בואו נעשה סדר. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לא החליט "ביום בהיר אחד" לפתוח במלחמת סחר – התמונה שמרבית כלי התקשורת בישראל ובעולם מציירים. הוא לא קם בוקר אחד ובנפנוף ידיים הטיל מסים על סחורות מסוימות שמיובאות לארה"ב, מהלך שעשוי לגרום לאיחוד האירופי ולסין לרצות לנקום ולהטיל מסים על סחורות שהן מייבאות מארה"ב.

לאמיתו של דבר, מלחמת הסחר התחילה מזמן, ולא ארה"ב התחילה אותה. אלא דווקא סין והאיחוד האירופי המפעילות כבר יותר משני עשורים שורה של טקטיקות שמטרתן להשיג יתרון תחרותי לא הוגן מול ארה"ב. במאמר הזה נתמקד בסין, שב-2001 הצטרפה לארגון הסחר העולמי שמטרתו לקדם סחר חופשי בין מדינות העולם. אולם עוד לפני שייבשה הדיו על הסכם הסחר, החלה סין להפר את עקרונות הארגון, למשל, כאשר חברות אמריקניות שרצו להיכנס לשוק הסיני ולמכור את מוצריהן, גילו שהן חייבות למצוא משקיע סיני שיקבל מניות בחברה שלהן. כך המשקיע הסיני, שלפעמים היה מתחרה ישיר של אותה חברה, ביטל את התחרות מולה.

צעד נוסף היה להתיר לחברות סיניות להשליך את שאריות החומרים הכימיים שלהן לנהרות, בעוד חברות אמריקניות "בזבזו" כספים כדי לשמור על הסביבה. זה נשמע שולי, אבל זה לא – תום דנזצ'ק, נשיא איגוד יצרני הפלדה בארה"ב, הסביר שחברת פלדה סינית כמו BaoSteel זוכה בדרך זו ליתרון של כ-40 דולר לכל טון פלדה שהיא מפיקה.

טריק סיני נוסף במסגרת מלחמת הסחר הסינית היה הורדת מחירים מתואמת, בניגוד לעקרונות ארגון הסחר העולמי. הסינים יצרו עודף מכוון של מתכות נדירות בשוק הבין-לאומי והובילו לירידת מחירן. כשהמחירים נפלו מתחת לעלות הפקת המתכות, מתחרים מערביים פשטו רגל ויצאו מהמשחק. תאגיד Molycorp האמריקני, שהיה פעם "מלך המתכות הנדירות" בזכות המכרה שלו בקליפורניה, נאלץ לסגור את המכרה ב-2002. ואז, הסינים העלו את מחירי המתכות באופן מתואם באמצעות הגבלת הייצוא שלהן מסין. תחמוצת צריום, למשל, המשמשת בתור רכיב קריטי בתאי דלק, התייקרה מ-3 דולר לקילוגרם ב-2007, ל-23 דולר לקילוגרם ב-2010. המהלך החזיר את Molycorp לשוק, אבל לא לזמן רב. כעבור שנה הסינים חזרו להוריד מחירים והפילו שוב את התאגיד שהגיע לפשיטת רגל, בעוד חברות סיניות מתחרות שרדו הודות לסובסידיות לא חוקיות (מבחינת ארגון הסחר העולמי) שנתנה להן המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מהלכים דומים התרחשו בשוק הפלדה והאלומיניום, הסחורות הראשונות שטראמפ הטיל מס על היבוא שלהן לארה"ב. אחרי שסין הציפה את העולם באלומיניום זול, מתוך 23 מפעלי אלומיניום בארה"ב, נותרו שישה. אלומיניום טהור משמש בייצור מטוסים, כמו חמקן ה-F-35 שישראל רכשה מארה"ב. אבל בארה"ב נותר רק מפעל אחד שמסוגל להפיק אלומיניום טהור וגם הוא עובד בקיבולת של 40 אחוז, בגלל ירידת המחירים. ארה"ב לא יכולה לייבא אלומיניום כיוון שהמפעלים שמפיקים אותו נמצאים ברוסיה, בסין ובמזרח התיכון. "זה מסוכן מאוד מאוד, מן הסתם, מנקודת מבט של ביטחון לאומי, שיש לנו רק ספק אחד של חומר קריטי כל כך", אמר בסוף אפריל 2016 שר המסחר האמריקני ווילבור רוס. לכן זה לא מפתיע שטראמפ החליט להעלות את המס על יבוא האלומיניום לארה"ב. הוא מבין שאם לא יעשה משהו בעניין, בקרוב ארה"ב כבר לא תוכל להמשיך להפיק מספיק אלומיניום לצרכיה. שלא כמו הממשלים האמריקנים הקודמים שהתעלמו ממלחמת הסחר הסינית שהרסה תעשיות אמריקניות שלמות, טראמפ מתכוון לשנות את המצב.

---

* עמאר מנצור הוא מחבר הספר The Art of Industrial Warfare