מאז קום המדינה נשמנו בישראל טרור. עיקרו הורגש החל משנות ה-60 כשערפאת שלח מחבלים מתאבדים להתפוצץ במרכז הארץ ולחטוף מטוסים. בסוף שנות ה-80 נוספו אליו ירי הקטיושות של החיזבאללה והפיגועים של החמאס.

בספטמבר 2001, הטרור הפך לבעיה גלובלית. אחרי שטרוריסטים ריסקו מטוסי נוסעים לתוך מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק ועל הפנטגון, והרגו כ-3,000 איש, יצאה ארה"ב למלחמה גלובלית בטרור. היא נכנסה לאפגניסטן כדי לסלק משטר טרור קיצוני ולעיראק כדי להפיל את משטרו של סדאם. כך התוודענו לאוסמה בין-לאדן, לאל-קאעידה ובהמשך לדאע"ש.

"הקומונה המהפכנית" ערכה משפטי שדה מכורים מראש והובילה לביטול המלוכה ולעריפת ראשיהם של המלך והמלכה

אין-ספור מאמרים בעיתונות ובאקדמיה ניסו עד היום להבין כיצד מתחבר הטרור לאסלאם הרדיקלי, אולם מעטים, אם בכלל, הבחינו בקשר הקרוב שבין הטרור לקומוניזם. כדי להבין זאת צריך לחזור כ-200 שנה לאחור, לצרפת – כשהמונח "טרור" ו"טרוריסט" הופיעו לראשונה.

1789 הייתה שנה של משבר כלכלי עמוק בצרפת. ניסיונו של המלך לואי ה-16 להעלות מסים ולהעשיר את קופת הממלכה נכשל, והוא נאלץ לכנס בפעם הראשונה מזה כ-200 שנה את האסיפה הלאומית שכללה אנשי כמורה, אצולה, בורגנים ואיכרים אמידים. האסיפה פתחה דלת שהיה קשה לסגור: דיונים על אודות מודלים כלכליים חדשים ואף חוקה חדשה החלו לעורר קונפליקטים פוליטיים סוערים.

פריזאים שהבחינו באקלים הפוליטי החדש שנוצר, ניצלו את ההזדמנות כדי להסתער על הבסטיליה – בית הכלא המפורסם של פריז שהיה סמל למעמד המלוכה. ההסתערות סימלה את תחילתה של המהפכה הצרפתית הידועה ושל מרד אלים. המורדים התנקשו בפוליטיקאים, הובילו מחאות אלימות ברחובות, ויצרו אווירת טרור שגרמה למשפחה המלכותית לברוח מפריז.

בספר "טרוריזם וקומוניזם" מ-1919, טוען התיאורטיקן המרקסיסט קרל קאוּטְסְקי (שערך את הכרך הרביעי של "הקפיטל", ספרו של קארל מרקס) כי את המהפכה הצרפתית הובילה קבוצה של הפרולטריון – אותה שכבה באוכלוסייה המקבלת שכר עבור עבודתה ולא מחזיקה ברכוש¹. הקבוצה החלה ליצור חיבורים בין אנשיה בפריז ("הפריזאים") ובין אנשיה בפרובינציות, והכינה את הקרקע לבואה של "הקומונה המהפכנית" – קבוצה רדיקלית ואלימה – שהוקמה ב-10 באוגוסט 1792, והייתה מורכבת מנציגים מהפרובינציות ומקהילות מסוימות.

"הקומונה המהפכנית" בישרה על השלב הבא במהפכה הצרפתית. היא השתלטה על עיריית פריז – שהייתה העורק המרכזי שהוציא לפועל את הוראות האסיפה הלאומית (ונשלטה עד אז על ידי "הקומונה של פריז"). "הקומונה המהפכנית" גם תקפה את ארמון הטווילרי – מקום משכנם של המלך והמלכה, שבתה אותם, סגרה את שערי פריז ושלחה חבורות רוצחים לבתי הסוהר לטבוח קרוב ל-2,000 אסירים – בהם כמרים, חיילים ואסירים פוליטיים. היא גם ערכה משפטי שדה מכורים מראש והובילה לביטול המלוכה ולעריפת ראשיהם של המלך והמלכה. היא השתלטה על ממשלת צרפת החדשה והנהיגה "שלטון טרור" שהוציא להורג, במסגרת חוקים חדשים שנאכפו, כל מי שהתנגד למהפכה – לפי הערכות מסוימות כ-70 אלף איש, רבים מהם חפים מפשע. מטרת חברי "הקומונה המהפכנית" הייתה להילחם בבורגנות, במלוכה ולמעשה במערכת כולה – "כדי להגיע למדינה האוטופית של שוויון, אחווה ושגשוג כללי", כותב קאוטסקי.

השלב הבא במהפכה

המהפכה, שהטרור היה אמצעי הכרחי בביצועה, חושב קאוטסקי, נכשלה. בין היתר מכיוון ש"לא משנה כמה 'קפיטליסטים' הובאו אל הגליוטינה", הוא כותב, "קפיטליסטים חדשים צמחו במקומם ורכוש חדש נצבר".

בשנת 1795 איבדה "הקומונה המהפכנית" מכוחה כשהתפצלה לסיעות שונות וסיימה את תפקידה בהיסטוריה. כעבור ארבע שנים, ב-1799, הסתיימה המהפכה הצרפתית, לא לפני שהגיח לזירה הפוליטית פרנסואה-נואל באבף, פוליטיקאי צרפתי מהקצה השמאלי שהטיף להתקוממות עממית. באבף, המכונה על ידי היסטוריונים "המהפכן הקומוניסטי הראשון", דגל בביטול הרכוש הפרטי ובהשתלטות סוציאליסטית על הממשלה לפי ערכי הקומונה.

באבף הוצא להורג ב-²1797 אבל רעיונותיו לא. ב-1834, אחרי כשלושה עשורים, הוקמה "ליגת פורעי החוק" בהשראת רעיונותיו הקומוניסטיים (ששינתה את שמה בהמשך ל"ליגת הצודקים"). עשור אחר כך היא התמזגה עם הארגון של קארל מרקס ופרידריך אנגלס. כך נולדה "הליגה הקומוניסטית"³ שהטילה על מארקס ואנגלס לכתוב את המצע שלה ב-1847. כעבור כשנה, ב-1848, הם הגיחו עם "המניפסט הקומוניסטי".

אבל למרקס היו תוכניות גדולות יותר. ב-1864, אחרי יותר מעשור של מלחמות באירופה, נוצרה סביבה אופטימלית לעליית הקומוניזם. מרקס הקים את "הסתדרות הפועלים הבין-לאומית" (האינטרנציונל הראשון) ושימש כמנהיג הרוחני שלה. מטרתו הייתה ליצור קבוצה חזקה של מהפכנים שיאגדו את הפועלים ויובילו אותם להתקומם⁴. כעבור חמש שנים הוא השיג זאת דרך הסניף הצרפתי של האינטרנציונל הראשון, שהשיק את המהפכה הקומוניסטית הרשמית הראשונה – הקומונה הפריזאית.

אנחנו מצדדים בטרור מאורגן – צריך להודות בזה בכנות", הוסיף המהפכן הסובייטי פליקס דזרז'ינסקי, ראש המשטרה החשאית הסובייטית הראשונה (צ'קה)

הקומונה ניצלה ואקום שנוצר בפריז, כאשר ממשלת צרפת ברחה מהעיר, לאחר תבוסת צרפת לגרמנים במלחמת צרפת-פרוסיה, ופתחה במהפכת טרור אלימה. במארס 1871 חבורות של גנגסטרים מהמעגלים הנמוכים ביותר של החברה הובלו על ידי סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואקטיביסטים אחרים לכבוש את פריז. הם הרסו מונומנטים, שרפו בניינים, שדדו כנסיות, החזיקו בבני ערובה והוציאו להורג אנשי כמורה, אסרו לימודי דת בבתי ספר וניסו לשרוף ארמונות ומשרדי ממשלה. המטרה הייתה להשתמש באנשי הפרולטריון ובטרור כדי להרוס את התרבות המסורתית ולשנות את המבנה הפוליטי והחברתי.

כשהטרוריסטים של הקומונה הפריזאית דוכאו לבסוף בכוח, רגע לפני ששרפו את הלובר, את בית האופרה ואת המסעדות משני צדי השאנז אליזה, חיבר מרקס ספר קצר המתאר את הקומונה הפריזאית (The Civil War in France) וערך שינוי בהקדמה למניפסט הקומוניסטי: במקום שהמעמד העובד רק ישתלט על המכניזם המדיני ויחזיק בו, עליו גם לשבור ולהרוס אותו⁵. אנגלס כתב, כשנה אחר כך, כי "מהפכה היא בוודאות הדבר האוטוריטרי ביותר שיש; זו הפעולה שבה חלק אחד של האוכלוסייה כופה את רצונו על חלק אחר באמצעות רובים, כידונים ותותחים… ואם המפלגה המנצחת לא רוצה שלחימתה תהיה לשווא, היא חייבת לשמור על שלטונה באמצעי טרור"⁶.

מרקס מת ב-1883, אבל האידיאולוגיה שלו המשיכה לשגשג. ב-1914 כבר היו קרוב ל-30 ארגונים סוציאליסטיים גלובליים ומקומיים באירופה. הקומוניזם גם החל להתפשט ממרכז אירופה לכיוון רוסיה והמזרח. לנין, שלמד את תורתו של מרקס, השתמש בטרור כדי לתפוס את השלטון ברוסיה ב-1917. קאוטסקי, אותו תיאורטיקן מרקסיסט, טען בספרו "טרוריזם וקומוניזם" כי המהפכה הבולשביקית ברוסיה שהוביל לנין, נשענה על המהפכה האלימה של הקומונה הפריזאית משנת 1871, ושלמעשה, טרור הקומונה שימש כ"אבטיפוס" עבור לנין. "אנחנו מצדדים בטרור מאורגן – צריך להודות בזה בכנות", הוסיף המהפכן הסובייטי פליקס דזרז'ינסקי⁷ שלנין ראה בו גיבור, ושעמד בראש המשטרה החשאית הסובייטית הראשונה (צ'קה).

במילים אחרות, מרקס ואנגלס, אבות הקומוניזם, תמכו בטרור כאמצעי לביצוע מהפכה. הקומונה הפריזאית של 1871 הייתה הניסיון הראשון של הקומוניזם לתפוס את השלטון באמצעות מהפכת טרור אלימה. לנין היה הניסיון השני. אחריו קמו משטרים קומוניסטיים נוספים שהשתמשו באלימות ובטרור נגד אזרחיהם (יוסיף סטלין, מאו דזה-דונג, פול פוט, פידל קסטרו, ניקולאה צ'אושסקו ועוד). ולמרות זאת, הטרור המדיני היה רק ההתחלה באג'נדת הטרור של הקומוניזם.

אש"ף הקומוניסטית

יון מיחאי פצ'פה, הנחשב כיום למרגל הקומוניסטי הבכיר ביותר שערק אי פעם למערב, הצטרף לשירותי הביון של רומניה הקומוניסטית, ארץ מולדתו, ב-1951. אומרים שלפעמים ההיסטוריה מובילה אנשים לא חשובים למקומות לא צפויים וגורמת להם לשנות סדרי עולם. כך היה המקרה של פצ'פה שגילה כי שנתיים לאחר שהצטרף לביון הרומני, סטלין, שליט בריה"מ, מת. מחליפו, ניקיטה חרושצ'וב, הוציא להורג את שרשרת ההנהגה של סטלין.

מי שנהנה מכך היה הבוס של פצ'פה והמנטור שלו, גנרל אלכסנדר סחרובסקי, שקודם לתפקיד ראש שירותי ביון החוץ של בריה"מ. כך נכנס פצ'פה למעגל הפנימי של מנהיג בריה"מ. בשנים שחלפו פצ'פה מונה לעמוד בראש שירות ביון החוץ של רומניה והיה מעורב בכמה מהפרויקטים הסודיים והחשובים ביותר של בריה"מ במהלך המלחמה הקרה, בהם הקמת חומת ברלין והפרובוקציה שהובילה למשבר הטילים בקובה. הוא ראה מקרוב את הקרמלין וחווה אותו ואת מערך הדיסאינפורמציה שלו. הוא ישב במשרדם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, ניהל איתם שיחות ארוכות ואינטימיות על הסודות שלא סיפרו לאף אחד, על השקרים, על הגניבות, על רצח החפים מפשע ועל התוכניות הכמוסות שהסתירו. במשך שנים הוא היה גם יד ימינו של דיקטטור רומניה ניקולאה צ'אושסקו. הוא ליווה אותו בנסיעותיו ושימש כאיש סודו.

ראש שירותי ביון החוץ של בריה"מ, סחרובסקי, התפאר בפני פצ'פה שטקטיקת חטיפות המטוסים הייתה המצאה שלו

בשנת 1978 ניצל פצ'פה נסיעה לעיר הגרמנית בון, אליה נשלח כדי להעביר מסר מטעם צ'אושסקו. הוא נכנס לשגרירות האמריקנית וערק מטעמי מצפון. האמריקנים, שהבינו איזה אוצר קיבלו, העניקו לו מקלט פוליטי וחיים חדשים, במכתב חתום על ידי נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. כמה שנים מאוחר יותר הוא זכה להכרה רשמית של הסי-איי-אי על תרומתו להרס שירותי הביון של האויב – אלה שהוא עצמו סייע לנהל (במכתב שפצ'פה שומר עד היום).

בראיון שערכתי איתו סיפר לי פצ'פה כי פיגועי הטרור הפלסטיניים שהחלו להופיע לראשונה בשנות ה-60 וכללו חטיפות מטוסים ומחבלים מתפוצצים, נבעו מתוכנית קומוניסטית שהובילה בריה"מ.

הרקע לסיפור הזה מתחיל ב-1964 בכינוס הראשון של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) – אליו הגיעו 422 נציגים פלסטינים. אבל אלה לא היו נציגים שמדינות ערב בחרו, אומר פצ'פה, אלא נציגים שהקג"ב בחר. מטרתם: לאשר את אמנת הארגון – מסמך שהטיוטה שלו הוכנה במוסקבה. כך נולד אש"ף – לא במדינות ערב, אלא במוסקבה, על ידי הקומוניסטים.

"באותה תקופה הקג"ב נמשך לארגוני 'שחרור' כמו 'צבא השחרור הלאומי של קולומביה', שנוצר על ידי הקג"ב ב-1965, ו'צבא השחרור הלאומי של בוליביה', שנוצר על ידי הקג"ב ב-1964", אומר פצ'פה.

שירותי הביון של רומניה, בהובלתו של פצ'פה, היו אחראים לספק לאש"ף תמיכה לוגיסטית. הנשק הגיע מהקג"ב ומהשטאזי של מזרח גרמניה. יתר הדברים הגיעו מבוקרשט. אפילו מדי אש"ף וכלי הכתיבה שלהם יוצרו ברומניה הקומוניסטית והועברו לארגון. פצ'פה מספר שבאותן שנים, שני מטוסי תובלה רומניים נחתו, מדי שבוע, בביירות כדי לפרוק ציוד עבור הארגון.

כשפרצה מלחמת ששת הימים, ישראל השפילה שתיים מבעלות הברית החשובות ביותר של בריה"מ בעולם הערבי באותם זמנים – מצרים וסוריה, והקרמלין חיפש דרך לשקם את תדמיתו. "הקרמלין חשב שערפאת יוכל לשקם את התדמית, אחרי שהנהיג את הפת"ח שאנשיו אומנו בחשאי בבריה"מ. כך החל ערפאת את הקריירה הפוליטית שלו כמנהיג אש"ף", אמר לי פצ'פה.

לא עבר זמן רב והקג"ב הטיל על ערפאת להכריז מלחמה על אמריקה ועל "האימפריאליזם הציוני" שהיא מובילה, והחליט להפנות את כל העולם האסלאמי נגד ישראל וארה"ב. 82 חטיפות מטוסים התבצעו ב-1969 בלבד. רבות מהן היו עבודתו של אש"ף. פצ'פה נזכר שכאשר ביקר במשרדו של סחרובסקי, הבחין במפה עולמית ועליה ים של דגלים אדומים קטנים. כל דגל סימל מטוס חטוף. סחרובסקי התפאר בפני פצ'פה שטקטיקת חטיפות המטוסים הייתה המצאה שלו.

פצ'פה זוכר גם כיצד ראש הקג"ב, יורי אנדרופוב, אמר לו ב-1972 שהעולם האסלאמי הוא צלחת פטרי שבה הם יכולים לגדל זן ארסי של שנאה לאמריקה, שנאה שהתפתחה מתוך החשיבה המרקסיסטית-לניניסטית. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לחזור על הרעיונות שארה"ב וישראל הן מדינות ציוניות אימפריאליסטיות ופאשיסטיות. למעשה, הקג"ב יצר זהות ושפה עבור ערפאת וארגונו – הוא סייע לו לבנות את האידאולוגיה והתדמית שלו, ממש כפי שעשה למנהיגים קומוניסטיים באותה תקופה.

ערפאת היה גם הדמות המזרח תיכונית האהודה על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. הוא ביקר בסין 14 פעמים ופגש כמעט כל מנהיג במפלגה הקומוניסטית הסינית, כולל מאו דזה-דונג, ג'ואו אנלאי, דנג שיאו-פינג וג'יאנג דזה-מין. ב-1964 הוא נסע לבייג'ינג להיפגש עם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, שהזכיר לו לשים לב לאסטרטגיה ולא להשתמש בסלוגנים שאינם מועילים⁸. ערפאת היה קרוב גם למדינות קומוניסטיות אחרות. הוא היה חבר באינטרנציונל הבין-לאומי, וארגון הפת"ח שלו השתתף כצופה במפלגת הסוציאליסטים האירופאים⁹.

ב-1972 קיבל פצ'פה את תיק הקג"ב האישי של ערפאת. "הוא היה מצרי בורגני שהקג"ב הפך למרקסיסט מסור. הקג"ב אימן אותו ב'באלאשיקה' – בית הספר של הכוחות המיוחדים במזרח מוסקבה. הקג"ב השמיד את התיעוד לכך שערפאת נולד בקהיר, והחליף אותו במסמכים בדויים האומרים שהוא נולד בירושלים ולכן היה פלסטיני מלידה".

פצ'פה פגש את ערפאת לראשונה במשרדי אש"ף בביירות בתחילת שנות ה-70, אחרי סדרת פיגועים שערפאת ואנשיו הוציאו לפועל, בהם המתקפה על נמל התעופה בן גוריון ועל מוקדים בתל אביב שגבו עשרות הרוגים. "במארס 1978 קיבלתי משימה מהבוס שלי, צ'אושסקו, להביא בחשאי את ערפאת לבוקרשט כדי לערב אותו במזימת דיסאינפורמציה סובייטית-רומנית. מטרת המבצע הייתה שערפאת יעמיד פנים שהוא הופך את ארגון הטרור הזה לממשלה גולה המוכנה לזנוח את הטרור, וכך לגרום לארה"ב לכונן יחסים דיפלומטיים עם אש"ף".

מטרה נוספת הייתה להציג את רומניה הקומוניסטית וחסרת הרחמים כמדינה מתונה, המקדמת תהליכי שלום. "נשיא בריה"מ ליאוניד ברז'נייב וראש הקג"ב שלו יורי אנדרופוב, האמינו שהנשיא האמריקני החדש ג'ימי קרטר יבלע את הפיתיון", מספר לי פצ'פה. "לכן הם אמרו לצ'אושסקו שהתנאים בשלים להחדרת 'פצצת האטום האנושית' שלנו (הכינוי שהעניק אנדרופוב לערפאת) לתוך הבית הלבן.

מסמכי מיטרוחין מספקים הוכחה שלא ניתן להפריך, שעבאס עבד עבור הקג"ב כסוכן תחת שם הקוד 'קרוטוב'

"הבוס שלי, צ'אושסקו, התלהב מאוד מהתוכנית. הוא חשב שמזימת הדיסאינפורמציה הזו תביא לו פרס נובל לשלום. אבל ערפאת מחה. הוא אמר שלפלסטינים אין מסורת, אחדות ומשמעת להיהפך למדינה רשמית, ושהוא לא מוכן לכונן חוקים או להציב מכשולים אחרים בדרך המאבק של הפלסטינים להשמדת מדינת ישראל. צ'אושסקו הסכים איתו: 'מלחמת טרור היא הנשק הריאלי היחיד שלך', הוא אמר לערפאת, עם זאת הוסיף שאם הוא ימיר את אש"ף לממשלה גולה ויעמיד פנים שהוא מפסיק עם הטרור, המערב ימטיר עליו כספים ותהילה. 'אבל אתה חייב להמשיך להעמיד פנים שוב ושוב', הבוס שלי הדגיש בפניו.

"באפריל 1978 ליוויתי את צ'אושסקו לוושינגטון, שם הוא שכנע את הנשיא קרטר שהוא יכול לגרום לערפאת להמיר את אש"ף לממשלה שומרת חוק, אם ארה"ב תכונן איתו קשרים רשמיים. מיד לאחר מכן, הנשיא קרטר ברך בפומבי את צ'אושסקו כ'מנהיג לאומי ובין-לאומי גדול' שלקח על עצמו 'תפקיד מנהיגותי בקהילה הבין-לאומית כולה'.

"למורת רוחו של צ'אושסקו, כעבור שלושה חודשים הוענק לי מקלט פוליטי בארה"ב, והרודן הרומני הבין שלא יקבל פרס נובל. ערפאת לעומת זאת קיבל, ב-1994, פרס נובל לשלום, אחרי שהסכים להמיר את ארגון הטרור שלו לסוג של ממשלה גולה (הרשות הפלסטינית) והעמיד פנים, שוב ושוב, שהוא יבטל את סעיפי אמנת אש"ף מ-1964 הקוראים להשמדת מדינת ישראל, ושהוא ימגר את הטרור הפלסטיני. דבר שכמובן לא קרה. ב-1999 כל 150 ספרי הלימוד החדשים ברשות הפלסטינית שנכתבו בתקופתו של ערפאת, תיארו את ישראל כ'אויב ציוני' והשוו את הציונות לנאציזם. בספטמבר 2000 הוא פתח באינתיפאדה המונית נוספת שבה היו כ-13 אלף מקרים מתועדים של טרור נגד ישראלים".

לדברי פצ'פה, מחמוד עבאס (אבו מאזן) המשיך את הקו של ערפאת. מסמכים סודיים שהעביר למערב עובד ארכיון הקג"ב וסילי מיטרוחין, שערק ב-1992, הראו שעבאס היה סוכן קג"ב. "מסמכי מיטרוחין – שתוארו על ידי האף-בי-איי כ'מודיעין השלם והמקיף ביותר שהתקבל אי פעם ממקור כלשהו' – מספקים הוכחה שלא ניתן להפריך, שעבאס עבד עבור הקג"ב כסוכן תחת שם הקוד 'קרוטוב'".

"הקג"ב יצר את מחמוד עבאס", מדגיש פצ'פה. "עבאס הוכשר בחשאי בבריה"מ וקיבל תואר סובייטי המקביל לתואר ד"ר מאוניברסיטת Patrice Lumumba במוסקבה. התזה שכתב נקראת 'הצד האחר: היחסים הסודיים שבין הנאציזם והציונות'. האוניברסיטה הזו היא למעשה בית ספר שבשליטת הקג"ב שמשימתו הסודית הייתה ליצור דור חדש של זרים המסורים לקידום האינטרסים של הקרמלין במדינות הבית שלהם. כבר במחזור הראשון שסיים את לימודיו באוניברסיטה ב-1965 היו 288 סטודנטים מ-47 מדינות. אני זוכר שמיד אחר כך הביון הסובייטי הטיל עליי משימה למצוא 'זרים ידידותיים' נוספים שיוכלו לקבל מלגה גם הם באוניברסיטה. למיטב ידיעתי, כל הסטודנטים הזרים באוניברסיטה הזו שיתפו פעולה עם הקג"ב, בדרך כזו או אחרת, ועבאס היה אחד מהם. כיום עבאס מנסה לתת תוקף חוקי לארגון שלו שנוצר על ידי הקג"ב".

דמות נוספת שעברה הכשרה קומוניסטית תחת הקג"ב (שבשנות ה-90 שינה את שמו) הייתה הטרוריסט איימן א-זוואהירי שיצר את ארגון אל-קאעידה בעיראק (שנהפך לדאע"ש). "אלכסנדר ליטוויננקו, קצין ביון רוסי שערק לבריטניה, חשף ב-2006 שהביא את א-זוואהירי בחשאי לרוסיה ב-1996 וב-1997 כדי שיתאמן אצל הקג"ב והפס"ב (היורש של סוכנות הקג"ב). עריק נוסף ששמו קונסטנטין פריאוברז'נסקי, שהיה קצין בכיר בקג"ב וברח לארה"ב, העיד בכתב (במאמר שפרסם באוגוסט 2007) כי ליטוויננקו היה אחראי לשמור על חשאיות ביקורו של א-זוואהירי ברוסיה כשאומן על ידי מדריכי פס"ב". ב-2006 נרצח ליטוויננקו באמצעות פלוניום 210, איזוטופ רעיל במיוחד (שכנראה הוכנס לכוס התה שלו, א"ל). דוח חקירה באורך 328 עמודים שנערך בבריטניה בהובלת תרזה מיי ופורסם בינואר 2016, גילה כי ליטוויננקו נרצח על ידי סוכן פס"ב רוסי, ושהרצח אושר ככל הנראה על ידי ראש הפס"ב ועל ידי הנשיא פוטין.

"מרקס" של הג'יהאד המודרני

ויל מקנטס, מומחה לטרור וחוקר לשעבר במרכז ללחימה בטרור בווסט פוינט (האקדמיה הצבאית של ארה"ב), הבחין שכאשר קיצוניים אסלאמיים רבים צריכים להסביר את המוטיבציה שלהם לביצוע פיגועים, הם מתייחסים לעתים קרובות לכתביו של סייד קוּטבּ (1966-1906), ורואים את עצמם כממשיכי דרכו¹⁰.

הטרוריסט איימן א-זוואהירי, למשל, מנהיג אל-קאעידה לאחר מותו של אוסאמה בין-לאדן, היה תלמיד הדוק של קוּטב¹¹. בתור נער הוא שמע מדודו על אופיו הנפלא של קוּטבּ, ובגיל 15 סייע להקים תא מיליטנטי מחתרתי שמטרתו "להוציא לפועל את חזונו של קוּטבּ"¹². דוח הוועדה שחקרה את פיגועי ה-11 בספטמבר ציין בקווים כלליים גם את השפעתו של קוּטבּ על תפיסת עולמו של אוסמה בין-לאדן¹³. כשהיה סטודנט קרא בין-לאדן את ספריו של קוּטבּ, והכיר את אחיו, מוחמד, שהיה פרופסור לחקר האסלאם בסעודיה. בין-לאדן נהג להגיע להרצאותיו השבועיות. מיכאל סציואר, בכיר לשעבר בסי-איי-אי שפיקד בסוף שנות ה-90 על התחנה שעקבה אחרי בין-לאדן, תיאר את קוּטבּ בספרו מ-2002 (Through Our Enemies' Eyes) כמנטור של בין-לאדן¹⁴.

קוּטבּ המצרי נחשב כיום לחלוץ הטרור האסלאמי הסלפי. אדם המכונה לפעמים "מרקס של הג'יהאד האסלאמי"¹⁵ ו"סנדק הג'יהאד המודרני"¹⁶. הוא טען שהעולם נמצא במצב של ג'אהִליה – בורות המאפיינת חברה מודרנית אנטי-אסלאמית המתעלמת מאמיתות הדת, ולכן יש לנקוט בג'יהאד התקפי כדי להרוס את הג'אהליה – החברה הרקובה.

אמירותיו של קוּטבּ מזכירות את כתביהם של מרקס ולנין, ומסיבה טובה: קוּטבּ היה חבר במפלגה הקומוניסטית בצעירותו, ורעיונותיו טבולים ברטוריקה מרקסיסטית-לניניסטית. רוברט ריילי, עמית בכיר בוועדת החוץ של הסנאט האמריקני ב-2006, אמר באותה שנה כי קוּטבּ היה איש הקשר של תנועת האחים המוסלמים למפלגה הקומוניסטית במצרים, וגם לקומינטרן (האיגוד הבין-לאומי של המפלגות הקומוניסטיות)¹⁷.

קוּטבּ נולד ב-1906 ולמד סוציאליזם וספרות בשנות ה-20 וה-30. ב-1940 הוא הגיע ללימודים בארה"ב למשך שנתיים, ואחרי שובו למצרים הצטרף ל"תנועת האחים המוסלמים"¹⁸. הוא שמר על קשר רציף עם גמאל עבד אל נאצר, מנהיג "תנועת הקצינים החופשיים" הסוציאליסטית, ולימים נשיא מצרים. ב-1952 חולל ארגונו של נאצר מהפכה צבאית שהדיחה את המלך פארוק ושינתה את צורת השלטון במצרים לרפובליקנית-לא דמוקרטית. אולם בעוד קוּטבּ קיווה שנאצר יקים משטר אסלאמי, נאצר עלה על נתיב החילוניות, וב-1954 החל לדכא את "תנועת האחים המוסלמים". לכן קוּטבּ והאחים המוסלמים תכננו להתנקש בו. למזלו של נאצר, המזימה נכשלה וקוּטבּ הואשם בניסיון לרצח ונכלא.

במהלך שלוש השנים הראשונות לישיבתו בכלא הוא סבל מעינויים קשים. מאוחר יותר, כשהתנאים השתפרו, ואושר לו לכתוב, הוא חיבר את שתי העבודות החשובות ביותר שלו – "ט'לאל אלקוראן" (בצלו של הקוראן) ו"מעאלם פי א-טריק" (ציונים עלי דרך). שני הספרים הציגו את תפיסותיו הקיצוניות המעודדות ג'יהאד התקפי. ב-1966 הורשע קוּטבּ בניסיון לרצוח את נאצר והוצא להורג בתליה. ספריו יצרו פרשנות ברורה לרעיון הג'יהאד האסלאמי. אם בעבר המושג "ג'יהאד" יכל להתפרש כ"מאבק" או "לחימה" הגנתית בעיקר, נגד כובשים, קוּטבּ הרחיב את המושג וכלל בתוכו ג'יהאד התקפי שמשיגים באמצעות אלימות¹⁹. הפילוסופיה שלו קבעה כי כל מערכת חברתית כלשהי המצייתת לחוקים ארציים או לאתיקה היא אנטי-אסלאמית ומיושנת (ג'אהִליה). אפילו חברה הטוענת שהיא מוסלמית, היא עדיין חברה מיושנת.

קוּטבּ השתמש ברעיון המרקסיסטי של "תודעה כוזבת", המופיע לראשונה בכתביו של אנגלס. לפי רעיון זה, המעמד העליון, הבורגני או השליט מעביר ליתר העם את רעיונותיו ותרבותו. הם מאמצים אותם, וכך נוצרת "תודעה כוזבת" במעמד התחתון ובפרולטריון שלא קולט שהוא מדוכא על ידי המעמד העליון. לפי קוּטבּ, אלה החיים תחת ג'אהִליה. האנשים לא קולטים שהם עבדים, ולכן הם לא פותחים בג'יהאד התקפי (פיגועי טרור) כדי להשתחרר מהעריצות של החברה השולטת בהם.

כתביו של קוּטבּ גדושים באוצר מילים הלקוח מהטרמינולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית, כמו "חיל חלוץ" – מושג ששימש את לנין לתיאור מפלגה שהיא חיל חלוץ בקידום האג'נדה הקומוניסטית וגיוס הפרולטריון לביצוע מהפכה²⁰. בעוד לנין הטיל את כל תקוותיו למהפכה מוצלחת על "חיל חלוץ" מפלגתי, קוּטבּ העתיק את התיאוריה והחליף את המפלגה הלניניסטית בארגון אסלאמי קיצוני.

"אף על פי שאידיאולוגים ג'יהאדיסטים לא מצטטים את לנין כמקור השראה, הרעיונות והלוגיקה, במיוחד של סייד קוּטבּ, מסגירים את ההשפעה הזו שהייתה ללנין עליהם", כתב גלן רובינסון, פרופסור עמית בבית הספר ללימודים גבוהים של חיל הים האמריקני במונטריי, קליפורניה, וחוקר ב"מרכז ללימודי מזרח תיכון" באוניברסיטת קליפורניה-ברקלי²¹.

"קוּטבּ יצר בדיוק את אותו טיעון [של לנין], רק עבור העולם המוסלמי", כתב רובינסון. "הוא טען שרוב המוסלמים כלואים ומושחתים מדי בידי מערכת לא הוגנת ואנטי-אסלאמית, מכדי שיוכלו לדעת מתי וכיצד להתנגד למדינה. חיל חלוץ ג'יהאדיסטי נדרש כדי לארגן פעולה ישירה נגד המדינה".

נוסף על חיל החלוץ, התיאוריה של קוּטבּ כוללת גם רטוריקה המטיפה ל"שוויון חברתי", לביטול המעמדות, לפעילות אנטי-ממשלתית ולשחרור המין האנושי²². נקודות הדומות מאוד למטרות המוצהרות של הקומוניזם.

לאחר מותו של קוּטבּ, המשיך אחיו מוחמד לפרסם את ספריו. הספר "המאבק בין האסלאם לקפיטליזם" (معركة الاسلام والرأسمالية) שפורסם ב-1993, חשף שוב את ההשראה הקומוניסטית שקיבל קוּטבּ. בספר מצהיר קוּטבּ באופן בוטה שהאסלאם הוא "עקידה" (אוסף עובדות מהקוראן והסונה, א"ל) ייחודי, בונה ופוזיטיבי, שעוצב ולבש את צורתו מהנצרות ומהקומוניזם ביחד, [על ידי] ערבוב בדרך המושלמת מכל הדרכים, המכילה את כל המטרות שלהם (כלומר, של הנצרות והקומוניזם, א"ל) ומוסיפה להם הרמוניה, איזון וצדק"²³.

אף על פי שהקיצוניים האסלאמים מטיפים לאמונה דתית, המנוגדת לאתאיזם הקומוניסטי, הם משתמשים ביסודות הבסיסיים ביותר של הדוקטרינה הקומוניסטית המהפכנית. ההיסטוריון הפיני אנטרו לייטזינגר (Antero Leitzinger) לקח את זה שלב נוסף קדימה וטען שהטרוריזם המודרני נולד בין השנים 1966 ל-1967 והתפתח במקביל לתנועה הקומוניסטית הבין-לאומית. לדבריו זה לא במקרה. בשנות ה-60 תנועות סטודנטים רדיקליות פרחו במערב, ורבים מהסטודנטים הזרים המוסלמים התחברו לאידיאולוגיות שמאלניות, והביאו איתם חזרה הביתה את הרעיונות האלה²⁴.

ב-1974, עבדאללה שלייפר, פרופסור לחקר התקשורת ב"אוניברסיטה האמריקנית בקהיר", פגש את איימן א-זוואהירי, לימים מספר 2 באל-קאעידה. א-זוואהירי, שלמד באותם ימים רפואה באוניברסיטת קהיר, התרברב שקבוצות אסלאמיות קיצוניות הצליחו לגייס את מרבית חבריהם ממוסדות עלית, כמו בתי ספר לרפואה והנדסה. שלייפר השיב שהוא לא מופתע. הוא ציין שבמהלך שנות ה-60, בתי הספר האלה הכילו את הריכוז הגבוה ביותר של מרקסיסטים צעירים, והוסיף כי אסלאמיזם היה טרנד חדש שהתפתח במהלך מרידות הסטודנטים של שנות ה-60 ברחבי העולם. "אמרתי, תקשיב, איימן, אני מרקסיסט לשעבר. כשאתה מדבר, אני מרגיש כאילו אני בחזרה במפלגה. אני לא מרגיש שאני נמצא עם מוסלמי מסורתי"²⁵.

גלן רובינסון, אותו מומחה למזרח התיכון שהוזכר קודם לכן, כתב כי בעולם הסוני, קוּטבּ הוא האידיאולוג החשוב ביותר המדגיש ג'יהאד אלים²⁶. רוברט מאנה, פרופסור לפוליטיקה באוניברסיטת La Trobe במלבורן, אוסטרליה, מכנה את קוּטבּ "אבי הג'יהאד הסלפי" ו"מבשר המדינה האסלאמית"²⁷. במילים אחרות, אף על פי שקבוצות טרור סוניות שונות נבדלות זו מזו בצורתן ואף באידיאולוגיה שלהן, רובן ירשו דבר אחד משותף – את עבודתו של קוּטבּ, שהיא למעשה מהפכה קומוניסטית אלימה הלובשת צורה חדשה של אסלאם.

אם לסכם, מאז הקומונה הפריזאית, דרך טרור האלימות הממוסד של לנין, ועד הרדיפות ההמוניות שניהלו משטרים קומוניסטים שקמו אחר כך ברחבי העולם, הקומוניזם השתמש תמיד באלימות כדי להשיג את מטרותיו. מחוץ לתחומי שליטתו הוא ביצע מניפולציות על קבוצות ועל אנשים שונים כדי שיוציאו לפועל פעולות טרור, ויזרעו כאוס ברחבי העולם שיערער את מדינות המערב. כדי להשיג את מטרתו השתמש הקומוניזם באלימות כדי ליצור אי-סדר בחברה, בפחד כדי להביא אנשים תחת כנפיו, והפר את ערכי המוסר האוניברסליים של האנושות. כפי שהראה התחקיר שלפניכם, הטרור בלתי נפרד מהקומוניזם – השורש הגדול ביותר של הטרור מסביב לעולם.

---

(1). Karl Kautsky, Terrorism and Communism: A Contribution to the Natural History of Revolution (1919), accessed November 17, 2018, https://www.marxists.org/archive/kautsky/1919/terrcomm/index.htm

2. en.wikipedia.org/wiki/Fran%C3%A7ois-No%C3%ABl_Babeuf

3. Toews, J. (1999) The Communist Manifesto, with Related Documents. The Communist Manifesto, with Related Documents. The Bedford Series in History and Culture. Bedford/St. Martin's

4. W. Cleon Skousen, The Naked Communist (Izzard Ink Publishing)

5. בהקדמה למניפסט הוא מפנה לפרק בספרו החדש על הקומונה הפריזאית.

The Paris Commune, The Third Address, May 1871

6. Friedrich Engels, “On Authority,” Marx-Engels Reader

(W. W. Norton and Co.)

7. Lenin and the Use of Terror,” World Future Fund, accessed November 17, 2018 http://www.worldfuturefund.org/wffmaster/Reading/Quotes/leninkeyquotes.htm

8. Shi Yanchun, [時延春]“Zhou Enlai and the Middle East,” [〈周恩來與中東〉] Party History in Review [《黨史縱橫》] (2006, First Issue), 7–8.  [בסינית]

9. Party of European Socialists, accessed November 17, 2018

10. Dale C. Eikmeier, Qutbism: An Ideology of Islamic-Fascism, Defense Technical Information Center, March 2007, accession number ADA485995

11. Lawrence Wright, The Looming Tower: Al-Qaeda and the Road to 9/11 (New York: Knopf Publishing Group, 2006), 36

12. Lawrence Wright, The Looming Tower: Al-Qaeda and the Road to 9/11 (New York: Knopf Publishing Group, 2006), 36

13. The 9/11 Commission Report, The National Commission on Terrorist Attacks Upon the United States, 55

14. Michael Scheuer, Through Our Enemies’ Eyes: Osama bin Laden, Radical Islam, and the Future of America, 2nd ed. (Washington: Potomac Books, 2006), 114

15. Paul Berman, “The Philosopher of Islamic Terror,” The New York Times Magazine, March 23, 2003

16. Raymond Ibrahim, “Ayman Zawahiri and Egypt: A Trip Through Time,“ The Investigative Project on Terrorism: A Special Report, November 30, 2012

17. Robert R. Reilly, The Roots of Islamist Ideology (London: Centre for Research into Post-Communist Economies, February 2006), 4

18. Berman, “The Philosopher of Islamic Terror.”

19. A. E. Stahl, “‘Offensive Jihad’ in Sayyid Qutb’s Ideology,” International Institute for Counter-Terrorism, March 24, 2011

20. Vladimir Lenin, What Is to Be Done? trans. Joe Fineberg and George Hanna, accessed November 17, 2018

21. Glenn E. Robinson, “Jihadi Information Strategy: Sources, Opportunities, and Vulnerabilities,” in Information Strategy and Warfare: A Guide to Theory and Practice, eds. John Arquilla and Douglas A. Borer (London: Routledge, 2007), 92

22. McGregor, “Al-Qaeda’s Egyptian Prophet.”

23. “Impaling Leninist Qutbi Doubts: Shaykh Ibn Jibreen Makes Takfir Upon (Declares as Kufr) the Saying of Sayyid Qutb That Islam Is a Mixture of Communism and Christianity,” January 2, 2010

24. Antero Leitzinger, “The Roots of Islamic Terrorism,” The Eurasian Politician, No. 5 (April–September 2002)

25. Lawrence Wright, The Looming Tower: Al-Qaeda and the Road to 9/11 (New York: Knopf Publishing Group, 2006), 21

26. Glenn E. Robinson, “The Four Waves of Global Jihad, 1979–2017,” Middle East Policy 24, No. 3 (Fall 2017), 70

27. Robert Manne, “Sayyid Qutb: Father of Salafi Jihadism, Forerunner of the Islamic State,” The ABC, November 7, 2016