בעוד התקשורת בארץ עסוקה בעניין הרכבת הממשלה החדשה והתקשורת הבין-לאומית מכרכרת סביב דונלד טראמפ, המשטר הסיני מקדם בשקט, מבלי שאיש כמעט מרגיש, מודל חדש לשליטה בתקשורת ובתעמולה מסביב לעולם. מטרת המודל היא להשפיע על עולם העסקים, על הפוליטיקה ועל דעת הקהל, נטען בדו"ח חדש של ארגון "עיתונאים ללא גבולות".

הדו"ח שפורסם במארס 2019 מפרט את הטקטיקות השונות כדי לייצא את "מודל התקשורת הסיני": הרחבת נוכחותה של התקשורת הסינית, הנשלטת בידי המפלגה הקומוניסטית, בכל העולם; ארגון סמינרים עבור עיתונאים זרים בסין במטרה להשפיע עליהם; הטרדות של עיתונאים ואנשי אקדמיה במדינות זרות והפעלת מדיניות "סוס טרויאני" באמצעות פרסום תעמולה בעיתונים זרים. התקציב העומד לכך הוא כ-10 מיליארד יואן בשנה (1.5 מיליארד דולר) לפי הדו"ח. כל זה במטרה אחת: לייצר בעיני הציבור בעולם תדמית שבה שלטון המפלגה הקומוניסטית נראה לגיטימי, יציב ושצדדיו האפלים אולי אינם אפלים כל כך.

הדו"ח מפרט את הטקטיקות: ארגון סמינרים עבור עיתונאים זרים כדי להשפיע עליהם; הטרדות של אנשי אקדמיה; והפעלת סוסים טרויאניים

סין דורגה בשנה שעברה במקום 176 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות שמפרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות". עשרות עיתונאים, לפי הערכה שמרנית, נמצאים בכלא בגלל שאספו, העבירו או פרסמו מידע שהמפלגה הקומוניסטית בסין רואה בו חריגה מכללי הצנזורה או מהקו שהיא מכתיבה. בהם, אגב, גם כתבים בסין המסכנים את חייהם כדי להביא מידע עבור ה"אפוק טיימס".

מילים כמו "פאלון גונג", "חופש לטיבט" ו"אי יציבות פוליטית" עלולות להוביל לתא המעצר. לפי תפיסת המפלגה, תפקיד העיתונאי הוא בראש ובראשונה לדווח תעמולה מפלגתית, כפי שהמחיש מנהיג סין, שי ג'ין-פינג, במהלך ביקור בשלושת משרדי גופי התקשורת הגדולים בסין בפברואר 2016. שי אמר כי על העורכים והכתבים להפגין נאמנות מוחלטת למפלגה הקומוניסטית ולהתיישר עם "קו החשיבה, הפוליטיקה והמעשים [של המפלגה]. הם חייבים לאהוב את המפלגה, להגן על המפלגה וליישר את עצמם עם מנהיגות המפלגה".

מטרתו של המודל החדש לשליטה בתקשורת העולמית היא להפוך גם את העיתונאים המערביים לכלי תעמולה של המפלגה.

תוכנית סדורה

לפני שנבין כיצד ממשלת סין מתכננת לעשות זאת צריך לחזור אחורה בזמן, לשנות ה-80. אז ניסתה המפלגה הקומוניסטית בסין לגרום לכך שכל אמצעי התקשורת החופשיים בשפה הסינית הפועלים בעולם (מחוץ לסין): עיתונות, טלוויזיה ורדיו יפעלו למענה. הרעיון היה לשלוט על המסר שהם משדרים לעולם.

דוגמה לכך היא קבוצת התקשורת STNG (Sing Tao Newspaper Group) שהוקמה בשנות ה-60 בהונג קונג, מחוץ לשליטת המפלגה. הקבוצה הקימה משרדים בניו יורק, בסן פרנסיסקו, בלוס אנג'לס ובערים נוספות בארה"ב במטרה להוציא עיתון יומי בצפון אמריקה, בשפה הסינית. בשנות ה-80 המאוחרות רכשה המפלגה הקומוניסטית חלק ממניות העיתון. כך הפך העיתון לפרו-מפלגתי והפסיק לדווח בקביעות על נושאים הנחשבים רגישים בעיני המפלגה הקומוניסטית.

היום כבר יש למפלגה הקומוניסטית דריסת רגל כמעט בכל כלי התקשורת הסיניים מחוץ לסין. ב"פורום העולמי למדיה סינית" שנערך בספטמבר 2011 בסין השתתפו קרוב ל-400 כלי תקשורת סיניים הפועלים ב-50 מדינות ברחבי העולם. מנהל הפורום, לי הָאי-פנג, אמר כי כלי התקשורת הסיניים מחוץ לסין מהווים כוח משמעותי עבור המפלגה הקומוניסטית בהפצת תעמולה לעולם על נושאים רגישים בסין. "כלי התקשורת הסיניים בעולם הצליחו לנתץ את המסר שהעבירו לעולם כלי התקשורת המערביים – דבר שגרם לאי הבנה לגבי סין", דווח במגזין הסיני Shandong Qiaobao.

אחד מכלי התקשורת האלה הוא "הרדיו הבין-לאומי של סין" (CRI) המשדר מיותר מ-70 תחנות שידור ברחבי העולם ופועל ב-65 שפות. בישראל הוא החל לפעול ב-2009 כאתר אינטרנט חצי-חדשותי המעסיק צוות של ישראלים וסינים. כך הגיח לתודעה "איציק הסיני" (שמו האמיתי שי שיאו-צ'י). למי שלא מכיר, "איציק" הוא סיני צעיר שמדבר עברית. מטרתו, במסגרת הרדיו הבין-לאומי של סין, היא לייצר תדמית חיובית לסין ובתוך כך לבטל את הביקורות השליליות שיש עליה כתוצאה ממדיניות המפלגה הקומוניסטית.

במארס 2013 הוא החל לפרסם סרטונים רכים ביוטיוב שמשכו תשומת לב – מהלך שאחריו הגיע שיתוף פעולה עם "הצינור" של גיא לרר בערוץ 10. הייתה רק בעיה אחת: צופי הערוץ נחשפו להיבטים חיוביים של סין שתפר עבורם "איציק", אבל לא נרמז להם במאומה שמדובר בתעמולה סינית ולא הוסברו מניעיו של הרדיו הבין לאומי של סין.

השלב הבא

לאחר שהשתלטה על מרבית כלי התקשורת בשפה הסינית בעולם, עברה המפלגה הקומוניסטית לשלב הבא בתוכנית: הפעלת לחצים על כלי תקשורת מערביים כדי שיורידו דיווחים המציגים את המפלגה באור שלילי. כך קרה למשל באמצע 2013 כשתחנת הטלוויזיה France 24 דיווחה כי אנשים משגרירות סין הגיעו למשרדי תחנת הטלוויזיה בצרפת ודרשו להוריד מהשידור תקציר של התוכנית הדוקומנטרית "שבעה ימים בטיבט". תקריות דומות אירעו בלונדון בדיווחי הפייננשל טיימס ובברלין בטלוויזיית ARD TV.

לתוכנית התווסף מרכיב נוסף: שיתופי פעולה עם כלי תקשורת מערביים במטרה לשלוט על דיווחיהם או להשתמש בפלטפורמה שלהם כדי לייצר תעמולה פרו-סינית. המשטר הסיני שילם לכלי תקשורת בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם כדי שיקדמו "תוספי תעמולה" שייראו כמו חדשות במטרה להטות את דעת הקהל. דוגמה לכך הוא "משמר סין" (China Watch) – "תוסף תעמולה" בשפה האנגלית שנערך בידי ביטאון התעמולה הסיני "צ"יינה דיילי". "משמר סין", אינסרט בעובי של כשמונה דפים, הוכנס בשנים האחרונות ליותר מ-30 עיתונים יומיים ברחבי העולם כולל ה"וול סטריט ז'ורנל", ה"וושינגטון פוסט" וה"דיילי טלגרף". חלק מכותרותיו היו "טיבט ראתה 40 שנים של הצלחה נוצצת" ו"שי ג'ין-פינג מהלל את חברי המפלגה הקומוניסטית בסין".

העיתונים שלתוכם הוכנס "משמר סין" נבחרו בקפידה על ידי בייג'ינג, אמר לנו סדריק אלביאני (Cédric Alviani), עיתונאי ומנהל תחום מזרח אסיה ב"עיתונאים ללא גבולות", בריאיון שערכנו איתו. אלה עיתונים שבקרב קהל הקוראים שלהם נמצאים משפיענים. "סין מדברת אל המנהיגים ומנסה להשפיע על דעתם", הוא אומר. "המטרה המהותית של בייג'ינג היא להשפיע על קובעי המדיניות בארה"ב".

הדו"ח מעריך שעלותו של "משמר סין" שנכנס לעיתונים כמו ה"וושינגטון פוסט", עומד על כ-250 אלף דולר. סכום היכול לשמש כמנוף לחץ על מערכות העיתונים. "במוקדם או במאוחר, אם העיתון יפרסם תוכן שמנהיגי סין לא יאהבו, שגריר סין יגיע לפגוש את בעלי העיתון וישאל אותם האם ירצו להמשיך לקבל את 'משמר סין' או לא", אומר אלביאני. "ברגע שאתה כולל את זה בתקציב, יהיה קשה מאוד להגיד לא". נוסף על כך, הכנסת "משמר סין" לעיתונים של המיינסטרים עלולה להטעות את קוראי העיתונים שיאמינו כי הוא נכתב והוכנס בידי מערכת העיתון.

שוחד לעיתונאים

קיים מרכיב נוסף בתוכנית הסינית: מתן "שוחד" לעיתונאים זרים. הדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" מפרט כיצד פרסה המפלגה הקומוניסטית שטיח אדום לרגליהם של עיתונאים זרים: אירוח מפנק, טיולים ממומנים והשתתפות בסמינרים בסין כדי להבטיח סיקור עיתונאי אוהד של סין.

אחת התוכניות המפנקות ביותר הייתה הזמנה של עיתונאים מאזור הודו, דרום-מזרח אסיה ואפריקה לעשרה חודשים לסין. ביקור שכולו ממומן ומטרתו לייצר סיקור חדשותי אוהד לסין. מתברר שמאז 2016, יותר מ-100 עיתונאים מכל רחבי העולם מקבלים מדי שנה טיפול שכזה. הם מתקבלים בסין כמו כוכבי קולנוע, משכנים אותם במקומות יוקרתיים בלב בייג'ינג, הם יוצאים לסיורים פעמיים בחודש לפרובינציות שונות בסין וזוכים לעבור קורסים בשפה הסינית. בסופו של דבר, הם אפילו מקבלים דיפלומה ביחסים בין-לאומיים מאוניברסיטה סינית.

כמובן שהזמנת עיתונאים למדינות שונות אינה פעולה שנוקטת בה סין בלבד. ממשלות רבות עושות זאת בניסיון לשפר את תדמיתן. "אבל במקרה של סין", כותבים מחברי הדו"ח, "העיתונאים נבחרים לא על ידי העורכים שלהם אלא על ידי השגרירות הסינית, באישור המפלגה. ונדרש מהם משהו בתמורה. התנאים ברורים: הם חייבים להבטיח ש'יספרו את הסיפור הסיני בצורה נכונה' ואפילו יתארו את המשטר האוטוריטרי של סין כדמוקרטיה וכמשטר בין-לאומי משכין שלום".

בניגוד לעיתונאים זרים המוזמנים לישראל, למשל, לסיור וסיקור, עיתונאים המוזמנים לסין אינם מורשים לנוע בחופשיות במהלך שהותם. "כשמשלחת של עיתונאים מטורקיה, ממצרים, מאפגניסטן, מפקיסטן ומבנגלדש – כולן מדינות מוסלמיות – החלה ביקור בפרובינציה האוטונומית שין-ג'יאנג שבמערב סין בינואר 2019, היא לא הורשתה לבדוק האם מיליון אויגורים מוסלמים באמת מוחזקים במחנות לחינוך מחדש בשין-ג'יאנג. במקום זאת, לקחו אותם הרשויות לתערוכה המוקדשת ל'מלחמה בטרור'".

גם עיתונאים ישראלים נפלו בפח הזה. ב-2016 הוזמנו חמישה עיתונאים ישראלים לביקור בסין על ידי שין-חואה – שופר התעמולה של המפלגה הקומוניסטית. בסוף הביקור הם פרסמו כתבות חיוביות יחסית על שראו במדינה, וכמעט שלא נגעו בהיקף הפרות זכויות האדם ורמיסת חופש העיתונות. "מקור ראשון", למשל, פרסם כתבת שער במוסף "דיוקן" תחת הכותרת: "אדום עולה". "הזיהום יובס, השחיתות תחוסל, מיליארד תושבים יזכו למזון, לאיכות חיים ולרשת חברתית – אבל רגע לפני שהיא משתלטת על המאה ה-21, סין רוצה קודם כל לשנות תדמית".

גם במוסף Marker Week של דה-מרקר פורסמה כתבת שער מאת מירב ארלוזורוב, שבין דבריה התגאתה בכבוד שיש לישראל לשתף פעולה עם שין-חואה: "המפלגה מחפשת את התפנית לצמיחה ירוקה יותר — צמיחה שהיא מוטת טכנולוגיה במקום מוטת תעשייה כבדה. זהו הרקע להסכם ההיסטורי שנחתם לפני כשנה בין משרד החוץ הישראלי, בהובלת השגריר בסין מתן וילנאי (השגריר באותם ימים, א"ל), לסוכנות הידיעות הממשלתית של סין, שין-חואה, על חילופי משלחות של עיתונאים בין המדינות — מה שהפך את ישראל לאחת משלוש מדינות בלבד שיש להן הסכם דומה עם שין-חואה".

עבודה בעיניים

הניסיון הסיני ליצור "סדר עולמי חדש" בתקשורת הוזכר בפרסומי צבא סין כבר ב-2002, לפי כותבי הדו"ח. אבל רק ב-2011 הרעיון ראה אור במערב כשנשיא סוכנות הידיעות הסינית "שין-חואה" – אותו כלי תעמולה שהזמין את העיתונאים הישראלים לצפות ב"פלא הסיני" – פרסם מאמר בוולסטריט ג'ורנל. במאמר תבע לי את הביטוי "סדר חדש של תקשורת עולמית" וטען כי צריך לתת לכלי תקשורת מכל רחבי העולם (ברומזו על כלי התקשורת של המפלגה הקומוניסטית) להשתתף באופן שווה והוגן בשוק התקשורת הבין-לאומי.

כדי להשיג זאת, המערב צריך לכבד את "התרבות הייחודית, המנהגים, האמונות והערכים של המדינות השונות". לי כיוון בדבריו לתיאוריית "היחסיות התרבותית" (Cultural Relativism) המעניקה לכל מדינה זכות ריבונית להגדיר את הקריטריון שלה לחופש וזכויות אדם, כאילו מדובר בעניין מקומי בלבד ולא ברעיון אוניברסלי. הגדרה מקומית המשתנה ממדינה למדינה, מאפשרת להצדיק הפרות זכויות אדם שמבצע המשטר בסין ולהצדיק עשיית עסקים עם דיקטטורים שונים ברחבי העולם.

התיאוריה שימשה גם בתור בסיס לרעיון נוסף: "ריבונות סייבר" או "ריבונות אינטרנטית". לפי הרעיון, כל ממשלה צריכה לקבוע רגולציה על התכנים באינטרנט בטריטוריה שלה לפי "התרבות הייחודית, המנהגים, האמונות והערכים" שלה. לכן לגיטימי שהמפלגה הקומוניסטית תצנזר את התכנים של 800 מיליון גולשי האינטרנט בסין ותמנע מהם גישה לאתרים שמחוץ לסין.

כדי לייצא את הרעיון ההזוי הזה למערב, החלה המפלגה ליצור מספר אירועים בין-לאומיים כמו "פסגת התקשורת העולמית" שהושקה ב-2009; ו"כנס האינטרנט העולמי" שמאז 2014 מתקיים מדי שנה ומוזמנים אליו עיתונאים מכל העולם. המארגן הוא לא אחר מאשר "שין-חואה". כנס נוסף שמארגנת המפלגה הקומוניסטית מאז 2016 הוא BRICS Media Summits המיועד לכלי תקשורת מברזיל, מרוסיה, מהודו, מסין ומדרום אפריקה.

"הדבר החשוב ביותר הוא לזהות את הסכנה ולהבין את הממדים של החדירה הסינית לאמצעי התקשורת שלנו", אומר אלביאני מ"עיתונאים ללא גבולות". "עד כה רוב הדמוקרטיות התנהגו בנאיביות ולא שמו לב לכך. לא מדובר רק בסכנה שבהפצת תעמולה סינית. זהו סדר עולמי חדש בתקשורת – מודל שעלול להיות דומיננטי ב-20 השנים הבאות – ושיהפוך את עולם העיתונות שהכרנו למשהו שאבד עליו הכלח".