיסייע לה להיחלץ ממצוקתה, תוך שהיא מצרפת אותה רשמית לפרויקט “דרך המשי”. כך הפכה סין את המדינה הזו במקרים מסוימים לחייבת לה חוב כספי ובמקרים אחרים לתלויה בה. תלות המאפשרת למק”ס להפעיל על המדינה לחצים פוליטיים כאשר צצות בעיות שאינן טובות לה.

כשארה”ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות כלכליות על רוסיה ב-2014, זיהתה זאת המק”ס והציעה לרוסיה 15 מיליארד דולר לבניית קו רכבת מהיר, כמו גם שיתופי פעולה בתעשיות החלל, המדע והכלכלה וצירופה לפרויקט דרך המשי. רוסיה הפכה במידת מה לתלויה במק”ס, שגם חדרה לתעשיות החלל והמדע שלה.

לבריטניה נכנסה המק”ס כשזיהתה את השסעים הדיפלומטיים שיש לבריטניה מול האיחוד האירופי שעשויים היו לפגוע בה כלכלית. היא הציעה להקים עבור הבריטים מתקן לייצור אנרגיה גרעינית (ייצור חשמל); שדרת עסקים בלונדון בהשקעה של 2.1 מיליארד דולר; גורד שחקים וקו רכבת בין בריטניה לסין. יוון, שהייתה נתונה במשבר כלכלי חמור, קיבלה גם היא “מתנה” מהמק”ס – באפריל 2016 רכשה זרוע של המפלגה 67 אחוז מנמל פיראוס. בסיכומו של דבר המק”ס הצליחה לדחוף את עצמה לצירים מרכזיים של כ-60 מדינות שונות לאורך “דרך המשי”, הראו נתוני האקונומיסט[33].

בעקבות רכישת השליטה על נמל פיראוס שביוון, ראש ממשלת סין לי קה-צ’יאנג בוחן את הנתיבים הימיים החדשים | צילום: Louisa Gouliamaki/Pool/AFP via Getty Images

ישראל נכנסה לתמונה ב-2013 כשהמק”ס הבחינה שהיא נמצאת תחת סכנה של חרם כלכלי. בסוף 2012 אישר האו”ם ברוב גדול את קבלתה של הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה באו”ם. בתגובה, החליטה ישראל לאשר בנייה של אלפי יחידות דיור מעבר לקו הירוק. אובמה הגיב בחריפות נגד נתניהו, ובעולם החלו לקום חברות בין-לאומיות שהטילו חרם כלכלי על ישראל[35][34]. המק”ס ניצלה את אווירת החרם המתהווה והציעה “לחבק” את ישראל ולפתוח עבורה דלתות לכלכלה הצומחת בעולם, בזמן שיתר העולם מחרים אותה. בה בעת היא חיברה את ישראל ל”דרך המשי” – הצעה שכללה סלילת קו רכבת מאילת לנמל אשדוד.

ישראל התפתתה. משרד הכלכלה, בראשות נפתלי בנט, סגר משרדי נספחים כלכליים בארה”ב ובאירופה לטובת משרדים בסין[36], וראש הממשלה, נתניהו, נסע במאי לביקור רשמי בסין לפגישות עם צמרת המק”ס ועם אנשי עסקים. “סין מתעניינת בשלושה דברים: טכנולוגיה ישראלית, טכנולוגיה ישראלית וטכנולוגיה ישראלית”, אמר עם חזרתו[37]. לאחריה העבירה הממשלה את החלטה 251 בדבר “חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין”.

לא היה מדובר בהחלטה תיאורטית, אלא בתוכנית מעשית שנבנתה לקידום והרחבת הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות[38]. התוכנית כללה הסכמי שיתוף פעולה בילטראליים עם המק”ס, חיזוק קשרי לימודים ומחקר בין המוסדות האקדמיים ובין חוקרים ישראלים לסינים, פריסת נציגויות, ניהול מו”מ על הסכם סחר חופשי, תמיכה בפרויקטים עסקיים ישראלים רחבי היקף שיבוצעו עם גופים סיניים בתחומי האנרגיה, הסביבה, טכנולוגיות מים ועוד, הקלה באשרות כניסה לאנשי עסקים סינים, עידוד השקעות של חברות סיניות משמעותיות בסקטור הטכנולוגיה הישראלי, וכיוצא באלו. לתמונה נכנסו גם משרדי האוצר והבינוי והשיכון שפעלו להבאת חברות בנייה סיניות ופועלים סינים לישראל.

מיפוי ההשקעות הסיניות בישראל – קובץ PDF להורדה

נראה היה שתוכניתה של המק”ס קורמת עור וגידים בשתי חזיתות: חדירה להיי טק הישראלי, בעידוד ממשלת ישראל, כדי להזין את תוכניתה מ-2006 להעביר ידע לסין; וצירוף ישראל ל”דרך המשי” היוצרת לישראל תלות בה. תלות המאפשרת למק”ס להפעיל על המדינה לחצים פוליטיים כאשר צצות בעיות שאינן טובות לה. עדות ראשונה לכך הופיעה כבר באותה שנה כאשר המק”ס גרמה לישראל לבטל תביעה שהוגשה נגד “בנק אוף צ’יינה” – בנק של המק”ס – ששימש צינור מרכזי להעברת כספים לחמאס.

עוד ב-2005 גילה המוסד שהנהגות החמאס והג’יהאד האסלאמי באיראן ובסוריה מעבירות כספים למימון פעולות טרור בעזה ובאיו”ש דרך בנק אוף צ’יינה. משלחת מטעם המטה ללוחמה בטרור יצאה לסין והציגה בפני הפקידים הסינים את המידע, לפיו מטרת העברות הכספים היא להגדיל את יכולותיהם של ארגוני הטרור לבצע מתקפות טרור[39]. למרות זאת, הבנק המשיך לאפשר את העברות הכספים לארגוני הטרור. “בסוף, ב-2007, הודיעו הסינים באופן רשמי שהם לא מצאו שום עבירה על החוק הסיני, שהחמאס והג’יהאד האסלאמי הם לא ארגוני טרור בסין, ושהם לא ראו פעילויות חריגות בחשבון”, סיפרה לנו עו”ד ניצנה דרשן לייטנר, מייסדת ארגון “שורות הדין” שקם במטרה להילחם בארגוני טרור באמצעים משפטיים[40].

דרשן לייטנר פתחה בהליכים נגד הבנק בשם 22 משפחות שנפגעו בפיגועי טרור שהונעו באמצעות כסף שעבר דרך בנק אוף צ’יינה. לב התביעה נשען על עדותו של עוזי שעיה, איש מערכת הביטחון לשעבר. כשהמק”ס הבינה זאת היא הפעילה לחצים על שגריר ישראל בסין. ישראל נכנעה ללחצים, מנעה משעיה להעיד – והתביעה התמוטטה.

ה”סוס הטרויאני” של מכוני קונפוציוס באקדמיה הישראלית | איור: יוני גודמן

כמו נחש אנקונדה

כך נפרץ השער לישראל וחברות סיניות פשטו בהמוניהן, כפי שניתן לראות בטבלה המצורפת. מתוך 148 עסקאות שסקרנו, 130 בוצעו מ-2013 ואילך (כ-87 אחוז).

הסינים לא רק רכשו חברות כמו תנובה, זכו במכרזים לבנייה או ניהול של נמלים והשקיעו הון עתק בחברות היי טק במטרה לשים את ידם על הידע הטכנולוגי, אלא גם חדרו עמוק לאקדמיה שלנו. מהלך ששירת שתי מטרות: גישה למחקר אקדמי ולחוקרים ישראלים, והשתקה באקדמיה של כל דיון ביקורתי על סין.

הכלי העיקרי ששימש לכך הוא “מכון קונפוציוס” – פרויקט שקיבל את שמו של גדול הפילוסופים הסינים בהיסטוריה. מכון קונפוציוס כפוף למשרד החינוך הסיני אך מנוהל בפועל על ידי מועצה מדינית המורכבת מחברים מיותר מעשרה משרדים ממשלתיים שונים בסין, כמו משרד החוץ הסיני, משרד הכלכלה והתרבות, וגם משרדים האחראים על התעמולה.

הפרויקט מגיע לאוניברסיטאות מערביות ומציע להן הצעה מפתה: תשלום שנתי של כ-100 אלף דולר תמורת הזכות להקים מכון סיני בתוך האוניברסיטה שיעסוק בלימוד השפה והתרבות הסינית ויציע מלגות לסטודנטים כדי שיסעו לסין. לאוניברסיטת ת”א נכנס המכון ב-2006. לאוניברסיטה העברית ב-2014, בטקס חגיגי בנוכחותה של סגנית ראש ממשלת סין, שר החינוך הסיני ואחרים[41].

ב-2009 צוטט ב”אקונומיסט” מי שהיה אז שר התעמולה של סין, לי צ’אנג-צ’ון, כשהוא מתאר את מכוני קונפוציוס כ”חלק חשוב מתוכנית התעמולה הסינית מחוץ לסין”, ולא לחינם – נוכחותו של המכון בלב האקדמיה יוצרת אקלים של צנזורה עצמית של סטודנטים וגם של חברי סגל. איזה סטודנט ללימודי מזרח אסיה או חבר סגל ירצה לומר משהו העלול לעצבן את המשטר הסיני ולפגוע ביכולת שלו לקבל מלגה ולנסוע לסין? “גילינו שחלק מהפרופסורים הרגישו לחץ לצנזר את עצמם מסיבות שונות”, אמרה לי רשל פטרסון מאיגוד הפרופסורים האמריקני (NAC), שחקרה במשך שנה וחצי 12 מכוני קונפוציוס בארה”ב. פרופ’ פרי לינק, מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטת פרינסטון, השווה את המכונים לנחש אנקונדה היושב בתוך האוניברסיטה ולא זז. הנחש לא חייב לזוז והוא גם לא מציין את מטרותיו. אבל כולם יודעים שהוא שם, ושאם ידברו על סין באופן אסור, הוא יתעורר ויאיים לפגוע בהם. לכן הם מצנזרים את עצמם. “אם מישהו יאתגר את זכותה של המפלגה הקומוניסטית לשלוט, זו נקודה רגישה גדולה”, הוא הסביר. “אם תיגע בלגיטימיות של המפלגה להיות מפלגה דיקטטורית אחת ויחידה בסין – זה אסור”[42].

לבסוף באוגוסט 2020 הודיע מזכיר המדינה של ארה”ב דאז, מייק פומפאו, כי מכוני קונפוציוס אינם רק חלק ממערך התעמולה של המק”ס, אלא הם משמשים גם לגיוס מרגלים ומשת”פים – הודעה שאיששה דברים שכתבנו בתחקיר שפרסמנו שלוש שנים קודם לכן[44][43].

כלי נוסף לחדירה לאקדמיה הישראלית היה שיתופי פעולה מסוגים שונים. אחד מהם נחתם ב-2015 בין המרכז הבינתחומי בהרצליה ללא אחר מאשר “בית הספר המרכזי של המק”ס”. “שמה של האוניברסיטה של המפלגה (ביה”ס המרכזי של המק”ס, א”ל) הולך לפניה והדגש המושם בלימודים בה בתחום החשיבה האסטרטגית זוכה להערכה רבה”, אמר באותם ימים נשיא המרכז הבינתחומי, פרופ’ אוריאל רייכמן, כדי להצדיק את שיתוף הפעולה[45].

לא לגמרי ברור מה הייתה כוונתו של פרופ’ רייכמן, שכן בית הספר של המפלגה הקומוניסטית שבסיסו בבייג’ינג שייך לרשת בתי ספר (כ-2,700 בקירוב) של המפלגה הקומוניסטית הסינית המכשירה ומאמנת פקידי ממשל בעיקר, כמו גם קצינים בצבא סין ומספר אנשי עסקים נבחרים. בית הספר הוקם ב-1934 כרעיון במוחו של הדיקטטור מאו דזה-דונג שהבין את חשיבות האינדוקטרינציה והשליטה בסגל המפלגה. בתחילה נקרא בית הספר בשם “קומוניזם מרקסיסטי” בהתאם לאידאולוגיה ששלטה. בהמשך שונה שמו ל”אקדמיה מרקסיסטית-לניניסטית” ולבסוף שוב שונה שמו ל”בית הספר המרכזי של המפלגה”. זהו כור היתוך לטיפוח רוח המפלגה הקומוניסטית באנשי ממשל.

בבית הספר גדלה למשל כל שדרת הניהול של המפלגה הקומוניסטית בזמן מהפכת התרבות הגדולה (1966-1976) – עשור של דיכוי, עינויים ורצח. בהכללה ניתן לומר שמבית הספר יצאו מנהיגים האחראים למותם של 80-60 מיליון גברים ונשים מאז תחילת תקופת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כולל ילדים וזקנים, חפים מפשע. קשה לעמוד על המספרים המדויקים. “המטרה הסופית של בית הספר היא ליצור מערכת ערכים ורעיונות המשמשים להצדיק את מונופול הכוח של המפלגה הקומוניסטית”, הסביר בגילוי לב קרי בראון, ראש תוכנית אסיה במכון החשיבה הלונדוני Chatham, שבעבר אירח חברים מבית הספר של המק”ס[46].

נורות אדומות

בעוד החברות הסיניות התקבלו בישראל בזרועות פתוחות בהמוניהן, בארה”ב כבר נשמעו קולות רשמיים המתריעים בפני הסכנה. באוקטובר 2014 אמר ראש האף-בי-איי, ג’יימס קומיי, בריאיון לתוכנית התחקירים “60 דקות” כי הסינים פרצו כמעט לכל חברה באמריקה: “יש שני סוגים של חברות בארה”ב: אלה שנפרצו על ידי הסינים, ואלה שלא יודעות שהן נפרצו על ידי הסינים”[47].

האמריקנים החלו להבין באותה שנה שצריך לבלום את הגניבה הסינית. מחלקת המשפטים של ארה”ב הגדירה את המצב כ”מקרה חירום של ביטחון לאומי”, ודוח מאוחר יותר של הוועדה האמריקנית לגניבת קניין רוחני ציין כי הגניבה הסינית עלתה כ-300 מיליארד דולר בשנה לחברות האמריקניות ובמיליוני משרות שאבדו לכלכלה האמריקנית[48].

את המק”ס זה לא כל כך עניין. ב-2015 היא לחצה על דוושת הגז והכריזה על תוכנית חדשה – “מייד אין צ’יינה 2025”. לפי התוכנית, עד 2025 לפחות עשר תעשיות בסין – תעופה, פיתוח שבבים, מכוניות חשמליות ועוד – צריכות לפעול ללא תלות בהשקעות זרות (או כאשר המשקיע הזר נמצא במיעוט). התוכנית תושג באמצעות סיוע כלכלי גדול של כ-300 מיליארד דולר לשחקנים סינים מקומיים שיזכו ליתרון לא הוגן מול החברות הזרות הפועלות בסין, התריע דוח של לשכת המסחר של האיחוד האירופי בסין[49]. כך יאלצו חברות זרות גדולות להפסיק בסופו של דבר או לצמצם משמעותית את פעילותן בסין.

מאז שהופעלה התוכנית בשלהי 2015 דחף המשטר הסיני את החברות הסיניות לצאת למסע רכישות מאסיבי יותר. לפי נתונים של חברת הייעוץ Rhodium Group, ההשקעות הסיניות בארה”ב בלבד כמעט שולשו ב-2016 בהשוואה ל-2015. מ-15.3 מיליארד דולר (2015) הן נסקו ל-45.6 מיליארד דולר (2016)[50].

לדאבונה של המק”ס, בינואר 2017 עלה ממשל חדש בארה”ב שהחל לתכנן כיצד לבלום את הפלישה הזו. ובעודו עסוק בתכנונים, בישראל התרחשה מגמה הפוכה. במארס 2017 המריא ראש הממשלה נתניהו לסין בשנית. “קיימתי עכשיו פגישה עם 11 ראשי התאגידים הגדולים של סין. חלק גדול מהם משקיע בארץ, וחלק גדול גם ישקיע בארץ”, אמר בעת שהותו. “זה אומר פיתוח עסקים, חיבור לשווקים הסיניים הגדולים. זה דבר שטוב לאזרחי ישראל, זה טוב לכלכלת ישראל. אני אמרתי להם שבעולם היום יש כמה ריכוזים של טכנולוגיה. לא הרבה. בארה”ב ובישראל, וישראל פתוחה לעסקים עם סין”[51].

יממה אחר כך כתב בפייסבוק: “נשיא סין הכריז על ישראל כשותפה אסטרטגית בנושא חדשנות – החלטה חשובה מאוד למדינה שלנו”[52]. “שין-חואה”, סוכנות הידיעות של המק”ס, דיווחה כי נתניהו אמר ש”ישראל מקווה להשתתף ביוזמת החגורה והדרך (פרויקט דרך המשי, א”ל)”[53].

ביטוי לשותפות של ישראל עם המק”ס נראה באוקטובר 2018, כאשר התקיימה בירושלים “ועידת חדשנות” בהשתתפות נתניהו וסגן נשיא סין, וואנג צ’י-שאן[54]. ועידת החדשנות הייתה יוזמה שדובר עליה עוד במאי 2014, כאשר נחתם מזכר הבנות לכינונה של ועידה כזו בין נתניהו לסגנית ראש ממשלת סין, ליו יאן-דונג. באותו חודש נחתם גם מזכר הבנות בין משרד המדע והטכנולוגיה הישראלי לבין משרד המדע והטכנולוגיה של המק”ס לביצוע מחקרים משותפים בתחומי מדעי המוח, טכנולוגיות אדמה ומים, ננו-טכנולוגיה, טכנולוגיה ביו-רפואית ועוד. וגם הוחלט על הקמת מעבדת מחקר משותפת בתחום מדעי החיים[55].

סגן נשיא סין וואנג צ’ישאן ורוה”מ בנימין נתניהו בועידת החדשנות ישראל-סין ב-2018 | צילום: Reuters/Alamy Stock Photo

בעוד ישראל פתחה את שעריה, ארה”ב החלה לסגור אותם בבהלה. הדבר נעשה, בין היתר, באמצעות “הוועדה לבחינת השקעות זרות בארה”ב” (CFIUS) – שתפקידה לבחון, לאשר או לפסול השקעות זרות. בינואר 2018 אסרה ארה”ב על המיליארדר הסיני ג’ק מא, הבעלים של חברת עליבאבא הסינית, לרכוש שירות תשלומים אמריקני מחשש שמידע אישי על אזרחי ארה”ב יגיע לידי שירותי הביון הסיניים; באותו חודש נאסר על קבוצת HNA הסינית לבצע עסקאות בארה”ב, כיוון שהחברה לא סיפקה מידע על בעלי המניות והשליטה בה; בפברואר אותה שנה נאסר על חברת השקעות סינית (Xinyan) לרכוש חברה אמריקנית העוסקת בציוד בדיקה של שבבים (Xcerra), רק מכיוון שהמשקיעים נתמכים על ידי ממשלת סין; ועוד[56].

ב-2019 חתם הנשיא טראמפ על צו המורה לחברת ByteDance הסינית, המחזיקה באפליקציית טיק-טוק, למכור את כל אחזקותיה בארה”ב. הצו ציין כי טיק-טוק “לוכדת אוטומטית כמות גדולה של מידע ממשתמשיה, כולל פעילות באינטרנט וברשתות אחרות […] איסוף מידע המאיים לאפשר למפלגה הקומוניסטית הסינית לקבל גישה למידע האישי והקנייני של אמריקנים – דבר שיכול לאפשר לסין לעקוב אחר מיקומם של עובדים פדרליים וקבלנים, לבנות עליהם תיקים של מידע אישי כדי לסחוט אותם, ולבצע ריגול תעשייתי”[57].

ארה”ב גם אסרה על חברות אמריקניות לייצא רכיבי אלקטרוניקה לעשרות חברות טכנולוגיה סיניות המסייעות למק”ס להפר את זכויות האדם של האויגורים בסין, הנכלאים במחנות עבודה בכפייה לחינוך מחדש[58]. בתוך כך הקים מזכיר המדינה, מייק פומפיאו, תוכנית בשם “רשת נקיה” שמטרתה “לשמור על נכסיה הלאומיים של ארה”ב, כולל פרטיות המידע הרגיש ביותר של האזרחים והחברות מפריצות אגרסיביות של שחקנים זדוניים, כמו המפלגה הקומוניסטית הסינית”[59]. התוכנית אסרה על חברות סיניות כמו China Telecom לספק שירותי טלקומוניקציה לארה”ב ובין ארה”ב ליעדים זרים, וקבעה באופן חד משמעי כי לא ניתן יהיה ליצור קשר דיגיטלי עם מתקנים דיפלומטיים של ארה”ב (כמו השגרירות האמריקנית) באמצעות רשתות 5G שהיו מעורבות בהן חברות סיניות, אלא רק באמצעות “ציוד תקשורת ומחשוב נקי”.

האמריקנים התעוררו להבין ששום עִסקה עם חברה סינית גדולה אינה תמימה. כל החברות הסיניות הבינוניות והגדולות עובדות יד ביד עם המק”ס. חוקי ביטחון המדינה של סין מחייבים כל חברה לשתף פעולה עם המודיעין הסיני ולהעביר לו מידע – אם תתבקש לעשות כך. סעיף 11 בחוק ביטחון המדינה של סין מ-1993, למשל, קובע כי “ארגון ביטחון המדינה רשאי לבדוק את מכשירי התקשורת האלקטרוניים, את היישומים וכן ציוד דומה אחר והתקנים השייכים לכל ארגון או אינדיבידואל”[60]. כלומר, צבא סין וארגוני הביון הסיניים יכולים לקבל גישה ישירה לציוד של כל חברה פרטית סינית ולמאגרי המידע שהיא אספה, מבלי שהחברה תוכל לסרב. באופן דומה, “חוק המודיעין הלאומי” של סין מיוני 2017 קובע בסעיף 7 כי “כל ארגון או אזרח צריך לתמוך, לסייע ולשתף פעולה עם עבודת המודיעין של המדינה”[61]. מלבד זה, כל חברה סינית פרטית, בתוך סין ומחוץ לה, חייבת על פי חוק להקים תא של המק”ס (ארגון מפלגתי) בתוכה, כאשר לנציגי המפלגה בתא הזה נשמרת “המילה האחרונה” בהחלטות הקשורות בפעילות העסקית של החברה, כולל בהשקעותיה[62].

בדצמבר 2020 כתב ג’ון רטקליף, ראש המודיעין הלאומי של ארה”ב, כי בייג’ינג היא האיום הגדול ביותר על ארה”ב ועל העולם החופשי מאז מלחמת העולם השנייה. “המידע המודיעיני ברור: בייג’ינג מתכוונת לשלוט בארה”ב ובשאר חלקי העולם מבחינה כלכלית, צבאית וטכנולוגית”[63]. רטקליף הדגיש כי המק”ס מנסה גם להניע קובעי מדיניות אמריקניים לאמץ עמדות פרו-סיניות: “תדרכתי את ועדות המודיעין של בית הנבחרים והסנאט כי סין ממקדת את מאמציה בחברי קונגרס בתדירות גבוהה פי 6 מאשר רוסיה ופי 12 מאיראן”. לדבריו, העולם עומד כעת בפני בחירה בין שתי אידיאולוגיות מנוגדות לחלוטין. אחת מרקסיסטית טוטליטרית, והשנייה דמוקרטית חופשית. “מנהיגי סין מבקשים להכפיף את זכויותיו של הפרט לרצון המפלגה הקומוניסטית. הם מפעילים שליטה ממשלתית על חברות ופוגעים בפרטיותם ובחירותם של האזרחים באמצעות מדינת מעקב אוטוריטרית”, כתב.

לחזק את אחיזת החנק או להשתחרר

לסיכום, למרות האיום שמהווה המק”ס על העולם החופשי, למרות העובדה שהיא מחמשת, תומכת אידיאולוגית וכספית באויבים הגדולים ביותר של ישראל, ולמרות שידוע בבירור בקהילת המודיעין הישראלית והאמריקנית כי התוכנית של החברות הסיניות המשקיעות בישראל היא להשיג או לגנוב את הידע הטכנולוגי ולהעביר אותו לסין, מדינת ישראל ממשיכה במדיניותה הקבועה עוד מהמאה שעברה – חיזוק שיתוף הפעולה עם המק”ס. במהלך 2020 אמורים היו להיפגש צוותים ישראלים וסינים כדי לדבר על העמקת שיתוף הפעולה הזה, אך מגפת הקורונה דחתה זאת.

ניתן לומר כי מלבד מקרים נקודתיים, לדוגמה, כאשר המפקחת על הביטוח במשרד האוצר עצרה כעשרה ניסיונות השתלטות של משקיעים סינים על חברות ביטוח ופנסיה ישראליות[64], או כאשר משרד החוץ האמריקני לחץ על ישראל למנוע מחברה סינית לזכות במכרז להקמת מתקן התפלת המים שורק 2 בפלמחים[65], מדינת ישראל לא הזהירה את הציבור או הקשתה על המק”ס ליישם את תוכניותיה, להפך, המדינה ניסתה להקל עליה ועודדה השקעות שלה.

בינואר 2021 סיכם זאת מזכיר המדינה של ארה”ב פומפאו בריאיון שפרסמנו במגזין זה: “ידענו מהו טבעו האמיתי של המשטר הזה ובכל זאת התעלמנו מכך בעשורים האחרונים”. פומפאו דיבר על המדיניות האמריקנית, אך התובנה שלו משקפת גם את הגישה הישראלית. “אני חושב שאנשים הבינו, במיוחד עם הנגיף הזה שהגיע מווהאן – הם ראו את הטבע של המשטר הזה בכל רחבי העולם”[66].


  1. Yitzhak Shichor, “Hide and Seek: Sino-Israeli Relations in Perspective”, Israel Affairs, Vol. 1, No. 2, 1994, p-188–208
  2. Yaakov Katz and Amir Bohbot, “How Israel Used Weapons and Technology to Become an Ally of China”, Newsweek, May 11, 2017
  3. Yoram Evron, “Between Beijing and Washington: Israel’s Technology Transfers to China”, Journal of East Asian Studies, Vol. 13, No. 3, December 2013, p-503–528
  4. אפרים הלוי, “מעורבות סין בקו הרכבת לאילת: האם היא רצויה למדינת ישראל?”, מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים, אוקטובר 2013
  5. Nucleonics Week, May 7, 1991
  6. Letter of August 27, 1993, from Admiral William O. Studeman, acting director of the Central Intelligence Agency, to Senator John Glenn (D-Ohio), chairman of the Senate Committee on Governmental Affairs, printed in Senate Hearing 103-208, 185
  7. Question submitted for the record to the Senate Foreign Relations Committee, January 8, 1997; see also Deseret News, January 24, 1997, and Washington Times, January 24, 1997
  8. Jeffrey Smith, “CHINESE FIRMS SUPPLY IRAN WITH GAS FACTORIES, U.S. SAYS”, The Washington Post, March 8, 1996
  9. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1, 1977, p-136
  10. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1, 1977, p-136
  11. Shaina Oppenheimer, “Weapons and Ideology: Files Reveal How China Armed and Trained the Palestinians”, Haaretz.com, 4 August 2019
  12. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-123-154
  13. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-127
  14. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-137-138
  15. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-138
  16. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-126
  17. MDAA (Missile Defense Advocacy Alliance) website
  18. Mark Mazzetti, “Striking Deep Into Israel, Hamas Employs an Upgraded Arsenal”, New York Times, 31 December 2008
  19. MemriTV, “Chinese Delegation Visits Hizbullah Museum in Lebanon”, memri.org, 19 Mars 2013
  20. ריאיון עם שגריר סין בלבנון, בעיתון הלבנוני rabhka-la,
    مقابلة | وو تسيشيان, 4 במאי 2012
  21. Timperlake & Triplett, “Red Dragon Rising: Communist China’s Military Threat to America”, 2002, Kindle edition location 1019
  22. איתמר אייכנר, “רוב באו”ם לגינוי חמאס לא הספיק לאישור ההחלטה”, Ynet, דצמבר 2018
  23. R. Kumaraswamy, “Israel-China Relations and the Phalcon Controversy,” Middle East Policy, Vol. 12, No. 2, Winter 1996, pp. 93–103
  24. למרות הטענות האמריקניות, בישראל טוענים עד היום שמדובר בטכנולוגיה ישראלית לחלוטין
  25. Yitzhak Shichor, “The U.S. Factor in Israel’s Military Relations with China,” China Brief, Vol. 5, No. 12, May 24, 2005
  26. Yoram Evron, “Between Beijing and Washington: Israel’s Technology Transfers to China,” Journal of East Asian Studies, Vol. 13, No. 3, December 2013
  27. אפ”י, “חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני”, אתר אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני, תשס”ז-2007
  28. The State Council – The People’s Republic of China, “The National Medium and Long-Term Program for Science and Technology Development (2006-2020)”, www.itu.int
  29. דטל, אורפז, “תרומת ענק לטכניון: לי קה-שינג יעביר 130 מיליון דולר עבור הקמת שלוחה בסין”, דה מרקר, ספטמבר 2013
  30. איל לוינטר, “גונבים אותנו, אבל אנחנו עדיין לא יודעים את זה”, מגזין אפוק, נובמבר 2016
  31. Dallas Boyd, “Advanced technology acquisition strategies of the people’s republic of china”, Defense Threat Reduction Agency, September 2010
  32. Joe Miller, “Israeli Iron Dome firms ‘infiltrated by Chinese hackers”, BBC News, 31 July 2014
  33. www.eiu.com/topic/one-belt-one-road
  34. וויי-נט, “אובמה: ישראל לא מבינה מה טוב עבורה”, 15 בינואר 2013
  35. אביטל להב, “דברי אובמה מבשרים על חרם כלכלי נגד ישראל?”, Ynet, 19 בינואר 2013
  36. אזולאי, “רוצים לעבוד בחו”ל: 2,200 מועמדים על 12 משרות נספחים מסחריים”, גלובס, דצמבר 2013
  37. Prime Minister’s Office, “PM Netanyahu’s Remarks at Israeli Presidential Conference,” press release, June 20, 2013
  38. משרד ראש הממשלה, “תכנית לקידום והרחבת הקשרים הכלכליים בין ישראל וסין”, יוני 2014
  39. אריאל כהנא, “בשל הקשר עם סין: נמנעת עדות אישיות ביטחונית”, מקור ראשון, 11 ביולי 2013
  40. מתוך כתבה במגזין אפוק, “הסינים באים. מה הם רוצים?”, 9 במרץ 2014
  41. איל לוינטר, “הזרוע הסינית שבלב האקדמיה הישראלית”, מגזין אפוק, 13 ביוני 2017
  42. איל לוינטר, “הזרוע הסינית שבלב האקדמיה הישראלית”, מגזין אפוק, 13 ביוני 2017
  43. Reuters Staff, “Pompeo hopeful China’s Confucius Institutes will be gone from U.S. by year-end”, Reuters, 2 September 2020
  44. איל לוינטר, “הזרוע הסינית שבלב האקדמיה הישראלית”, מגזין אפוק, 13 ביוני 2017
  45. ליאור דטל, “המרכז הבינתחומי ישתף פעולה עם בית הספר של המפלגה הקומוניסטית בסין”, דה מרקר, 11 באוגוסט 2015
  46. Dan Levin, “China’s Top Party School”, Foreign Policy, 6 March 2012
  47. James Cook, “FBI Director: China Has Hacked Every Big US Company”, Business Insider, 6 October 2014
  48. The Commission on the Theft of American Intellectual Property, “The IP Commission Report”, The National Bureau of Asian Research, May 2013
  49. European Chamber, “CHINA MANUFACTURING 2025: PUTTING INDUSTRIAL POLICY AHEAD OF MARKET FORCE”, http://www.europeanchamber.com.cn/en, 3 March 2017
  50. Rhodiim Group, “China Investment Monitor: Capturing Chinese Foreign Investment Data in Real Time”
  51. Benjamin Netanyahu Facebook, https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/10154478878582076, 20 March 2017
  52. Benjamin Netanyahu Facebook, https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/10154482175427076, 21 March 2017
  53. Xinhua, “China, Israel announce innovative comprehensive partnership”, xinhuanet.com, 21 March 2017
  54. משרד החוץ, “ראש הממשלה נתניהו וסגן נשיא סין וואנג צ’י-שאן השתתפו בפתיחת ועידת החדשנות בירושלים”, www.gov.il, 25 באוקטובר 2018
  55. משרד המדע והטכנולוגיה, “משרד המדע והטכנולוגיה – קשרי חוץ – סין. פירוט קשרי החוץ בין משרד המדע והטכנולוגי לסין”, www.gov.il, 3 בינואר 2021
  56. איל לוינטר, “מדוע ישראל ממשיכה להעביר טכנולוגיה לסין, בעוד ארה”ב ואירופה חוסמות עסקאות איתה”, מגזין אפוק, יולי 2018
  57. WhiteHouse.gov, “Executive Order on Addressing the Threat Posed by TikTok”, August 6 2020
  58. איל לוינטר, “המהלך הבא במשחק השחמט העולמי – ספטמבר 2020”, מגזין אפוק, ספטמבר 2020
  59. U.S Department of State, The Clean Network
  60. China.Org.Cn, “State Security Law of the People’s Republic of China”, Article 11
  61. Chinese National People’s Congress Network, “National Intelligence Law of the People’s Republic”, cs.brown.edu, June 2017, Article 7
  62. Michael Martina, “Exclusive: In China, the Party’s push for influence inside foreign firms stirs fears”, Reuters, 24 August 2017
  63. John Ratcliffe, “China Is National Security Threat No. 1”, Wall Street Journal, 3 December 2020
  64. איל לוינטר, “מדוע חברות סיניות לא יקבלו שליטה על חברות ביטוח ופנסיה ישראליות”, מגזין אפוק, 13 באוקטובר 2017
  65. איתמר אייכנר, “נמנע משבר חמור עם ארה”ב: הסינים לא זכו במכרז ההתפלה”, Ynet, 26 במאי 2020
  66. יאן יקיאלק, “ראיון מיוחד עם מזכיר המדינה של ארה”ב מייק פומפאו”, מגזין אפוק, ינואר 2021

שתפו את הכתבה:

איך הצליחה המק”ס לתמוך בקיצונים שבאויבינו, וגם לקבל את המפתחות לישראל

היא שולחת מרגלים, תומכת באיראן, בחמאס ובחיזבאללה ואימנה את הזרוע הצבאית של אש”ף. ולמרות זאת, מדינת ישראל פתחה בפניה את השערים ואפשרה לה להשתלט על נכסים אסטרטגיים ועל חברות הייטק. תחקיר מגזין אפוק ממפה את ההשקעות הסיניות בישראל ומזהיר מהעתיד לבוא

איל לוינטר | 7 ביוני 2021 | גיאו-פוליטיקה | 3 דק׳

פעילי פת"ח לומדים מציטוטיו של מאו דזה דונג (1970) | צילום: Rolls Press/Popperfoto via Getty Images/Getty Images

ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שהכירה בסין הקומוניסטית. זה קרה בינואר 1950, כחצי שנה לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (המק”ס) תפסה את השלטון[1]. לא היה מדובר בקשרים דיפלומטיים רשמיים, אלא חסויים. תיעוד ראשון שלהם הופיע ב-1979 כאשר ישראל העבירה בחשאי טכנולוגיות הגנה לסין[2]. ובשני העשורים הבאים כאשר ישראל ביצעה יותר מ-60 עסקאות של העברת טכנולוגיה צבאית למק”ס בשווי כולל של 1 עד 2 מיליארד דולר.

בעסקאות נכללו טכנולוגיות לשדרוג טנקים, מערכות לראיית לילה, מערכות לוחמה אלקטרונית, טילי אוויר-אוויר ועוד[3]. “המניע של ישראל היה בעיקר כלכלי, אך ברמה משנית גם ביטחוני-אסטרטגי. ישראל קיוותה כי בזכות הסיוע שנתנה [לסין], סין תכלול את האינטרסים הביטחוניים של ישראל במכלול שיקוליה המדיניים-הביטחוניים”, כתב אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, בחוות דעת שחיבר עבור מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים. “במיוחד רצתה ישראל כי סין לא תחזק את אויביה המרים ביותר בתחומים שונים. [אולם] תקוות אלה נכזבו כבר באותה עת. לעומת זאת, צרכיה של סין, שהיו גם ביטחוניים וגם כלכליים, נתמלאו לשביעות רצונה”[4].

עוד בשנות ה-70 החלה המק”ס לקיים קשרים צבאיים ענפים עם משטרו של סדאם חוסיין. הקשר המהותי ביותר היה העברת שני טון אורניום מועשר בדרגה נמוכה מכור גרעיני של צבא סין לסדאם[5]. כזכור, באוגוסט 1980 איים סדאם להשמיד את מדינת ישראל בנאום אלים במיוחד, וכעבור שנה מחקו מטוסי קרב ישראליים בשניות את חלומו להשיג פצצה גרעינית, לאחר סדרת הפצצות על הכור בעיראק.

מגרש משחקים אחר של המק”ס היה איראן – לה סיפק המשטר הסיני מתקן לייצור אורניום. “בראשית שנות ה-90 נודע לישראל כי בכוונת סין לספק לאיראן מתקן UF6 – Uranium Hexafluoride 6 שהינו מרכיב חיוני בכל תוכנית המיועדת לייצר אורניום מועשר”, כתב הלוי. “זהו רכיב חיוני להפקת חומר גרעיני לייצור נשק”.

“טיפול בנושא זה מול המערכת הסינית לא הוליד תוצאות חיוביות”, המשיך הלוי. “ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, החליט לנצל ביקור שעמד לערוך בסין כדי להעלות נושא זה בדרג הסיני הבכיר ביותר. נתלווה אליו ראש המוסד, שבתי שביט, שאמון היה על עניין זה בדרג הביצועי הבכיר ביותר. הנושא עלה במלוא חומרתו על ידי יצחק רבין, ובכלל זה בפגישה מצומצמת שקיים עם ההנהגה הסינית. פרטי אותה פגישה לא התפרסמו עד עצם היום הזה, עד כמה שאני יודע, אך מה שחשוב לציין הוא כי לא נראו מהלכים סיניים בעקבות הביקור שיכלו לרמוז על כך כי דרישת ישראל נענתה. גם דרישות אמריקניות בהירות ונוקבות נענו, למעשה, בשלילה. יש הסבורים כי המתקן הועבר כמו שהוא מידי סין לידי האיראנים ויש המקלים, כביכול, וקובעים כי רק השרטוטים נמסרו לידי איראן.

“המתקן הוקם באיספהן שבאיראן ובלעדיו לא יכלו האיראנים להתקדם בתוכניותיהם. שום גורם אחר לא היה מוכן לתת לאיראנים את היכולת הזאת ואין לדעת כלל אם היו יכולים לבנותו על פי התובנות ההנדסיות והמדעיות שלהם”.

הדוגמה שמציין הלוי היא רק טיפה בים עסקאות האמל”ח הסודיות שנחתמו בין סין לאיראן, שכללו העברת טכנולוגיה לייצור נשק גרעיני וטילים בליסטיים, נשק כימי, נשק ביולוגי ונשק קונבנציונלי מתקדם. ראש הסי-איי-אי, אדמירל ויליאם אוליבר סטודמן, כתב ב-1993 כי “סין ביססה עצמה בתור ספק הטכנולוגיה הגרעינית העיקרי של איראן”[6].

בכל הקשור לנשק ביולוגי, קהילת המודיעין יודעת כי חברות סיניות העבירו ציוד לוחמה ביולוגית לאיראן, כפי שחשפה בינואר 1997 מדלן אולברייט, שהייתה אז מזכירת המדינה של ארה”ב, בתגובה לשאלה מוועדת החוץ של הסנאט האמריקני[7]. חברות סיניות גם “מכרו לאיראן מפעלים שלמים לייצור גזים קטלניים”, חשפו אנשי מודיעין אמריקנים[8]. לאורך השנים נודע על עשרות עסקאות צבאיות נוספות בין סין לאיראן, החל מטילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראשי חץ מכל סוג, ועד הידע הטכנולוגי המשמש לייצור סוגים שונים של נשק קונבנציונאלי. “ניכר מזה שנים כי סין תומכת תמיכה משמעותית, לעתים מאסיבית, בקיצוניים שבאויבינו”, כתב הלוי.

האינטרס של סין לתמוך צבאית וטכנולוגית באויבינו לא היה כספי בלבד. קשריה של המק”ס עם האויבים הגדולים של ישראל החלו בשנות ה-60 כאשר מאו דזה-דונג החליט ליצור “חזית מאוחדת” של מדינות לא-מערביות שיתנגדו ל”אימפריאליזם המערבי”. מנקודת מבטה של המק”ס, המדינות הערביות באסיה, בהן איראן, סוריה, פקיסטן ואפגניסטן, שיחקו תפקיד חשוב בתוכנית ההתנגדות לאימפריאליזם – שחוד החנית שלו באותה תקופה היה הציונות.

אינפוגרפיקה: מגזין אפוק

המק”ס מחמשת את הפלסטינים

הפלסטינים נכללו גם הם בתוכנית הזו. החל משנות ה-60 התחממו היחסים בין המק”ס לפלסטינים כאשר צבא סין החל לספק כמויות גדולות של נשק ותחמושת לארגוני הטרור הפלסטיניים.

האני אל-חסן, יועץ פוליטי מיוחד לערפאת, אמר כי בין 1964 ל-1970 הפלסטינים נלחמו עם נשק מתוצרת סין, ברומזו כי המק”ס הייתה הספק העיקרי של הפלסטינים. עם זאת, גם בריה”מ סיפקה נשק[9]. המודיעין הישראלי העריך כי שווי הנשק שהועבר בתקופה זו מסין לפלסטינים עמד על חמישה מיליון דולר (כ-30 מיליון דולר בימינו)[10]. רובים, רימוני יד, אבקת שריפה, מוקשים וחומרי נפץ אחרים היו במשלוחים מסין. המק”ס גם סיפקה השראה אידיאולוגית ואימונים צבאיים לחברי אש”ף, כאשר זימנה אותם ל”מחנה אימונים” בסין[11].

ההיסטוריונית ד”ר ליליאן קרייג האריס פירטה זאת ב-1977 במאמר שפרסמה בז’ורנל ללימודי פלסטינים מטעם אוניברסיטת קליפורניה והמכון ללימודים פלסטיניים בביירות. האריס כתבה כי היחסים בין המק”ס לארגוני הגרילה הפלסטיניים תמיד היו קרובים. “יו”ר אש”ף, יאסר ערפאת, צוטט פעם אחת במגזין Peking Review (מגזין של המק”ס בשפה האנגלית, א”ל) באומרו כי הרפובליקה העממית של סין מהווה את ‘ההשפעה הגדולה ביותר בתמיכה במהפכה שלנו ובחיזוק ההתמדה שלנו'”.

ארגונים פלסטיניים רדיקליים יותר, כמו “החזית העממית לשחרור פלסטין”, היו ישירים יותר. “מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, ג’ורג’ חבש, הכריז ב-1970: ‘החברה הטובה ביותר שלנו הוא סין. סין רוצה שישראל תימחק מהמפה בגלל שכל עוד ישראל קיימת, ייוותרו מאחזים אימפריאליסטיים אגרסיביים על אדמה ערבית'”, מצטטת האריס[12].

האריס כותבת גם על מאו דזה-דונג שאמר ב-1965: “האימפריאליזם מפחד מסין ומהערבים. ישראל ופורמוזה (כינוי היסטורי לרפובליקה של טייוואן, א”ל) הם בסיסים של האימפריאליזם באסיה. אתם [הפלסטינים] השער של היבשת הגדולה ואנו [הסינים] העורף שלה. הם [האימפריאליסטים] יצרו את ישראל עבורכם ואת פורמוזה עבורנו. מטרתם זהה בשני המקרים”[13].

דברים דומים אמר במארס 1970 סגן ראש ממשלת סין, לי שיאן-ניאן, שנפגש בבייג’ינג עם משלחת של הפת”ח: “מאבקים ממושכים גרמו לעם הפלסטיני ולאנשי כל המדינות הערביות להבין אפילו טוב יותר כי התמדתם של האנשים במאבקם החמוש זו הדרך הנכונה עבור הערבים להביס את התוקפים ולזכות בשחרור לאומי, וכי רק באמצעות מאבק מזוין אפשרי עבורם להביס את האימפריאליסטים האמריקנים ואת התוקפים הישראלים, להחזיר לעצמם את שטחם האבוד ולהשיג עצמאות ושחרור אמיתיים”[14]. באוקטובר אותה שנה עמד נציג של הפת”ח לצדו של מאו דזה-דונג בבייג’ינג, בעת תהלוכה לכבוד יום השנה ה-21 לייסוד הרפובליקה העממית של סין[15].

השפעתה של המק”ס על הפלסטינים הייתה גם אידיאולוגית. סוכנות הידיעות של המק”ס New China News Agency דיווחה פעמים מספר באותה תקופה כי הפלסטינים רואים בעבודותיו הפוליטיות והצבאיות של מאו “מקור הדרכה בלתי מוגבל במאבק לשחרור אדמתם וחזרתם לבתיהם”[16]. “הספרון האדום” של מאו המכיל את ציטוטיו של הדיקטטור, כמו גם כתבים אחרים שלו כמו “בעיות אסטרטגיות במלחמה המהפכנית של סין” ו”בעיות אסטרטגיות במלחמת הגרילה נגד יפן”, הפכו לקריאה מומלצת בקרב חברי הפת”ח בשנות ה-70. מנקודת מבטה של המק”ס, המאבק מול ישראל סיפק לפלסטינים גם הזדמנות ליישם עיקרון חשוב של המרקסיזם: מאבק מזוין בין שכבות שונות בחברה. במקרה זה לא בין הפרולטריון לבורגנים, אלא בין החלשים (הפלסטינים) ל”כובשים” הישראלים.

כפי שכתב הלוי, לשעבר ראש המוסד, מאמציה של ישראל לבלום את התמיכה הסינית באויביה לא נענו בחיוב והמק”ס רק המשיכה לחמש את איראן וסוריה. משלוחי טילים מסין הגיעו אף לידי החמאס והחיזבאללה.

בארסנל הרקטות של החמאס ידועות שתי רקטות סיניות: רקטת 107 מ”מ (صاروخي 107) עם טווח מקסימלי של 8 ק”מ שנורתה על ישראל לראשונה ב-2006 ולא ברור אם היא נמצאת כיום בשימוש. ורקטת WS-1E (صاروخي غراد) לטווח של כ-40 ק”מ, המסוגלת לפגוע באשדוד ובאר שבע. הרקטה, ששמה הרשמי הוא “וויי-שְׁה” (“השומר”), פותחה על ידי תאגיד SCAIC (תעשיית התעופה של המק”ס בסצ’ואן) ונכנסה לשימוש במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. ידוע כי הייתה בשימוש החמאס גם ב-2018. עד כה אין עדיין מידע לגבי 2021 [17].

שאריות רקטה מעזה. בארסנל הרקטות של החמאס יש רקטות סיניות | צילום: Gershberg Yuri/Shutterstock.com

לגבי החיזבאללה, ידוע שהטיל שארגון הטרור שיגר לעבר הספינה הישראלית “חנית” במלחמת לבנון השנייה, מתקפה שבה נהרגו ארבעה חיילים ישראלים, היה טיל סיני מסוג C-802 [18]. במארס 2013 ביקרה משלחת סינית רשמית ב”מוזיאון הניצחון” שהקים ארגון הטרור בדרום לבנון ונתנה לו רוח גבית. במוזיאון מוצג ציוד של צה”ל שאסף החיזבאללה ממלחמת לבנון השנייה והדגמות וידאו של “ניצחונות” החיזבאללה. אחד מחברי המשלחת, יאנג פו-צ’אנג, לשעבר סגן שר החוץ של סין, שבאותם ימים שימש כסגן יו”ר אגודת הידידות הסינית-ערבית CAFA (China-Arab Friendship Association) – שהיא זרוע של משרד החוץ הסיני, אמר כי ההתנגדות הלבנונית “אמיצה” וכי “צריך להקריב קורבנות, אך לבסוף ההתנגדות תנצח”[19].

שגרירות סין בלבנון אינה מכחישה את קשריה עם החיזבאללה, אך טוענת שהיא אינה מפרה את האמנות הבין-לאומיות ואינה עוסקת במכירת נשק לארגון הטרור. אם הייתה מכירת נשק, היא נעשתה בצורה פיראטית על ידי חברות סיניות[20].

אולם השגרירות אינה מספרת שזהו בדיוק המנגנון שהקימה המק”ס כדי לעקוף את הפיקוח הבין-לאומי. כפי שידוע בקהילת המודיעין, ותועד לא פעם אחת בספרות, מערך מכירת הנשק של המק”ס מופעל על ידי חברות בנות של צבא סין וחברות שותפות שלו, הגורפות מכך מיליארדי דולרים. אדוארד טימפרלייק, שהיה אנליסט של צבא סין בשירותי הביון האמריקנים וחיבר במשותף את הספר Red Dragon Rising ב-2002, מביא בספרו דוגמאות לחברות ולעסקאות כאלה. “לחברות יש שמות הנשמעים אקזוטיים לאוזן שאינה סינית”, הוא כותב. לדוגמה, חברת “פולי” (Poly – (Polytechnologies שפירוש שמה הסיני הוא “שמור על הרווחים”, או חברות “קשת בשמים”, “תעשיות החומה הגדולה”, “999” ועוד[21].

החברות מתווכות בין צבא סין לבין מדינות שונות ומוכרות להן טילים, טכנולוגיות גרעיניות, נשק ביולוגי, גז רעיל ונשק אישי מכל סוג. צבא סין משתף פעולה גם עם חברות אזרחיות שמייצרות כמעט כל דבר, החל ממדים צבאיים ועד לטילים. בשונה מקבלני נשק במדינות דמוקרטיות רבות, רוב החברות האזרחיות הן בבעלות ממשלת סין, בהן חברת Norinco הטוענת שהיא יצרנית הנשק הגדולה בעולם המעסיקה יותר ממיליון עובדים. לתמונה נכנסות גם חברות ידועות כמו COSCO, שהחלה לתת שירותי הובלה ימית של אמצעי לחימה, טוען טימפרלייק, וכן תאגיד ההשקעות הסיני CITIC, שלדבריו מאפשר לקציני צבא סין ולסוכניו לנסוע לחו”ל בביגוד אזרחי – כעובדי CITIC.

תמיכתה של המק”ס באויבי ישראל באה לידי ביטוי גם בעצרת הכללית של האו”ם – שם סין תמיד מצביעה נגד ישראל. גם במועצת זכויות האדם של האו”ם סין תומכת בכל ההחלטות המדיניות נגד ישראל. ב-2018 לדוגמה גיבשה ארה”ב הצעה לגנות את החמאס עקב ירי הרקטות והשימוש במנהרות טרור נגד ישראל. ההצעה נדחתה לאחר שלא הושג הרוב הדרוש. סין הצביעה נגד הגינוי. “אין דבר אנטישמי יותר מלומר שלא ניתן לגנות את הטרור נגד ישראל”, אמרה אז שגרירת ארה”ב ניקי היילי[22].

החדירה הסינית לישראל

כל זה לא מנע מישראל לייסד קשרים דיפלומטיים רשמיים עם המק”ס ב-1992, להמשיך למכור לה טכנולוגיות ולהעמיק את שיתוף הפעולה איתה. אף אחת מממשלות ישראל לא חשבה שיש בכך בעיה, מלבד הידידה ארה”ב, שבשנות ה-90 טענה שישראל העבירה טכנולוגיית טילי פטריוט למק”ס ללא הסכמתה, כמו גם טכנולוגיה אמריקנית שהותקנה במטוסי הלביא שפיתוחם מומן על ידה[23].

ב-1999 הגיעו היחסים עם ארה”ב לנקודת רתיחה כשישראל רצתה למכור למק”ס שלושה מטוסי ביון מתקדמים מסוג פלקון, עליהם מותקנות מערכות מכ”ם שבהם טכנולוגיה אמריקנית[24]. ארה”ב התנגדה, ישראל פיצתה את המק”ס ב-350 מיליון דולר, והעסקה בוטלה. למרות זאת, ישראל לא נרתעה לרגע והמשיכה למכור טכנולוגיה למק”ס. ב-2005 נודע כי ישראל מסכימה לשדרג את הכטב”מים מסוג “הארפי” שמכרה למק”ס עשור קודם לכן. “הארפי” הוא כלי טייס המתפוצץ על מערכות מכ”ם של האויב. ארה”ב שוב התנגדה, האשימה את ישראל בלא פחות מהונאה, ואיימה להפסיק לשתף איתה פעולה בפרויקט פיתוח מטוס ה-F-35 [25]. עקב כך ביטלה ישראל את עסקת “הארפי” והודיעה כי מעתה כל העסקאות הצבאיות והטכנולוגיה הדואלית לסין יהיו נתונות לאישור ארה”ב[26]. משבר ה”הארפי” גם דחף את ישראל להעביר ב-2007 את “חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני” שהטיל מגבלות נוספות על יצוא טכנולוגיות צבאיות ודואליות[27].

אבל למק”ס היו תוכניות גדולות יותר. ב-2006 היא שינתה אסטרטגיה והכריזה על “תוכנית לאומית לפיתוח המדע והטכנולוגיה בסין”, במסגרתה היא תשלח למערב חברות ממשלתיות ופרטיות כדי שאלה ירכשו טכנולוגיות ויביאו אותן חזרה לסין במטרה “לספק תמיכה מדעית-טכנולוגית לבניית חברה סוציאליסטית הרמונית”, כפי שנכתב בתוכנית[28]. בפשטות, הרעיון היה להפוך את סין למרכז פיתוח טכנולוגי (כולל טכנולוגיות חקלאות), אך מכיוון שלסין אין מספיק ידע או כוח אדם מוכשר, יש לצאת למערב, ללמוד ממנו, לרכוש ממנו ידע אם אפשר או לגנוב אותו, אם נחוץ, ולגייס כוח אדם שיסכים לעבוד בסין.

עידן חדש החל. חברות סיניות צבאו על המערב ולבסוף הגיעו לישראל. שתי העסקאות הראשונות שתועדו היו ב-2011 כאשר התאגיד הסיני כמצ’יינה (שבבעלות המק”ס) רכש את חברת מכתשים אגן, המייצרת חומרים להגנת הצומח, וקרן ההון סיכון Horizons Ventures של המיליארדר הסיני לי קה-שינג המקושר לצמרת המק”ס השקיעה בחברת Magisto המפתחת אלגוריתמים של בינה מלאכותית בתחום עריכת הווידאו.

הטייקון לי קה-שינג. השקיע ביותר מ-20 חברות הייטק ישראליות, כמו גם בטכניון | צילום: Bobby Yip/AFP via Getty Images

כפי שאפשר לראות בטבלה המצורפת, לי קה-שינג השקיע מאז בכ-20 חברות ישראליות נוספות, כמו גם בטכניון – מרכז הידע האקדמי-טכנולוגי של ישראל. הרעיון היה להקים “העתק של הטכניון” בסין[29].

האסטרטגיה הסינית הייתה פשוטה. “הם שולחים צוותים של אינדיבידואלים למדינות המערב כדי שיתחברו לשותפים המערביים שלהם ויצרו שותפויות חדשות”, אמר לנו יועץ בכיר לחברות סיניות גדולות, העובד בצמוד לאנשי ממשל רמי דרג במק”ס. לדבריו, הצוותים מגיעים כדי ללמוד באופן ישיר יותר את אמנות המסחר ואת הפעילות העסקית של החברות המערביות “כדי לגנוב ולהעביר את זה לסין”.

חלק מפעולות הגניבה נעשות בשיתוף עם פרויקטים שמפעילים שירותי הביון הסיניים וצבא סין. פרויקט 863, למשל, שחשפנו את פעילותו בישראל בתחקיר קודם שפרסמנו, קשור לגניבה מתעשיות היי טק[30]; תוכנית 973 קשורה במחקר ופיתוח ותוכנית 211 משמשת את הסינים באוניברסיטאות. לעתים משולבת הגניבה עם מתקפות סייבר. גניבה אינה עוסקת רק בהיי טק, אלא בכל מה שיכול ללמד את הסינים כיצד לתפעל חברה מוצלחת – מודלים עסקיים, מודלים ניהוליים, אסטרטגיות שיווק ועוד.

כדי לסבר את האוזן, בארה”ב הפעילה המק”ס ב-2005 בין 2,000 ל-3,000 חברות שהסיבה היחידה לקיומן היא לגנוב טכנולוגיה אמריקנית ולהשתמש בה, התריעה ליסה ברונסון, בכירה במשרד ההגנה האמריקני. חמש שנים מאוחר יותר, באף-בי-איי עדכנו את המספר ל-3,200 חברות[31].

“אלה חברות קדמיות. הן יכולות להיות רשומות במדינות כמו סינגפור, טייוואן או הונג קונג. הן רשומות שם מטעמי הסתרה, אבל כולן עובדות עבור המשטר הסיני”, אמר לי גורם בתעשייה הישראלית הנמצא עמוק בתוך עסקאות בסין. “זה מאפשר לשלטון הסיני לשלוח את זרועות התמנון שלו ולסנכרן את פעילויותיו מבלי שידעו על כך. מה שחשוב לדרקון הסיני זה להשיג טכנולוגיות – מזון, מים, בריאות, תקשורת ותשתיות. זה מהלך אסטרטגי, כמו בשחמט. הם משיגים נכס אסטרטגי ויושבים עליו. בשלב הראשון הם מנסים לרכוש את הטכנולוגיה בצורה לגיטימית. אם זה לא מצליח להם – הם יגנבו. אם זה לא בטוב, זה ילך ברע”.

בין אוקטובר 2011 לאוגוסט 2012 ניסו האקרים סינים לפרוץ למערכות המחשוב של רפא”ל, התעשייה האווירית ואלישרא שהשתתפו בפיתוח ובבניית “כיפת ברזל”. לפי החשד הם הצליחו לגנוב מסמכים הקשורים בפעילותה של כיפת ברזל כמו גם בפעילות מערכות הגנה אחרות של ישראל כמו טיל החץ. חברת האבטחה CyberESI שעקבה אחר הפורצים חשפה את הפרשה בבלוג הטכנולוגיה של בריאן קרבס (Brian Krebs) באינטרנט. דוברות התעשייה האווירית אישרה בפני קרבס כי אכן התרחשה מתקפה כזו, אך טענה כי רק הרשת האזרחית הלא מסווגת של התעשייה נפרצה[32].

פרויקט דרך המשי

המק”ס לא נחה וב-2013 הוסיפה נדבך חדש לאסטרטגיה שלה: פרויקט “רצועה אחת ודרך אחת” או בשם לא רשמי: “פרויקט דרך המשי”. התשתית לפרויקט הונחה שנים ספורות קודם לכן כאשר שכנעה המק”ס חברות כמו HP ו-DELL להעביר חלק מהייצור שלהן לאזורים פנימיים ועניים יחסית בסין כמו צ’ונג-צ’ינג, בשאיפה לספק מקומות עבודה ולהביא לעליית השכר באזור. הייתה רק בעיה אחת: חברות ההיי טק גילו שאין להן איך לייצא ביעילות את מוצריהן לחו”ל – אין באזורים האלה גישה לים ושדות התעופה במקרים לא מעטים פשוט לא מתפקדים כמו שצריך. הפתרון שהגתה המק”ס היה קווי רכבת – ממרכז סין לתוך אירופה. בין 2008 ל-2013 נסללו כמעט 40 קווים, המחברים 16 ערים בסין עם 15 ערים באירופה, ו-HP ו-Dell השתמשו בהם כדי להעביר את מוצריהן לחו”ל בחצי מהזמן שלוקח לעשות זאת באמצעות ספינה בים.

חניכת קו הרכבת מהעיר יי-וו שבמזרח סין ללונדון | צילום: Dan Kitwood/Getty Images

אך מה שהתחיל כניסיון לפתור את בעיית העוני באזורים הפנימיים בסין, הפך במהרה ל”זרועות המשי החדשות” של המנהיג שי ג’ין-פינג. שי הבין שמערכת משומנת של קווי רכבת יכולה להועיל לו בהשגת מטרות גדולות יותר והגה את פרויקט “רצועה אחת ודרך אחת”. על פני השטח נראה היה שהמק”ס סוללת מסילות רכבת וכבישים המחברים בין סין למדינות אסיה ואירופה במטרה להגשים את החלום הסיני הישן של הפצת סחורות מסין לעולם ב”דרך המשי” המפורסמת. אלא שהפרויקט שירת מטרה נוספת: בכל פעם שהמק”ס זיהתה שמדינה הנמצאת על “דרך המשי” ההיסטורית נקלעת לבעיה כלכלית או דיפלומטית, בייג’ינג הציעה לה פתרון כלכלי, פוליטי ואף צבאי שיסייע לה להיחלץ ממצוקתה, תוך שהיא מצרפת אותה רשמית לפרויקט “דרך המשי”. כך הפכה סין את המדינה הזו במקרים מסוימים לחייבת לה חוב כספי ובמקרים אחרים לתלויה בה. תלות המאפשרת למק”ס להפעיל על המדינה לחצים פוליטיים כאשר צצות בעיות שאינן טובות לה.

כשארה”ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות כלכליות על רוסיה ב-2014, זיהתה זאת המק”ס והציעה לרוסיה 15 מיליארד דולר לבניית קו רכבת מהיר, כמו גם שיתופי פעולה בתעשיות החלל, המדע והכלכלה וצירופה לפרויקט דרך המשי. רוסיה הפכה במידת מה לתלויה במק”ס, שגם חדרה לתעשיות החלל והמדע שלה.

לבריטניה נכנסה המק”ס כשזיהתה את השסעים הדיפלומטיים שיש לבריטניה מול האיחוד האירופי שעשויים היו לפגוע בה כלכלית. היא הציעה להקים עבור הבריטים מתקן לייצור אנרגיה גרעינית (ייצור חשמל); שדרת עסקים בלונדון בהשקעה של 2.1 מיליארד דולר; גורד שחקים וקו רכבת בין בריטניה לסין. יוון, שהייתה נתונה במשבר כלכלי חמור, קיבלה גם היא “מתנה” מהמק”ס – באפריל 2016 רכשה זרוע של המפלגה 67 אחוז מנמל פיראוס. בסיכומו של דבר המק”ס הצליחה לדחוף את עצמה לצירים מרכזיים של כ-60 מדינות שונות לאורך “דרך המשי”, הראו נתוני האקונומיסט[33].

בעקבות רכישת השליטה על נמל פיראוס שביוון, ראש ממשלת סין לי קה-צ’יאנג בוחן את הנתיבים הימיים החדשים | צילום: Louisa Gouliamaki/Pool/AFP via Getty Images

ישראל נכנסה לתמונה ב-2013 כשהמק”ס הבחינה שהיא נמצאת תחת סכנה של חרם כלכלי. בסוף 2012 אישר האו”ם ברוב גדול את קבלתה של הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה באו”ם. בתגובה, החליטה ישראל לאשר בנייה של אלפי יחידות דיור מעבר לקו הירוק. אובמה הגיב בחריפות נגד נתניהו, ובעולם החלו לקום חברות בין-לאומיות שהטילו חרם כלכלי על ישראל[35][34]. המק”ס ניצלה את אווירת החרם המתהווה והציעה “לחבק” את ישראל ולפתוח עבורה דלתות לכלכלה הצומחת בעולם, בזמן שיתר העולם מחרים אותה. בה בעת היא חיברה את ישראל ל”דרך המשי” – הצעה שכללה סלילת קו רכבת מאילת לנמל אשדוד.

ישראל התפתתה. משרד הכלכלה, בראשות נפתלי בנט, סגר משרדי נספחים כלכליים בארה”ב ובאירופה לטובת משרדים בסין[36], וראש הממשלה, נתניהו, נסע במאי לביקור רשמי בסין לפגישות עם צמרת המק”ס ועם אנשי עסקים. “סין מתעניינת בשלושה דברים: טכנולוגיה ישראלית, טכנולוגיה ישראלית וטכנולוגיה ישראלית”, אמר עם חזרתו[37]. לאחריה העבירה הממשלה את החלטה 251 בדבר “חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין”.

לא היה מדובר בהחלטה תיאורטית, אלא בתוכנית מעשית שנבנתה לקידום והרחבת הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות[38]. התוכנית כללה הסכמי שיתוף פעולה בילטראליים עם המק”ס, חיזוק קשרי לימודים ומחקר בין המוסדות האקדמיים ובין חוקרים ישראלים לסינים, פריסת נציגויות, ניהול מו”מ על הסכם סחר חופשי, תמיכה בפרויקטים עסקיים ישראלים רחבי היקף שיבוצעו עם גופים סיניים בתחומי האנרגיה, הסביבה, טכנולוגיות מים ועוד, הקלה באשרות כניסה לאנשי עסקים סינים, עידוד השקעות של חברות סיניות משמעותיות בסקטור הטכנולוגיה הישראלי, וכיוצא באלו. לתמונה נכנסו גם משרדי האוצר והבינוי והשיכון שפעלו להבאת חברות בנייה סיניות ופועלים סינים לישראל.

מיפוי ההשקעות הסיניות בישראל – קובץ PDF להורדה

נראה היה שתוכניתה של המק”ס קורמת עור וגידים בשתי חזיתות: חדירה להיי טק הישראלי, בעידוד ממשלת ישראל, כדי להזין את תוכניתה מ-2006 להעביר ידע לסין; וצירוף ישראל ל”דרך המשי” היוצרת לישראל תלות בה. תלות המאפשרת למק”ס להפעיל על המדינה לחצים פוליטיים כאשר צצות בעיות שאינן טובות לה. עדות ראשונה לכך הופיעה כבר באותה שנה כאשר המק”ס גרמה לישראל לבטל תביעה שהוגשה נגד “בנק אוף צ’יינה” – בנק של המק”ס – ששימש צינור מרכזי להעברת כספים לחמאס.

עוד ב-2005 גילה המוסד שהנהגות החמאס והג’יהאד האסלאמי באיראן ובסוריה מעבירות כספים למימון פעולות טרור בעזה ובאיו”ש דרך בנק אוף צ’יינה. משלחת מטעם המטה ללוחמה בטרור יצאה לסין והציגה בפני הפקידים הסינים את המידע, לפיו מטרת העברות הכספים היא להגדיל את יכולותיהם של ארגוני הטרור לבצע מתקפות טרור[39]. למרות זאת, הבנק המשיך לאפשר את העברות הכספים לארגוני הטרור. “בסוף, ב-2007, הודיעו הסינים באופן רשמי שהם לא מצאו שום עבירה על החוק הסיני, שהחמאס והג’יהאד האסלאמי הם לא ארגוני טרור בסין, ושהם לא ראו פעילויות חריגות בחשבון”, סיפרה לנו עו”ד ניצנה דרשן לייטנר, מייסדת ארגון “שורות הדין” שקם במטרה להילחם בארגוני טרור באמצעים משפטיים[40].

דרשן לייטנר פתחה בהליכים נגד הבנק בשם 22 משפחות שנפגעו בפיגועי טרור שהונעו באמצעות כסף שעבר דרך בנק אוף צ’יינה. לב התביעה נשען על עדותו של עוזי שעיה, איש מערכת הביטחון לשעבר. כשהמק”ס הבינה זאת היא הפעילה לחצים על שגריר ישראל בסין. ישראל נכנעה ללחצים, מנעה משעיה להעיד – והתביעה התמוטטה.

ה”סוס הטרויאני” של מכוני קונפוציוס באקדמיה הישראלית | איור: יוני גודמן

כמו נחש אנקונדה

כך נפרץ השער לישראל וחברות סיניות פשטו בהמוניהן, כפי שניתן לראות בטבלה המצורפת. מתוך 148 עסקאות שסקרנו, 130 בוצעו מ-2013 ואילך (כ-87 אחוז).

הסינים לא רק רכשו חברות כמו תנובה, זכו במכרזים לבנייה או ניהול של נמלים והשקיעו הון עתק בחברות היי טק במטרה לשים את ידם על הידע הטכנולוגי, אלא גם חדרו עמוק לאקדמיה שלנו. מהלך ששירת שתי מטרות: גישה למחקר אקדמי ולחוקרים ישראלים, והשתקה באקדמיה של כל דיון ביקורתי על סין.

הכלי העיקרי ששימש לכך הוא “מכון קונפוציוס” – פרויקט שקיבל את שמו של גדול הפילוסופים הסינים בהיסטוריה. מכון קונפוציוס כפוף למשרד החינוך הסיני אך מנוהל בפועל על ידי מועצה מדינית המורכבת מחברים מיותר מעשרה משרדים ממשלתיים שונים בסין, כמו משרד החוץ הסיני, משרד הכלכלה והתרבות, וגם משרדים האחראים על התעמולה.

הפרויקט מגיע לאוניברסיטאות מערביות ומציע להן הצעה מפתה: תשלום שנתי של כ-100 אלף דולר תמורת הזכות להקים מכון סיני בתוך האוניברסיטה שיעסוק בלימוד השפה והתרבות הסינית ויציע מלגות לסטודנטים כדי שיסעו לסין. לאוניברסיטת ת”א נכנס המכון ב-2006. לאוניברסיטה העברית ב-2014, בטקס חגיגי בנוכחותה של סגנית ראש ממשלת סין, שר החינוך הסיני ואחרים[41].

ב-2009 צוטט ב”אקונומיסט” מי שהיה אז שר התעמולה של סין, לי צ’אנג-צ’ון, כשהוא מתאר את מכוני קונפוציוס כ”חלק חשוב מתוכנית התעמולה הסינית מחוץ לסין”, ולא לחינם – נוכחותו של המכון בלב האקדמיה יוצרת אקלים של צנזורה עצמית של סטודנטים וגם של חברי סגל. איזה סטודנט ללימודי מזרח אסיה או חבר סגל ירצה לומר משהו העלול לעצבן את המשטר הסיני ולפגוע ביכולת שלו לקבל מלגה ולנסוע לסין? “גילינו שחלק מהפרופסורים הרגישו לחץ לצנזר את עצמם מסיבות שונות”, אמרה לי רשל פטרסון מאיגוד הפרופסורים האמריקני (NAC), שחקרה במשך שנה וחצי 12 מכוני קונפוציוס בארה”ב. פרופ’ פרי לינק, מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטת פרינסטון, השווה את המכונים לנחש אנקונדה היושב בתוך האוניברסיטה ולא זז. הנחש לא חייב לזוז והוא גם לא מציין את מטרותיו. אבל כולם יודעים שהוא שם, ושאם ידברו על סין באופן אסור, הוא יתעורר ויאיים לפגוע בהם. לכן הם מצנזרים את עצמם. “אם מישהו יאתגר את זכותה של המפלגה הקומוניסטית לשלוט, זו נקודה רגישה גדולה”, הוא הסביר. “אם תיגע בלגיטימיות של המפלגה להיות מפלגה דיקטטורית אחת ויחידה בסין – זה אסור”[42].

לבסוף באוגוסט 2020 הודיע מזכיר המדינה של ארה”ב דאז, מייק פומפאו, כי מכוני קונפוציוס אינם רק חלק ממערך התעמולה של המק”ס, אלא הם משמשים גם לגיוס מרגלים ומשת”פים – הודעה שאיששה דברים שכתבנו בתחקיר שפרסמנו שלוש שנים קודם לכן[44][43].

כלי נוסף לחדירה לאקדמיה הישראלית היה שיתופי פעולה מסוגים שונים. אחד מהם נחתם ב-2015 בין המרכז הבינתחומי בהרצליה ללא אחר מאשר “בית הספר המרכזי של המק”ס”. “שמה של האוניברסיטה של המפלגה (ביה”ס המרכזי של המק”ס, א”ל) הולך לפניה והדגש המושם בלימודים בה בתחום החשיבה האסטרטגית זוכה להערכה רבה”, אמר באותם ימים נשיא המרכז הבינתחומי, פרופ’ אוריאל רייכמן, כדי להצדיק את שיתוף הפעולה[45].

לא לגמרי ברור מה הייתה כוונתו של פרופ’ רייכמן, שכן בית הספר של המפלגה הקומוניסטית שבסיסו בבייג’ינג שייך לרשת בתי ספר (כ-2,700 בקירוב) של המפלגה הקומוניסטית הסינית המכשירה ומאמנת פקידי ממשל בעיקר, כמו גם קצינים בצבא סין ומספר אנשי עסקים נבחרים. בית הספר הוקם ב-1934 כרעיון במוחו של הדיקטטור מאו דזה-דונג שהבין את חשיבות האינדוקטרינציה והשליטה בסגל המפלגה. בתחילה נקרא בית הספר בשם “קומוניזם מרקסיסטי” בהתאם לאידאולוגיה ששלטה. בהמשך שונה שמו ל”אקדמיה מרקסיסטית-לניניסטית” ולבסוף שוב שונה שמו ל”בית הספר המרכזי של המפלגה”. זהו כור היתוך לטיפוח רוח המפלגה הקומוניסטית באנשי ממשל.

בבית הספר גדלה למשל כל שדרת הניהול של המפלגה הקומוניסטית בזמן מהפכת התרבות הגדולה (1966-1976) – עשור של דיכוי, עינויים ורצח. בהכללה ניתן לומר שמבית הספר יצאו מנהיגים האחראים למותם של 80-60 מיליון גברים ונשים מאז תחילת תקופת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כולל ילדים וזקנים, חפים מפשע. קשה לעמוד על המספרים המדויקים. “המטרה הסופית של בית הספר היא ליצור מערכת ערכים ורעיונות המשמשים להצדיק את מונופול הכוח של המפלגה הקומוניסטית”, הסביר בגילוי לב קרי בראון, ראש תוכנית אסיה במכון החשיבה הלונדוני Chatham, שבעבר אירח חברים מבית הספר של המק”ס[46].

נורות אדומות

בעוד החברות הסיניות התקבלו בישראל בזרועות פתוחות בהמוניהן, בארה”ב כבר נשמעו קולות רשמיים המתריעים בפני הסכנה. באוקטובר 2014 אמר ראש האף-בי-איי, ג’יימס קומיי, בריאיון לתוכנית התחקירים “60 דקות” כי הסינים פרצו כמעט לכל חברה באמריקה: “יש שני סוגים של חברות בארה”ב: אלה שנפרצו על ידי הסינים, ואלה שלא יודעות שהן נפרצו על ידי הסינים”[47].

האמריקנים החלו להבין באותה שנה שצריך לבלום את הגניבה הסינית. מחלקת המשפטים של ארה”ב הגדירה את המצב כ”מקרה חירום של ביטחון לאומי”, ודוח מאוחר יותר של הוועדה האמריקנית לגניבת קניין רוחני ציין כי הגניבה הסינית עלתה כ-300 מיליארד דולר בשנה לחברות האמריקניות ובמיליוני משרות שאבדו לכלכלה האמריקנית[48].

את המק”ס זה לא כל כך עניין. ב-2015 היא לחצה על דוושת הגז והכריזה על תוכנית חדשה – “מייד אין צ’יינה 2025”. לפי התוכנית, עד 2025 לפחות עשר תעשיות בסין – תעופה, פיתוח שבבים, מכוניות חשמליות ועוד – צריכות לפעול ללא תלות בהשקעות זרות (או כאשר המשקיע הזר נמצא במיעוט). התוכנית תושג באמצעות סיוע כלכלי גדול של כ-300 מיליארד דולר לשחקנים סינים מקומיים שיזכו ליתרון לא הוגן מול החברות הזרות הפועלות בסין, התריע דוח של לשכת המסחר של האיחוד האירופי בסין[49]. כך יאלצו חברות זרות גדולות להפסיק בסופו של דבר או לצמצם משמעותית את פעילותן בסין.

מאז שהופעלה התוכנית בשלהי 2015 דחף המשטר הסיני את החברות הסיניות לצאת למסע רכישות מאסיבי יותר. לפי נתונים של חברת הייעוץ Rhodium Group, ההשקעות הסיניות בארה”ב בלבד כמעט שולשו ב-2016 בהשוואה ל-2015. מ-15.3 מיליארד דולר (2015) הן נסקו ל-45.6 מיליארד דולר (2016)[50].

לדאבונה של המק”ס, בינואר 2017 עלה ממשל חדש בארה”ב שהחל לתכנן כיצד לבלום את הפלישה הזו. ובעודו עסוק בתכנונים, בישראל התרחשה מגמה הפוכה. במארס 2017 המריא ראש הממשלה נתניהו לסין בשנית. “קיימתי עכשיו פגישה עם 11 ראשי התאגידים הגדולים של סין. חלק גדול מהם משקיע בארץ, וחלק גדול גם ישקיע בארץ”, אמר בעת שהותו. “זה אומר פיתוח עסקים, חיבור לשווקים הסיניים הגדולים. זה דבר שטוב לאזרחי ישראל, זה טוב לכלכלת ישראל. אני אמרתי להם שבעולם היום יש כמה ריכוזים של טכנולוגיה. לא הרבה. בארה”ב ובישראל, וישראל פתוחה לעסקים עם סין”[51].

יממה אחר כך כתב בפייסבוק: “נשיא סין הכריז על ישראל כשותפה אסטרטגית בנושא חדשנות – החלטה חשובה מאוד למדינה שלנו”[52]. “שין-חואה”, סוכנות הידיעות של המק”ס, דיווחה כי נתניהו אמר ש”ישראל מקווה להשתתף ביוזמת החגורה והדרך (פרויקט דרך המשי, א”ל)”[53].

ביטוי לשותפות של ישראל עם המק”ס נראה באוקטובר 2018, כאשר התקיימה בירושלים “ועידת חדשנות” בהשתתפות נתניהו וסגן נשיא סין, וואנג צ’י-שאן[54]. ועידת החדשנות הייתה יוזמה שדובר עליה עוד במאי 2014, כאשר נחתם מזכר הבנות לכינונה של ועידה כזו בין נתניהו לסגנית ראש ממשלת סין, ליו יאן-דונג. באותו חודש נחתם גם מזכר הבנות בין משרד המדע והטכנולוגיה הישראלי לבין משרד המדע והטכנולוגיה של המק”ס לביצוע מחקרים משותפים בתחומי מדעי המוח, טכנולוגיות אדמה ומים, ננו-טכנולוגיה, טכנולוגיה ביו-רפואית ועוד. וגם הוחלט על הקמת מעבדת מחקר משותפת בתחום מדעי החיים[55].

סגן נשיא סין וואנג צ’ישאן ורוה”מ בנימין נתניהו בועידת החדשנות ישראל-סין ב-2018 | צילום: Reuters/Alamy Stock Photo

בעוד ישראל פתחה את שעריה, ארה”ב החלה לסגור אותם בבהלה. הדבר נעשה, בין היתר, באמצעות “הוועדה לבחינת השקעות זרות בארה”ב” (CFIUS) – שתפקידה לבחון, לאשר או לפסול השקעות זרות. בינואר 2018 אסרה ארה”ב על המיליארדר הסיני ג’ק מא, הבעלים של חברת עליבאבא הסינית, לרכוש שירות תשלומים אמריקני מחשש שמידע אישי על אזרחי ארה”ב יגיע לידי שירותי הביון הסיניים; באותו חודש נאסר על קבוצת HNA הסינית לבצע עסקאות בארה”ב, כיוון שהחברה לא סיפקה מידע על בעלי המניות והשליטה בה; בפברואר אותה שנה נאסר על חברת השקעות סינית (Xinyan) לרכוש חברה אמריקנית העוסקת בציוד בדיקה של שבבים (Xcerra), רק מכיוון שהמשקיעים נתמכים על ידי ממשלת סין; ועוד[56].

ב-2019 חתם הנשיא טראמפ על צו המורה לחברת ByteDance הסינית, המחזיקה באפליקציית טיק-טוק, למכור את כל אחזקותיה בארה”ב. הצו ציין כי טיק-טוק “לוכדת אוטומטית כמות גדולה של מידע ממשתמשיה, כולל פעילות באינטרנט וברשתות אחרות […] איסוף מידע המאיים לאפשר למפלגה הקומוניסטית הסינית לקבל גישה למידע האישי והקנייני של אמריקנים – דבר שיכול לאפשר לסין לעקוב אחר מיקומם של עובדים פדרליים וקבלנים, לבנות עליהם תיקים של מידע אישי כדי לסחוט אותם, ולבצע ריגול תעשייתי”[57].

ארה”ב גם אסרה על חברות אמריקניות לייצא רכיבי אלקטרוניקה לעשרות חברות טכנולוגיה סיניות המסייעות למק”ס להפר את זכויות האדם של האויגורים בסין, הנכלאים במחנות עבודה בכפייה לחינוך מחדש[58]. בתוך כך הקים מזכיר המדינה, מייק פומפיאו, תוכנית בשם “רשת נקיה” שמטרתה “לשמור על נכסיה הלאומיים של ארה”ב, כולל פרטיות המידע הרגיש ביותר של האזרחים והחברות מפריצות אגרסיביות של שחקנים זדוניים, כמו המפלגה הקומוניסטית הסינית”[59]. התוכנית אסרה על חברות סיניות כמו China Telecom לספק שירותי טלקומוניקציה לארה”ב ובין ארה”ב ליעדים זרים, וקבעה באופן חד משמעי כי לא ניתן יהיה ליצור קשר דיגיטלי עם מתקנים דיפלומטיים של ארה”ב (כמו השגרירות האמריקנית) באמצעות רשתות 5G שהיו מעורבות בהן חברות סיניות, אלא רק באמצעות “ציוד תקשורת ומחשוב נקי”.

האמריקנים התעוררו להבין ששום עִסקה עם חברה סינית גדולה אינה תמימה. כל החברות הסיניות הבינוניות והגדולות עובדות יד ביד עם המק”ס. חוקי ביטחון המדינה של סין מחייבים כל חברה לשתף פעולה עם המודיעין הסיני ולהעביר לו מידע – אם תתבקש לעשות כך. סעיף 11 בחוק ביטחון המדינה של סין מ-1993, למשל, קובע כי “ארגון ביטחון המדינה רשאי לבדוק את מכשירי התקשורת האלקטרוניים, את היישומים וכן ציוד דומה אחר והתקנים השייכים לכל ארגון או אינדיבידואל”[60]. כלומר, צבא סין וארגוני הביון הסיניים יכולים לקבל גישה ישירה לציוד של כל חברה פרטית סינית ולמאגרי המידע שהיא אספה, מבלי שהחברה תוכל לסרב. באופן דומה, “חוק המודיעין הלאומי” של סין מיוני 2017 קובע בסעיף 7 כי “כל ארגון או אזרח צריך לתמוך, לסייע ולשתף פעולה עם עבודת המודיעין של המדינה”[61]. מלבד זה, כל חברה סינית פרטית, בתוך סין ומחוץ לה, חייבת על פי חוק להקים תא של המק”ס (ארגון מפלגתי) בתוכה, כאשר לנציגי המפלגה בתא הזה נשמרת “המילה האחרונה” בהחלטות הקשורות בפעילות העסקית של החברה, כולל בהשקעותיה[62].

בדצמבר 2020 כתב ג’ון רטקליף, ראש המודיעין הלאומי של ארה”ב, כי בייג’ינג היא האיום הגדול ביותר על ארה”ב ועל העולם החופשי מאז מלחמת העולם השנייה. “המידע המודיעיני ברור: בייג’ינג מתכוונת לשלוט בארה”ב ובשאר חלקי העולם מבחינה כלכלית, צבאית וטכנולוגית”[63]. רטקליף הדגיש כי המק”ס מנסה גם להניע קובעי מדיניות אמריקניים לאמץ עמדות פרו-סיניות: “תדרכתי את ועדות המודיעין של בית הנבחרים והסנאט כי סין ממקדת את מאמציה בחברי קונגרס בתדירות גבוהה פי 6 מאשר רוסיה ופי 12 מאיראן”. לדבריו, העולם עומד כעת בפני בחירה בין שתי אידיאולוגיות מנוגדות לחלוטין. אחת מרקסיסטית טוטליטרית, והשנייה דמוקרטית חופשית. “מנהיגי סין מבקשים להכפיף את זכויותיו של הפרט לרצון המפלגה הקומוניסטית. הם מפעילים שליטה ממשלתית על חברות ופוגעים בפרטיותם ובחירותם של האזרחים באמצעות מדינת מעקב אוטוריטרית”, כתב.

לחזק את אחיזת החנק או להשתחרר

לסיכום, למרות האיום שמהווה המק”ס על העולם החופשי, למרות העובדה שהיא מחמשת, תומכת אידיאולוגית וכספית באויבים הגדולים ביותר של ישראל, ולמרות שידוע בבירור בקהילת המודיעין הישראלית והאמריקנית כי התוכנית של החברות הסיניות המשקיעות בישראל היא להשיג או לגנוב את הידע הטכנולוגי ולהעביר אותו לסין, מדינת ישראל ממשיכה במדיניותה הקבועה עוד מהמאה שעברה – חיזוק שיתוף הפעולה עם המק”ס. במהלך 2020 אמורים היו להיפגש צוותים ישראלים וסינים כדי לדבר על העמקת שיתוף הפעולה הזה, אך מגפת הקורונה דחתה זאת.

ניתן לומר כי מלבד מקרים נקודתיים, לדוגמה, כאשר המפקחת על הביטוח במשרד האוצר עצרה כעשרה ניסיונות השתלטות של משקיעים סינים על חברות ביטוח ופנסיה ישראליות[64], או כאשר משרד החוץ האמריקני לחץ על ישראל למנוע מחברה סינית לזכות במכרז להקמת מתקן התפלת המים שורק 2 בפלמחים[65], מדינת ישראל לא הזהירה את הציבור או הקשתה על המק”ס ליישם את תוכניותיה, להפך, המדינה ניסתה להקל עליה ועודדה השקעות שלה.

בינואר 2021 סיכם זאת מזכיר המדינה של ארה”ב פומפאו בריאיון שפרסמנו במגזין זה: “ידענו מהו טבעו האמיתי של המשטר הזה ובכל זאת התעלמנו מכך בעשורים האחרונים”. פומפאו דיבר על המדיניות האמריקנית, אך התובנה שלו משקפת גם את הגישה הישראלית. “אני חושב שאנשים הבינו, במיוחד עם הנגיף הזה שהגיע מווהאן – הם ראו את הטבע של המשטר הזה בכל רחבי העולם”[66].


  1. Yitzhak Shichor, “Hide and Seek: Sino-Israeli Relations in Perspective”, Israel Affairs, Vol. 1, No. 2, 1994, p-188–208
  2. Yaakov Katz and Amir Bohbot, “How Israel Used Weapons and Technology to Become an Ally of China”, Newsweek, May 11, 2017
  3. Yoram Evron, “Between Beijing and Washington: Israel’s Technology Transfers to China”, Journal of East Asian Studies, Vol. 13, No. 3, December 2013, p-503–528
  4. אפרים הלוי, “מעורבות סין בקו הרכבת לאילת: האם היא רצויה למדינת ישראל?”, מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים, אוקטובר 2013
  5. Nucleonics Week, May 7, 1991
  6. Letter of August 27, 1993, from Admiral William O. Studeman, acting director of the Central Intelligence Agency, to Senator John Glenn (D-Ohio), chairman of the Senate Committee on Governmental Affairs, printed in Senate Hearing 103-208, 185
  7. Question submitted for the record to the Senate Foreign Relations Committee, January 8, 1997; see also Deseret News, January 24, 1997, and Washington Times, January 24, 1997
  8. Jeffrey Smith, “CHINESE FIRMS SUPPLY IRAN WITH GAS FACTORIES, U.S. SAYS”, The Washington Post, March 8, 1996
  9. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1, 1977, p-136
  10. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1, 1977, p-136
  11. Shaina Oppenheimer, “Weapons and Ideology: Files Reveal How China Armed and Trained the Palestinians”, Haaretz.com, 4 August 2019
  12. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-123-154
  13. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-127
  14. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-137-138
  15. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-138
  16. Lillian Craig Harris, “China’s Relations with the PLO”, Journal of Palestine Studies, Vol. 7, No. 1 (Autumn, 1977), p-126
  17. MDAA (Missile Defense Advocacy Alliance) website
  18. Mark Mazzetti, “Striking Deep Into Israel, Hamas Employs an Upgraded Arsenal”, New York Times, 31 December 2008
  19. MemriTV, “Chinese Delegation Visits Hizbullah Museum in Lebanon”, memri.org, 19 Mars 2013
  20. ריאיון עם שגריר סין בלבנון, בעיתון הלבנוני rabhka-la,
    مقابلة | وو تسيشيان, 4 במאי 2012
  21. Timperlake & Triplett, “Red Dragon Rising: Communist China’s Military Threat to America”, 2002, Kindle edition location 1019
  22. איתמר אייכנר, “רוב באו”ם לגינוי חמאס לא הספיק לאישור ההחלטה”, Ynet, דצמבר 2018
  23. R. Kumaraswamy, “Israel-China Relations and the Phalcon Controversy,” Middle East Policy, Vol. 12, No. 2, Winter 1996, pp. 93–103
  24. למרות הטענות האמריקניות, בישראל טוענים עד היום שמדובר בטכנולוגיה ישראלית לחלוטין
  25. Yitzhak Shichor, “The U.S. Factor in Israel’s Military Relations with China,” China Brief, Vol. 5, No. 12, May 24, 2005
  26. Yoram Evron, “Between Beijing and Washington: Israel’s Technology Transfers to China,” Journal of East Asian Studies, Vol. 13, No. 3, December 2013
  27. אפ”י, “חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני”, אתר אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני, תשס”ז-2007
  28. The State Council – The People’s Republic of China, “The National Medium and Long-Term Program for Science and Technology Development (2006-2020)”, www.itu.int
  29. דטל, אורפז, “תרומת ענק לטכניון: לי קה-שינג יעביר 130 מיליון דולר עבור הקמת שלוחה בסין”, דה מרקר, ספטמבר 2013
  30. איל לוינטר, “גונבים אותנו, אבל אנחנו עדיין לא יודעים את זה”, מגזין אפוק, נובמבר 2016
  31. Dallas Boyd, “Advanced technology acquisition strategies of the people’s republic of china”, Defense Threat Reduction Agency, September 2010
  32. Joe Miller, “Israeli Iron Dome firms ‘infiltrated by Chinese hackers”, BBC News, 31 July 2014
  33. www.eiu.com/topic/one-belt-one-road
  34. וויי-נט, “אובמה: ישראל לא מבינה מה טוב עבורה”, 15 בינואר 2013
  35. אביטל להב, “דברי אובמה מבשרים על חרם כלכלי נגד ישראל?”, Ynet, 19 בינואר 2013
  36. אזולאי, “רוצים לעבוד בחו”ל: 2,200 מועמדים על 12 משרות נספחים מסחריים”, גלובס, דצמבר 2013
  37. Prime Minister’s Office, “PM Netanyahu’s Remarks at Israeli Presidential Conference,” press release, June 20, 2013
  38. משרד ראש הממשלה, “תכנית לקידום והרחבת הקשרים הכלכליים בין ישראל וסין”, יוני 2014
  39. אריאל כהנא, “בשל הקשר עם סין: נמנעת עדות אישיות ביטחונית”, מקור ראשון, 11 ביולי 2013
  40. מתוך כתבה במגזין אפוק, “הסינים באים. מה הם רוצים?”, 9 במרץ 2014
  41. איל לוינטר, “הזרוע הסינית שבלב האקדמיה הישראלית”, מגזין אפוק, 13 ביוני 2017
  42. איל לוינטר, “הזרוע הסינית שבלב האקדמיה הישראלית”, מגזין אפוק, 13 ביוני 2017
  43. Reuters Staff, “Pompeo hopeful China’s Confucius Institutes will be gone from U.S. by year-end”, Reuters, 2 September 2020
  44. איל לוינטר, “הזרוע הסינית שבלב האקדמיה הישראלית”, מגזין אפוק, 13 ביוני 2017
  45. ליאור דטל, “המרכז הבינתחומי ישתף פעולה עם בית הספר של המפלגה הקומוניסטית בסין”, דה מרקר, 11 באוגוסט 2015
  46. Dan Levin, “China’s Top Party School”, Foreign Policy, 6 March 2012
  47. James Cook, “FBI Director: China Has Hacked Every Big US Company”, Business Insider, 6 October 2014
  48. The Commission on the Theft of American Intellectual Property, “The IP Commission Report”, The National Bureau of Asian Research, May 2013
  49. European Chamber, “CHINA MANUFACTURING 2025: PUTTING INDUSTRIAL POLICY AHEAD OF MARKET FORCE”, http://www.europeanchamber.com.cn/en, 3 March 2017
  50. Rhodiim Group, “China Investment Monitor: Capturing Chinese Foreign Investment Data in Real Time”
  51. Benjamin Netanyahu Facebook, https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/10154478878582076, 20 March 2017
  52. Benjamin Netanyahu Facebook, https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/10154482175427076, 21 March 2017
  53. Xinhua, “China, Israel announce innovative comprehensive partnership”, xinhuanet.com, 21 March 2017
  54. משרד החוץ, “ראש הממשלה נתניהו וסגן נשיא סין וואנג צ’י-שאן השתתפו בפתיחת ועידת החדשנות בירושלים”, www.gov.il, 25 באוקטובר 2018
  55. משרד המדע והטכנולוגיה, “משרד המדע והטכנולוגיה – קשרי חוץ – סין. פירוט קשרי החוץ בין משרד המדע והטכנולוגי לסין”, www.gov.il, 3 בינואר 2021
  56. איל לוינטר, “מדוע ישראל ממשיכה להעביר טכנולוגיה לסין, בעוד ארה”ב ואירופה חוסמות עסקאות איתה”, מגזין אפוק, יולי 2018
  57. WhiteHouse.gov, “Executive Order on Addressing the Threat Posed by TikTok”, August 6 2020
  58. איל לוינטר, “המהלך הבא במשחק השחמט העולמי – ספטמבר 2020”, מגזין אפוק, ספטמבר 2020
  59. U.S Department of State, The Clean Network
  60. China.Org.Cn, “State Security Law of the People’s Republic of China”, Article 11
  61. Chinese National People’s Congress Network, “National Intelligence Law of the People’s Republic”, cs.brown.edu, June 2017, Article 7
  62. Michael Martina, “Exclusive: In China, the Party’s push for influence inside foreign firms stirs fears”, Reuters, 24 August 2017
  63. John Ratcliffe, “China Is National Security Threat No. 1”, Wall Street Journal, 3 December 2020
  64. איל לוינטר, “מדוע חברות סיניות לא יקבלו שליטה על חברות ביטוח ופנסיה ישראליות”, מגזין אפוק, 13 באוקטובר 2017
  65. איתמר אייכנר, “נמנע משבר חמור עם ארה”ב: הסינים לא זכו במכרז ההתפלה”, Ynet, 26 במאי 2020
  66. יאן יקיאלק, “ראיון מיוחד עם מזכיר המדינה של ארה”ב מייק פומפאו”, מגזין אפוק, ינואר 2021

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
ביידן יוצא מאפגניסטן, שערוכה כעת למלחמת אזרחים

איל לוינטר

ה-11 בספטמבר הוא הדד-ליין ליציאת הכוחות האמריקניים מאפגניסטן, לאחר 20 שנה בפנים. תאריך סימבולי בלבד, שכן עד תחילת...

המו”מ וההסכם עם איראן – שלושה תרחישים

איל לוינטר

ערב ירידת המגזין לדפוס החלטתי לקחת סיכון ולכתוב על השיחות בין וושינגטון לטהרן בעניין חזרה להסכם הגרעין. הסיכון נובע...

הדמוגרפיה רומזת שממשלות ישראל הבאות ינועו ימינה

איל לוינטר

אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה בפוליטיקה המקומית שלנו בעוד שנה. בלתי אפשרי לחזות מה יקרה אפילו בעוד חודש. ולמרות זאת,...

כולנו עומדים למות, אבל האם ממשבר האקלים?

עידן לוי

מהו האיום הגדול ביותר על האנושות? מלחמה גרעינית? פגיעת אסטרואיד? מגפה קטלנית? אם הייתם שואלים אדם מהרחוב, בייחוד אם הוא צעיר,...

האם היהודים תומכים בנו?

לורנס סולומון

אחת מהנחות היסוד השגויות היא שיהודים תומכים ביהודים. המבצע האחרון בעזה, שהעלה ביקורת חריפה נגד ישראל, הזכיר נתון שרבים שוכחים – מרבית...

ביידן מעניש את האיראנים על חימוש החמאס

איל לוינטר

לאחר הפסקת האש בין מדינת ישראל והחמאס, עלה נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, לנאום בפני העולם ואמר את הדברים הדרמטיים הבאים: "עמיתיי...

האם “שתי מדינות לשני עמים” זה פתרון ריאלי עכשיו?

איל לוינטר

"אנחנו ממשיכים להאמין שפתרון שתי המדינות הוא לא רק הדרך הטובה ביותר, אלא כנראה הדרך היחידה", אמר מזכיר המדינה של...

מדענים מובילים בעולם קוראים לקיים חקירה מעמיקה באשר למקור נגיף הקורונה

אווה פו

קבוצה בין-לאומית של חוקרים קוראת לקיים חקירה נאותה לאיתור מקור נגיף הקורונה. בין השאר, החוקרים...

שתפו: