בעיירה טורקית קטנה, על הגבול עם סוריה, ישבה וחיכתה ניקול טאנג, צלמת עיתונות צעירה ונמרצת שעקבה אחרי המהפכות במזרח התיכון מאז ההפיכה במצרים ב-2011. מוקדם יותר באותו יום אפל בנובמבר 2012 היא התכתבה עם עיתונאי המלחמות ג׳יימס פולי, חברה הטוב, בדואר האלקטרוני. הוא בדיוק מצא מקום עם אינטרנט בתוככי סוריה המדממת כדי להעלות חומרים לפני שהוא עוזב את סוריה, והשניים קבעו היכן ומתי יפגשו בעיירה הטורקית. טאנג הייתה אמורה לסייע לו באספקת ציוד, וציפתה לאכול איתו ארוחת ערב לפני שימשיכו לדרכם.

אבל כשהגיעה השעה חמש בערב שבה קבעו להיפגש, פולי לא הופיע. טאנג התקשרה לטלפון הלווייני של פולי, אבל לא הייתה תשובה. היא התחילה לדאוג. כשהגיעה השעה שמונה בערב, טאנג כבר הייתה מוטרדת מאוד. היא התקשרה למספר הטלפון הביתי של מוסטפא, המתורגמן של פולי.

״כשהוא ענה לטלפון בבית, וידעתי שהוא אמור להיות עם ג׳יימס, ידעתי שמשהו השתבש״, מספרת טאנג בראיון לאפוק טיימס. ״מוסטפא סיפר לי איך רכב מסחרי עם ארבעה חמושים רדף אחריהם על הכביש הראשי והכריח אותם לעצור בצד. היה איתם גם ג׳ון קנטלי שדאע״ש השתמשו בו לאחר מכן לסרטי תעמולה. הם קשרו את הידיים של קנטלי ופולי בחזית הרכב, ואמרו לנהג הטקסי ולמוסטפא פשוט לנסוע, ושאם ינסו לעקוב אחרי הרכב הם ירו בהם למוות.

״סגרתי את הטלפון, והתחלתי לבכות. פולי היה חבר קרוב מאוד שלי. עבדנו קרוב מאוד כבר שישה חודשים, נסענו לכל מקום ביחד ודיברנו כמעט כל יום״.

טאנג נשארה בתחילה בדרום טורקיה, על הגבול, כדי לסייע לתאם בין האנשים שניסו לחפש את פולי. אבל אחרי כמה שבועות נכנסה שוב לסוריה.

״כשהווידאו (של עריפת הראש – ב"ק) פורסם באוגוסט הייתי בשוק ונשבר לי הלב. זה היה חודש קשה מאוד לכל העיתונאים. אחר כך גם סטיבן סוטלוף נהרג, ועכשיו עובד של ארגון סיוע. כולם עצובים מאוד ובהלם. זה גורם לנו לעצור לרגע של התבוננות, ולתהות איך נסקר את המצבים האלה עכשיו. אם אנחנו כבר לא רק מתבוננים, אלא ממש הופכים למטרות ישירות ויכולים לרצוח אותנו מסיבות פוליטיות, זה מזעזע. אבל בכל זאת, זה גורם לי ולעיתונאים אחרים שדיברתי איתם, להיות נחושים אפילו יותר לעשות את העבודה הזאת״.

טאנג כבר מצאה עצמה במצבים מסוכנים בעבר. צלפים של משטרו של קדאפי ירו לעברה כשרצה עם פולי בין הבניינים בלוב, וכמה פעמים היא נמצאה ליד הפגזות אוויריות בלוב ובסוריה.

עיתונאות מלחמות היא לא עיסוק שבוחרים בשביל לעשות הרבה כסף. בטח שלא אם אתה פרילנסר כמו פולי או טאנג. טאנג מספרת על תחושת שליחות חזקה שמחברת בין העיתונאים האלה והופכת אותם לקהילה קרובה וחמה.

אבל טאנג היא לא עיתונאית המלחמות השגרתית. היא נולדה וגדלה בהונג קונג, עד שסיימה את התיכון ועברה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק. המוצא האסיאני שלה לא מקל עליה להיטמע בקהל המזרח תיכוני, היא מספרת, ״גם אם אני מכסה את השיער ושמה משקפי שמש״.

את פולי היא הכירה בלוב, במרכז המדיה בבנגזי. ״הוא שאל אם אני צריכה עזרה והציע לקחת אותי ברכב שלו אם אני צריכה להגיע לאנשהו. הוא היה אדיב מאוד, אכפתי ומתחשב, לא תחרותי כמו שהיו עיתונאים אחרים״.

היו אלה ימים של אופוריה בבנגזי לאחר שהאזרחים הצליחו לסלק את הממשל מהעיר. אבל האופוריה התחלפה במהרה ללחימה קשה ולאינספור הרוגים. אזרחים שהיו מורים, רופאים, מהנדסים וסטודנטים, ללא כל הכשרה צבאית, התחילו ללכת לחזית ולירות ב-RPG וברובי קלצ׳ניקוב. ״זה היה מסוכן מאוד. הייתי מסביבם ברגעים האלה״.

אחרי כמה ימים ממשל קדאפי החל לתפוס ולשבות עיתונאים. פולי היה במכונית עם כמה עיתונאים נוספים כשכוחות קדאפי החלו לפתוח באש על הרכב. צלם מדרום אפריקה נהרג באותו אירוע. פולי ושני עיתונאים נוספים נשבו. באירוע אחר באותם ימים נחטפו ארבעה עיתונאים של הניו יורק טיימס.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן