נדמה לאחרונה שלפי התקשורת כולם פשיסטים. דונלד טראמפ ללא ספק פשיסט – התקשורת מאשימה אותו בפשיזם ואף בניהול מחנות ריכוז על גבול מקסיקו^[2,1]. המפלגה הרפובליקנית גם היא, ברובה, פשיסטית^[3]. ואם להאמין לעיתון "הארץ", פשיזם השתלט גם על ממשלת ישראל של נתניהו^[4], על שרת המשפטים לשעבר איילת שקד^[5] ועל ממשלת ברזיל של ז'איר בולסונארו^[6]. אפילו בממשלת קנדה הליברלית של ג'סטין טרודו מתגלים סימפטומים של פשיזם^[7], על אף שבדרך כלל התווית מוצמדת לאנשי ימין.

אבל מהו בכלל פשיזם? והאם הוא באמת קשור בימין? עיתונאים ופוליטיקאים המשתמשים במונח כמעט אף פעם אינם צוללים לעומקו, אלא מציגים בפני הקוראים הגדרה מצומצמת שלו המכונה בפי חוקרים "המינימום הפשיסטי"^[8]: מעין מכנה משותף של עקרונות כלליים המשותפים לכל מי שמשתייך ל"משפחה הפשיסטית". כמו "פולחן המנהיג", "עליונות האומה", "לאומיות קיצונית", ביצוע מהלכים "אנטי-דמוקרטיים ואנטי פרלמנטריים", שימוש בכוחות צבאיים למחצה כדי להנהיג מעשי אלימות ("החולצות השחורות" באיטליה, "משמר הברזל" ברומניה), ועוד^[9].

התוצאה היא רידוד המושג ובלימת דיון אמיתי בשורשיו, דבר המאפשר לפובליציסטים להדביק את תווית הפשיסט לכל הבא ליד. אם בפשיזם קיים, למשל, רכיב של לאום קיצוני, ניתן לטעון בתקשורת כי אצל כל אדם התומך בהמשך "הכיבוש" ו"העוולות החברתיות" קיים מאפיין פשיסטי. ניתן להדביק את תווית הפשיזם גם לממשלת ישראל, למוסדות המדינה ולמערכת המשפט, כפי שכבר נעשה^[10].

המסר ברור: הימין מסוכן. הימין פשיסטי. במציאות, כפי שתראה הכתבה, הפשיזם יונק את כוחו משורשים שונים לגמרי.

הצרפתי שתיעב את הבורגנות

שורשי הפשיזם, טוען זאב שטרנהל, פרופ' אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד מחוקרי הפשיזם המפורסמים בעולם, התחילו דווקא עם תיאוריות שפיתח הפילוסוף הסוציאליסט ז'ורז' סורל (1922-1847), צרפתי שתיעב את החברה הבורגנית, הליברלית והדמוקרטית^[11]. בספרו "יסודות הפשיזם" כותב שטרנהל כי סורל ראה בהגותו של קרל מרקס "החידוש הגדול ביותר שבו יכולה להתברך הפילוסופיה מזה מאות שנים"^[12] והכתיר את לנין בתואר "גדול התיאורטיקנים של הסוציאליזם מאז מרקס"^[13].

סורל לא היה היסטוריון. הוא גם לא היה סוציולוג ולא פילוסוף במובן המקובל של המילה – זה שעבר בשערי האקדמיה ולמד באופן שיטתי. הוא היה מהנדס, ולענייננו – אינטלקטואל אוטודידקט, תיאורטיקן, שהתעניין בכוחות הגורמים לעלייתן ולנפילתן של תרבויות. הוא כתב כ-20 ספרים (שרובם אוספי מאמרים) ונכנס לתודעה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19.

סורל העריץ את המרקסיזם אבל הייתה לו גם בעיה מסוימת איתו. הוא חשב שהמערכת המחשבתית שהותיר אחריו מרקס נותרה בלתי שלמה. "נראה שלא היה דבר שמרקס חשש מפניו כל כך כמו להניח אחריו שיטה פילוסופית נוקשה מדי וסגורה מדי", אמר סורל וזימן את תלמידיו – פעילים מרקסיסטים שנחשפו ל"הגותו" מתוך כתבי עת מרקסיסטיים – ל"מלאכת שיפור" השיטה^[14].

במשך עשור עמלו התלמידים כדי להתאים את התיאוריות של מרקס למציאות המודרנית. ההתאמות הביאו לשינוי עיקרי אחד וחשוב: שחרור מעמד הפועלים (הפרולטריון) המנוצל בידי בעלי המפעלים, אינו מותנה עוד בהעברת כל הרכוש הפרטי לידי גוף קומוניסטי או סוציאליסטי שיחלק אותו מחדש בצורה "הוגנת" יותר. סורל ותלמידיו הגיעו למסקנה כי התנאי הזה שהציב מרקס, מהווה נקודת תורפה במרקסיזם ויש להתנתק ממנו^[15].

בספרו "מבוא לכלכלה מודרנית" (1903) – בפרק ההקדמה – סורל מבהיר לקוראיו: "לבצע רפורמות בחברה הבורגנית פירושו לקבל את הדין של הרכוש הפרטי: לכן ספר זה כולו בנוי על ההנחה שהרכוש הפרטי הוא בבחינת עובדה שאין להטיל בה ספק"^[16].

מדובר בנקודה קריטית בהתפתחות הפשיזם ולכן נתעכב עליה מעט. סורל האמין שבמציאות העכשווית של תקופתו, פתיחה במלחמת חורמה נגד הקפיטליזם היא צעד בלתי יעיל. במקום להילחם עד המוות במערכת הכלכלית הנוכחית, יש להשתמש בה. הקפיטליזם, חשב סורל, יוצר את התנאים הנחוצים להתפתחות מלחמת מעמדות ולכן יש להותיר אותו על כנו. ההיגיון היה שככל שהמערכת הקפיטליסטית מפותחת יותר, כך מעמד הפועלים יחוש מנוצל יותר, מתוסכל יותר ועצבני יותר. תיווצר תודעה מעמדית חזקה והפועלים יהפכו לכוח לוחם^[17].

סורל לא ראה כאן ניגוד להגות המרקסיסטית. לתפישתו, לב ליבו של המרקסיזם הוא מלחמת המעמדות, ולכן כל מה שמקדם אותה נמצא בהרמוניה איתה. ומה שמעכב אותה – הוא אויבה. סורל ראה בדמוקרטיה אויב היכול למנוע את הבשלתו של הקיטוב החברתי שיוביל לאותה מלחמה מעמדית רצויה. במאמרו "בזכות הסינדיקליזם" מדגיש סורל שגם הסוציאליזם הדמוקרטי הוא כוח מזיק שצריך להתנגד לו, כיוון שהוא משתמש במנגנוני המדינה ובאמצעותם מתערב בתהליכים הטבעיים שאמורים לקרות. התערבות המשבשת את המתחים החברתיים ואת הקיטוב המעמדי האמורים להיגרם מהפעילות הטבעית של השוק החופשי^[18].

במילים אחרות, סורל האמין שהרֶבִיזְיָה שביצע במרקסיזם תהפוך את מלחמת המעמדות של מרקס מסתם תיאוריה אינטלקטואלית לכוח מהפכני אמיתי ובועט. "כך חדל המרקסיזם להיות שאיפה מעורפלת, תיאוריה שאינה דורשת כל מחויבות ממשית ושב להיות מה שהיה תמיד בעיני מרקס עצמו: כלי מלחמה נגד הסדר הקיים", מסביר שטרנהל בספרו^[19].

המלחמה, אגב, לא תהיה מהפכה של ורדים ושושנים. בחיבורו "הרהורים על האלימות" כותב סורל כי היא תהיה חייבת להיות אלימה^[20].

סורל אינו שונה בהרבה ממרקסיסטים אחרים שהופיעו לאורך ההיסטוריה וביצעו רביזיה במרקסיזם מתוך מטרה שהתיאוריה תשרת טוב יותר את מטרותיהם. המפורסם שבהם היה אנטוניו גראמשי האיטלקי בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הנחשב כיום לאבי הניאו-מרקסיזם (המרקסיזם המודרני). גראמשי חשב שקיים פגם בכתביהם של מרקס ואנגלס המונע ביצוע מהפכה קומוניסטית במדינות המערב החופשיות, שלהן מוסדות יציבים, מסורות ואמונה חזקה. כדי לחולל מהפכה קומוניסטית, הוא הבין, אין טעם לתקוף ישירות את מוסדות החברה המערבית המושתתים על מסורות יהודיות-נוצריות שנוצרו במשך מאות שנים, אלא לחדור לתוכם, להשתמש בהם ולשנות אותם מבפנים. רביזיה המזכירה במובן מסוים את החלטתו של סורל שלא לצאת למלחמה ישירה בקפיטליזם – המהווה את התשתית שעליה מתפקדים כל המוסדות בחברה – אלא לחדור לתוכו ולקוות שמתוכו ובגללו תוצת אש המהפכה.

מאפיין נוסף במשנתו של סורל הוא פסימיזם – המנוגד לאופטימיות של התרבות הבורגנית. סורל כתב בספרו "הרהורים על האלימות" כי "אם הפילוסופיה של היוונים לא הגיעה להישגים מוסריים גדולים זה בגלל האופטימיזם שלה. סוקרטס היה אופטימיסט בצורה שאינה נסבלת"^[21].

סורל כינה את האסכולה המרקסיסטית שלו "האסכולה החדשה… מרקסיסטית, סינדיקליסטית ומהפכנית"^[22], וחסידיו זכו לכינוי "סינדיקליסטים מהפכנים".

הסורליזם מגיע לאיטליה

הסורליזם (הסינדיקליזם המהפכני) שמקורו בצרפת, אומץ באיטליה בשנים הראשונות של תחילת המאה ה-20. כבר ב-1902 הקימו אנשים המזוהים עם רעיונות הסורליזם סיעה בקרב המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, שם נשארו עד 1907, למרות ביקורתם החריפה עליה. שכן כאמור, ראה סורל בסוציאליזם הדמוקרטי אויב המשבש את פעולת השוק החופשי הקפיטליסטי וכך מונע את הבשלת הקיטוב החברתי.

אולי הסכסוך הגדול ביותר בין הצדדים היה בעניין השביתה. הסינדיקליסטים המהפכנים ראו בשביתה כלי ממשי בידי הפועלים לתיעול זעמם בדרכם לחולל מהפכה. המפלגה הסוציאליסטית, לעומת זאת, החליטה להשתמש בנשק השביתה רק לצרכי הגנה ולא למהפכה, כפי שהוחלט בכנס השישי של האינטרנציונל הסוציאליסטי ב-1904^[23].

אבל הסיפור הגדול לא היה זה, אלא הספקות שהחלו לנקר במחשבתם של הסינדיקליסטים המהפכנים שהבינו כי קיימת בעיה מסוימת באידיאולוגיה שלהם: הפרולטריון, הם הרגישו, לא יצליח לחולל את המהפכה לבדו. "האנוכיות המעמדית" (אגואיזם מעמדי), שהיא הגורם הפסיכולוגי שמניע את הפרולטריון – אינה חזקה מספיק כדי לדחוף אותו למאבק אלים.

הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס, סוציאליסט שהזדהה עם הסינדיקליזם, כתב באותה תקופה כי ה"אגואיזם מעמדי"^[24] (מונח עליו חזר רבות) גורם לפועלים דווקא להיטמע בתוך המערכת הקפיטליסטית. כך קרה למשל במפעל הנשק הגרמני "קרופ". כשהפועלים ראו ששכרם הולך וגדל במפעל המצליח, במקום להתמרד, האגואיזם המעמדי גרם להם לשתף פעולה עם בעלי המפעל.

מיכלס גם הודה שלמעשה "הפועלים" או "הפרולטריון" אינם באמת קבוצה הומוגנית אחת. קיימים בקרבם הבדלים גדולים הנובעים מהאזור הגיאוגרפי שבו הם שוכנים (באיטליה – הצפון המפותח או הדרום הכושל), מהתעשייה שאליה הם משתייכים וגם ממצבם המשפחתי. גם "האיגוד המקצועי", האמור להיות הכלי שבאמצעותו ימרוד הפרולטריון, התגלה כארגון כמו כל הארגונים – נשלט בידי בירוקרטיה ומספר מצומצם של "אוליגרכים".

השורה התחתונה הייתה זו: הסינדיקליסטים המהפכנים הבינו כי "הפרולטריון" לא יוכל לחולל מהפכה לבדו. הוא זקוק לעזרה, הוא זקוק לכוח חברתי חדש שיצית בו את רוח המאבק ויאחד אותו.

מי היה הכוח הזה? התשובה, באופן מפתיע ומשונה לגמרי, היא הלאומנים. הרעיון הסינדיקליסטי היה ליצור תגובת שרשרת ש"תכריח את הפרולטריון להתעורר", כתב אדוארד ברת', תלמידו הידוע ביותר של סורל^[25]. אם הפרולטריון לא יכול להתגבש מתוך מעמד הפועלים, צריך לגבש ולהעיר אותו באמצעות רעיונות לאומניים ואף באמצעות מלחמה, ובאמצעות מנהיגים מתוך המעמד הבורגני.

שיתוף הפעולה שנרקם בין הסינדיקליסטים המהפכנים ובין הלאומנים היה מעין הסדר של נוחות: הלאומנים רצו להיהפך לכוח פוליטי משפיע שמאחוריו בסיס חברתי עממי חזק – דבר שהסינדיקליזם המהפכני היה מסוגל לספק להם^[26]. והסינדיקליסטים המהפכנים, מצידם, היו זקוקים לכוח חדש שיאגד את ההמונים סביב רעיון משותף ויצית בהם את אש המהפכה. הלאומנים סיפקו להם בדיוק את זה – לאום קיצוני ואף יציאה למלחמה – רעיונות מאגדים מצוינים.

כך נוצרה סביב 1910 סינתזה מרקסיסטית-לאומנית (חוקרי פשיזם קוראים לזה סוציאליסטית-לאומנית או סינדיקליסטית-לאומנית). הסינתזה החדשה הייתה רביזיה נוספת ברעיונותיו של סורל שכאמור עשה רביזיה ברעיונותיו של מרקס. כדי להשלים את הסינתזה, פיתחו הוגי דעות סינדיקליסטים טיעון לפיו מושגים כמו "אומה" ו"מלחמה" אינם עומדים בהכרח בסתירה לסינדיקליזם או לסוציאליזם, ולכן לא צריך להתנגד להם^[27]. שני המחנות מצאו גם מכנה משותף בהתנגדות לראש ממשלת איטליה הליברלי, ג'ובני ג'וליטי (Giolitti).

מוסוליני נכנס לתמונה

מאז תחילת דרכו הפוליטית ב-1902 התמקם מוסוליני בצד הסינדיקליזם המהפכני. בתחילה הגדיר עצמו סוציאליסט, אבל ב-1904 כבר אימץ את רעיונות הסינדיקליזם המהפכני. חוקר הפשיזם האיטלקי אמיליו ג'נטילה כותב בספרו The Origins of Fascist Ideology (מקורות האידיאולוגיה הפשיסטית) כי מוסוליני חשב "שהסינדיקליזם היה ההתגלמות המודרנית ביותר של רוח הדוקטרינה המרקסיסטית […] הסינדיקליזם היה קרוב הרבה יותר לרוח המרקסיזם מאשר הסוציאליזם, ולקריאתו למאבק חסר כניעה"^[28]. כשמוסוליני ביקר אנשים מקרב התנועה הסינדיקלית המהפכנית, או את אלו שעזבו אותה, זו הייתה ביקורת שהתמקדה בעיקר סביב טקטיקות פעולה, ולא סביב שאלות אידיאולוגיות.

באוקטובר 1914 קידם מוסוליני בגלוי את הסינתזה הסינדיקליסטית-לאומנית כשפרסם מאמר שבו קרא לאיטליה להפסיק להיות ניטרלית ולהצטרף למלחמה^[29]. המפלגה הסוציאליסטית הסתייגה ממנו, מוסוליני התפטר משורותיה והצטרף לסינדיקליסטים המהפכנים.

"אתם עוד תשמעו ממני!" אמר מוסוליני בנאום שנשא בפני הוועד הסוציאליסטי של מילאנו, זמן קצר לאחר שעזב. "12 השנים שהקדשתי מחיי למפלגה צריכות להוות ערובה מספקת לאמונתי בסוציאליזם. הסוציאליזם הוא משהו המשתרש בלב. מה שמפריד ביני לבינכם כעת אינה מחלוקת קטנה, אלא שאלה גדולה שסביבה מפולג הסוציאליזם כולו"^[30].

בנאום שנשא ב-13 בדצמבר 1914 בפארמה, הסביר מהי אותה בעיה סוציאליסטית: להיוותר ניטרלי ולא לצאת למלחמה. "אסור שהסוציאליזם יתנגד לכל המלחמות, משום שבמקרה הזה הוא יצטרך להתכחש ל-50 שנות היסטוריה"^[31]. את נאומו סיים כך: "חירות גדולה יותר או ריאקציה גדולה יותר? יותר מיליטריזם או פחות מיליטריזם? איזו משתי הקבוצות תבטיח לנו בניצחונן תנאים טובים יותר של חירות למעמדות הפועלים? […] חייבים לפעול, לנוע, להילחם, ואם זה הכרחי – למות. אנשים ניטראליים מעולם לא שלטו במאורעות. הם תמיד נעלמו. הדם הוא המניע את גלגלי ההיסטוריה!" (הקהל יוצא מגדרו).

בתזמון מעניין הוקם כשבועיים לפני עזיבתו ארגון חדש: "הפשיו המהפכני לפעולה אינטרנציונליסטית" שמרבית חבריו היו סינדיקליסטים מהפכנים. מוסוליני "המובטל" השתלט על הארגון וגם הקים עיתון חדש בשם "איל פופולו ד'איטליה" (Il Popolo d'Italia) בניסיון להשפיע על דעת הקהל האיטלקי.

במאי 1915 הצטרפה איטליה למלחמה. מרגע זה "נעלם" מוסוליני למשך כשנתיים וחצי. הוא נלחם בחזית, נפצע ואושפז בבית חולים. ב-1 בדצמבר 1917, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה ולאחר שהשתחרר זה עתה מבית החולים, נאם מוסוליני בססטו סן ג'ובאני שבצפון איטליה וחידד את המסר: "אנו, הסוציאליסטים שהיו בעד התערבות, דגלנו במלחמה משום שדמיינו לעצמנו שבתוכה מגולמים זרעי המהפכה […] גם קרל מרקס היה לאומני קיצוני (ג'ינגואיסט). ב-1855 הוא כתב שגרמניה מחויבת להכריז מלחמה נגד רוסיה; ב-1870 הוא אמר על הצרפתים: 'חייבים להביס אותם! הם לעולם לא יובסו במידה מספקת'"^[32].

רביזיה נוספת

בנובמבר 1918, לאחר סיום המלחמה, נקלעה איטליה למשבר כלכלי שנגרם מחוב גדול בשל הוצאות המלחמה. בניסיון לסגור את החוב ולהתאושש כלכלית חשבו הסינדיקליסטים המהפכנים שבראשם מוסוליני על "פתרון מקורי" – הלאמת רכוש – חזונו המקורי של מרקס. מצד אחד הם לא רצו לחזור אחורה ולחרוג מעמדותיהם המקוריות (שימור המערכת הקפיטליסטית), אך מצד שני האמינו כי דרוש פתרון רדיקלי למצב.

על פי התוכנית, לאחר שהמדינה תבטל את הרכוש הפרטי היא תחלק אותו מחדש לידי אנשים הרוצים ומסוגלים להחזיק בזכויות שימוש בקרקע, בבתי חרושת ובאמצעי ייצור אחרים. לאחר מכן תוקם שיטת ממשל שתארגן מחדש את החברה לפי מעמדות. יהיה פרלמנט מרכזי ולצדו פרלמנטים קטנים יותר – מקומיים – שייצגו את האוכלוסייה ויטפלו בנושאים חברתיים מקומיים^[33]. כך תבוטל, אגב, הדמוקרטיה. מרבית עקרונות התוכנית אומצו על ידי התנועה הפשיסטית של מוסוליני – שהוקמה ב-23 במארס 1919 במילאנו.

שמונה חודשים לאחר היווסדה, התמודדה המפלגה בבחירות, בנובמבר 1919, אך קיבלה תמיכה של פחות משני אחוזים. ההפסד גרם למוסוליני להבין שאם לא יתחיל לנוע ימינה לכיוון המרכז ולדבר על מה שהרוב רוצה, הוא יתקשה לגייס תומכים. לכן החלו הפשיסטים לדבר על זכויותיהם של אלה שחזרו מהמלחמה, על חשיבות הפרודוקטיביות (ייצור), על הלאמת הון רק עד רף מסוים, וגם יצאו נגד המהפכה הקומוניסטית ברוסיה שהתחוללה כשנתיים קודם והפילה את הבורגנים. זה היה נוח. המהפכה של לנין תמיד הצטיירה בעיני הסינדיקליסטים המהפכנים כמהלך מוטעה שהרס את הקפיטליזם. כפי שהוסבר קודם, הסינדיקליסטים האמינו ששמירה על המערכת הקפיטליסטית היא הכרחית כדי לחולל קיטוב חברתי-מעמדי, כעס – שיוביל למהפכה (אף על פי שאחרי המלחמה דיברו על מדיניות כלכלית של הלאמת הרכוש הפרטי). לנין גם הצטייר בעיני מוסוליני כבעל ברית של גרמניה, ולכן כאויב של איטלקיה^[34].

כדי לזכות בתומכים הציגו עצמם הפשיסטים כמגיניה של איטליה מפני מהפכה קומוניסטית דומה, ביקרו את הקומוניזם הרוסי ובשנים מאוחרות יותר גם כלאו קומוניסטים (כמו אנטוניו גראמשי). מהלך שהקנה להם את תמיכת התעשיינים האיטלקים וחלק מהבורגנים. עד מאי 1920 כבר הצטרפו כ-20 אלף איש לתנועה הפשיסטית.

המטרה הייתה ברורה: לתפוס את השלטון בכל דרך. לומר מה שצריך לומר ולבצע את ההקרבות האידיאולוגיות הנדרשות. וכך הגרסה שנוצרה בנובמבר 1921 ונקראה "המפלגה הלאומית הפשיסטית" כבר הייתה שונה מקודמתה: זו הייתה מפלגת המונים שהשתמשה בסיסמאות שהמרכז או הרוב יכול היה לקבל. מפלגה שדיברה על "איטליה הגדולה" ועל הצורך ב"צבא חזק" ובדיכוי "בוגדים".

באוקטובר 1922 היא כבר מנתה מאות אלפי חברים, בהם בכירים משורות הצבא, המשטרה ומערכת המשפט. זה היה הרגע לתפוס את הנהגת המדינה. לשם כך גויסו כ-30 אלף אנשי החולצות השחורות – חבורה של שכירי חרב בריונים המצוידים בנשק. הם הגיעו לצמתים ראשיים מסביב לרומא, שרפו חנויות ואיימו במלחמת אזרחים במה שנקרא "המצעד על רומא".

אף על פי שהיו רבים באיטליה שהסתייגו משיטות העבודה האלימות של פלוגות המחץ הפשיסטיות, הם המשיכו לחוש אהדה עמוקה ליתר היבטי ותכני התנועה הפשיסטית. מספר ימים לאחר תחילת "המצעד על רומא", החליט המלך, שחשש ממלחמת אזרחים, להשביע ממשלה חדשה שבראשה יעמוד מוסוליני. ב-31 באוקטובר 1922 תפס מוסוליני את השלטון והחל להנהיג דיקטטורה.

סיפורו של מוסוליני אינו ייחודי מבחינת האסטרטגיה הפוליטית שלו. לאורך ההיסטוריה הופיעו אין-ספור פוליטיקאים שכדי לתפוס את השלטון החליטו לבצע הקרבות אידיאולוגיות ולהתקרב למה שהמיינסטרים אהב לשמוע. זה קרה אז, וזה קורה גם היום. לאחר שתפסו את השלטון עשו ואמרו כל מה שצריך לומר כדי לשמור בכוח על השלטון. כזה היה מוסוליני, שבמהותו הבסיסית ביותר לא היה איש ימין כלל, אלא דווקא סוציאליסט ולאחר מכן סינדיקליסט שהחליט לומר למיינסטרים את אשר רצה.

כך הוא גם סיפורו של הפשיזם: סינתזה של אידיאולוגיות שניתן להגדיר בקצרה כ"סוציאליזם לאומני" או "סינדיקליזם לאומני". מושג היונק את שורשיו מהשמאל הקיצוני. הפשיזם הוא רביזיה על גבי רביזיה על גבי רביזיה של המרקסיזם, כאשר מטרת כל רביזיה היא אחת – לתפוס את השלטון ולחולל מהפכה נגד הסדר הקיים.

---

1. Andrea Pitzer, Donald Trump Is Still Setting Up Concentration Camps on American Soil, Haaretz.com, June 2019
2. Sasha Abramsky, Trump Is Legalizing Concentration Camps for Immigrant Families, The Nation, August 2019
3. Sasha Abramsky, Trump Is Legalizing Concentration Camps for Immigrant Families, The Nation, August
4. Bradley Burston, Netanyahu to Make It Official: Fascism Is What We Are, Haaretz.com, July 2018
5. Rogel Alpher, Israeli Minister Shaked Takes After Mussolini, Haaretz.com, September 2017
6. James N. Green, Is Brazil About to Elect Jair Bolsonaro, the Far-right Executioner of Its Democracy?, Haaretz.com, October 2018
7. G. Elijah Dann, Is Justin Trudeau a Post-Fact, Mini-Me Fascist?, HuffPost, April 2017
8. חוקר הפשיזם רוג'ר גריפין השתמש במונח "המינימום הפשיסטי" בספרו The Nature of Fascism מ-1991. לאחר מכן אומץ המושג על ידי חוקרים ואנשי אקדמיה שונים. חוקר הפשיזם רוברט פקסטון, למשל, השתמש במונח "המינימום הפשיסטי" בספרו The Anatomy of Fascism (עמ' 206, פרק 8). פקסטון טען שבמקום לבדוק מה חשבו ובמה האמינו הפשיסטים, צריך להתבונן במה שעשו בפועל, ומזה לגזור את הגדרת הפשיזם.
9. רכיבי ה"מינימום הפשיסטי" משתנים בין חוקר לחוקר.
10. ראו את דבריו של ח"כ עופר כסיף ממפלגת חד"ש: "ניתן לומר שהחברה הישראלית על מרכיביה השונים (קרי, מוסדות המדינה לרבות מערכת המשפט, 'הרחוב', מקומות העבודה, ארגוני חברה אזרחית מסוימים, ועוד) נכנסו לתוך תחומו השחור של 'המינימום הפשיסטי'". דבריו פורסמו בשרתי אתר מכון וייצמן למדע (בגוגל: "שחור בעיניים, פשיזם, עופר כסיף").
11. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 64
12. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 67
13. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 66
14. זאב שטרנהל מפנה בספרו "יסודות הפשיזם" ל- G. Sorel, Preface a Essais sur la conception materialiste de l'histoire par Antonio Labriola, p-14-15
15. G. Sorel, Insegnamenti sociali della economia moderna. Degenerazione capitalista et degenerazione socialista, Milano, 1907, p-17
16. להלן הציטוט בצרפתית, מתוך ספרו של סורלIntroduction a l'economie modern: "Réformer dans la société bourgeoise, c'est affirmer la propriété privée ; tout ce livre suppose donc que la propriété privée est un fait indiscuté"
17. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 76
18. G. Sorel, Mes Raisons de syndicalisme, 1910
19. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 83
20. "הרהורים על האלימות" תורגם לאנגלית ויצא בגרסת קינדל ב-2014 תחת הכותרת Reflections on violence. בנוסף, סורל מדבר על האלימות בספר Matériaux d'une théorie du proletariat (פרקים בתיאוריה של הפרולטריון) הכולל מאמרים שכתב בין השנים 1892 ל-1914
21. סורל, "ההרהורים על האלימות", Location 124 בגרסת קינדל של הספר באנגלית.
22. סורל, "ההרהורים על האלימות", Location 733 בגרסת קינדל של הספר באנגלית.
23. הכנס של האינטרנציונל הסוציאליסטי נערך באמסטרדם. ראו www.marxists.org/history/international/social-democracy/1904/international-socialist-congress.htm
24. מיכלס כתב רבות על האגואיזם המעמדי בספרו Political Parties: A Sociological Study of the Oligarchical Tendencies of Modern Democracy שראה אור ב-1911
25. ברת' כתב את הדברים בספרו les Mejaits des intellectuals (מעשים לא טובים של האינטלקטואלים), E. berth , 1913, p-292
26. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 204
27. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ' 203
28. ,Emilio Gentile‏ The Origins of Fascist Ideology 1918-1925, p-10-11
29. המאמר פורסם ב"אוואנטי!", עיתונה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ב-18 באוקטובר 2014
30. מוסוליני נתן את הנאום ב-25 בנובמבר 1914. מקור: Mussolini as revealed in his political speeches (November 1914 – August 1923), London : Dent, 1923
31. Mussolini as revealed in his political speechesNovember 1914 – August 1923), London : Dent, 1923)
32. ראו 31
33. התוכנית הוצגה במצע שכתב סרג'יו פנונציו במארס 1919.ראו S. Panunzio, Un programma d'azione, March 1919
34. מוסוליני חזר על רעיון זה מספר פעמים בעיתונו איל פופולו ד'איטליה. ראו למשלB. Mussolini, Al bivio, Il Popolo d'Italia, January 1915

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן