בדירת שני חדרים קטנטנה השוכנת בבניין מגורים במרכז שנגחאי, אזור בו רעש חזק של תנועת אוטובוסים מהול בצעקות מוכרי פירות, כרעה על ברכיה ילדה קטנה בת שלוש במשך יום שלם ושיננה את לוח הכפל, בזמן שסיבי עץ מהקרש שעליו כרעה חדרו לרגליה וגרמו לה לדמם.
"שמונה כפול שש!" צעק עליה אביה.

כשלא ענתה מספיק מהר הוא סטר חזק על פניה וצעק שוב: "שמונה כפול שש!"
"ארבעים?" היא ענתה.

"טיפשה, ילדה חסרת תועלת!" הוא גער, וסטר לה שוב חזק יותר. "אבא, אני יודעת! 48!" כך זה המשיך עד רדת החשכה, כשהצליחה לשנן את לוח הכפל בלי להסס.

"לפעמים אנשים שואלים אותי אם גידלה אותי אימא נמרה", כותבת לי ג'ון-הֶנְג בספר שהוציאה בנובמבר האחרון, Tiger Woman on Wall Street. מתברר שאת לי גידל דווקא אבא נמר, שהאמין שהתרגולים הצבאיים והמכות שהפכו כמעט לשגרה יומיומית הם הדרך היחידה שתאפשר לבת שלו להשיג יתרון על פני אחרים במערכת החינוך התחרותית של סין ולהתקדם בחיים.

"יש אנשים שיקראו לזה עינוי. הוא קרא לזה אהבה קשוחה", כותבת לי. "לא היה לי ספק שהוא אוהב אותי ואת אחותי יותר מכל דבר אחר בעולם. 'יום אחד תביני למה אני כל כך קשה איתך עכשיו', הוא אמר לי פעם".

זה היה תחילת המסע של לי מסין לארה"ב ובחזרה. מסע שבסופו – שלושה עשורים לאחר שהתחיל – היא נהפכה לאחד השמות הבולטים בוול-סטריט בכל הקשור לניתוח ומחקר של חברות סיניות והשקעה בשוק הסיני. אולם בשונה ממשקיעים רבים שהתאהבו בסיפור הצמיחה הסיני ובחברות האסייתיות עם הכסף הגדול, לי החליטה דווקא להפעיל פעמוני אזעקה ולשפוך אור על בעיות חברתיות ושלטוניות קשות שלדעתה יעצבו בקרוב את עתידה של סין.

"קיים ניתוק גדול בין איך שהמערב רואה את הנס הכלכלי של סין לבין המציאות […] פחד, אי ודאות, חוסר צדק וכעס על הממשלה הסינית הן תחושות בולטות בסין, גם בין אלה שעובדים עבור הממשלה", היא אומרת בראיון לאפוק טיימס. "להבנה הזו ייקח זמן מסוים לחלחל לעולם המערבי ולאנשים שמשקיעים בסין, אבל לבסוף היא תגיע בוודאות לשם. זו רק שאלה של זמן.

"אנשים רבים החיים בסין, החל מההנהגה הבכירה בבייג'ינג, דרך מנהלי תאגידים ועד אזרחים ממוצעים, מאמינים שסין נמצאת לפני נקודת פיתול שתכריח אותה להשתנות. אולם בגלל אינטרסים של בעלי שליטה והרפורמה הגדולה שזה יצריך, זה יהיה קשה מאוד לביצוע".

בניית תרבות של עיגול פינות

אי אפשר לספר על לי מבלי לדבר קודם על אביה שעיצב את צורת חשיבתה. למעשה אביה, כמו רבים מבני דורו עברו את אחת התקופות הקשות בהיסטוריה האחרונה של סין – מהפכת התרבות הגדולה שהחלה בקיץ 1966 – שבה מאו דזה-דונג הרס את התרבות הסינית המסורתית וניסה לארגן מחדש את יחסי הכוחות בשלטון הסיני. כל מי שתויג כ״בעל רכוש" או כבעל נטייה "אנטי-קומוניסטית" נרדף קשות, כולל נזירים, רופאים, מורים, אינטלקטואלים ואפילו אנשים שגידלו יבול עבור משפחתם. מיליונים איבדו את חייהם לפי הערכות.

לי מסבירה שתקופת המהפכה יצרה אצל אביה טראומה ובעקבותיה סוג מסוים של הפרעת חרדה. בגיל 17 הוא עבר "חינוך מחדש" – עבודת פרך בשדות, ולאחר מכן גויס בלית ברירה למשמרות האדומים – מליציות שסייעו למאו לבצע את המהפכה שלו באמצעים אלימים. המשמרות הרגו אנשים חפים מפשע באופן שרירותי, הרסו רכוש ובזזו בתים.

"אבל בשונה מחבריו, אבא שלי הטיל ספק בכול… הוא סירב להיגרר על ידי הפרופגנדה [של השלטון]… והגיע למסקנה ששלטון המפלגה לעולם לא יוכל להיות בר-קיימא – הבנה שרבים מחבריו סירבו לקבל. הוא נהג לומר לי ולאחותי: 'אף פעם אל תאמינו באופן עיוור לשום דבר. המוח שלכן יושב בין האוזניים מסיבה מסוימת. אז תשתמשו בו'. הציניות הזו שלו כלפי השלטון הועברה אלי ונשארה בי מאז".

כשדנג שיאו-פינג הכריז ב-1978 על רפורמות כלכליות שאפשרו לסין להיפתח לעולם, לי נכנסה לבית ספר יסודי. אביה, כמו סינים רבים אחרים שראו ברפורמות הזדמנות, התחיל לעשות עסקים. "המטרה הייתה לעשות כמה שיותר כסף וכמה שיותר מהר. 'קח את הרווח כל עוד אתה יכול', אבא שלי נהג לומר, 'שום דבר אינו נשאר לטווח ארוך במדינה הזו'".

למעשה, המסר שהועבר לעם היה ברור מאוד: כל עוד אתם מתרכזים בהתעשרות במקום בבנייה של חברה הוגנת, אתם וילדיכם תיהנו מפירות עבודתכם. "אבל יוצרי התוכנית הגדולה הזו לא יכלו לחזות שזה ייצור תרבות הממוקדת בעיגול פינות", טוענת לי. "הסינים למדו לרדוף בכל כוחם אחרי רווחים קצרי טווח על חשבון קיימות ארוכת טווח, וכתוצאה מכך הם קיבלו מערכת מלאה בשיטות מסחריות לא הוגנות".

אני מבקש מלי לתת דוגמה לכך בחברה הסינית של ימינו. "דוגמה לכך היא נושא הגניבה. אנשים בסין גונבים", היא אומרת. "זה משהו שמתחיל מבית הספר. המורים מפחידים את הילדים שמי שלא יצטיין בבית הספר לא יוכל להתקבל לאוניברסיטה וייאלץ לחיות חיים שלמים בעוני. כדי להימנע מכך, כבר בבית הספר הילדים מתחילים לרמות ולגנוב. הם מבינים שזו דרכם להימנע ממצב שבו יישארו מאחור. תאר לעצמך מצב שבו כולם מסביבי מרמים וגונבים ומקדימים אותי בגלל זה. מה יקרה אם אני לא אגנוב? אשאר מאחור ולא אוכל להתחרות בהם.

"ראינו תוצאה של זה ב-2008 כשהתגלה החומר הרעיל 'מלמין' באבקת חלב לתינוקות בסין ו-300 אלף תינוקות חלו. אנשים בחברות ממשלתיות סיניות הוסיפו מלמין לאבקות החלב כדי להגדיל את כמות החלבונים במוצריהם ולהרוויח קצת יותר. עבור רווח קטן כזה הם עשו דבר נוראי כזה. התרבות שבה גדלו לימדה אותם שאם לא יעשו את זה הם יישארו מאחור".

אל ארץ ״הקפיטליסטים האנוכיים״

לצד הנוקשות שספגה מאביה, הפתיחות שהוא הציג לתרבות המערבית והסלידה שלו מהמשטר הסיני שיחקו תפקיד חשוב בהחלטות שקיבלה כמה שנים לאחר מכן. היא מספרת שבילדותה, אחד החלונות היחידים שהיו לה לתרבות המערבית היה תחנת הרדיו קול אמריקה ששידרה לסין. "כל דיון בנושא זכויות אדם, למשל, הפך כמעט מיד לרעש סטטי ברדיו או בטלוויזיה בסין. אבל דרך רדיו 'קול אמריקה' היה סיכוי שנקבל את הסיפור האמיתי".

חלון נוסף לתרבות המערבית נפתח ללי כשאבא שלה לקח אותה בילדותה להקרנה של הסרט "חלף עם הרוח" בקמפוס בשנגחאי, שם הם הצטופפו עם עוד 50 איש בחדר קטן. זה היה הסרט הזר הראשון שראתה.

"ויוויאן לֵי בתפקיד סקרלט או'הרה סחפה אותי לתוך עולם שלא הכרתי, כזה של חצאיות מסתובבות וסוסים דוהרים, של תרבות גבוהה ומקומות רומנטיים… מעולם לא ראיתי מישהי כל כך חופשייה ברוחה, משוחררת ואדישה לאיך שאחרים רואים אותה. זה היה שונה לחלוטין מהטרגדיות הסיניות וסרטי הפרופגנדה שהתרגלתי אליהם".

בסיום הסרט, כשהם צעדו לביתם, אביה אמר לה משפט שעיצב את עתידה: "אמריקה היא מקום מיוחד", הוא אמר. "יש בה הזדמנויות רבות, בין אם את נופלת או מצליחה… אבל בסין המצב שונה – אולי נעשה יותר כסף עכשיו, אבל נפשנו תמיד תהיה טרודה בהיסטוריה הארוכה והמצערת".

"לא יכולתי שלא להשוות בין ארה"ב לסין", כותבת לי. "הרגשתי שאבי צודק. הבנתי שהעתיד שלי הוא בארה"ב".

כמה שנים לאחר מכן, במהלך לימודיה באוניברסיטה בשנגחאי, לי הצליחה להגשים את חלומה לעבור לארה"ב כשזכתה במלגת לימודים בקולג' אמריקני במדינת ורמונט.

כשהגיעה לשם גילתה עולם שונה מזה שהכירה בסין, שבו יצירתיות, ולא שינון, היה המפתח להצלחה אקדמית. "אחד הדברים שהבחנתי בהם היה שהסטודנטים האמריקנים היו מדברים יותר מדקה ברצף [בכיתה], ולפעמים כמה דקות ברצף… הם היו מפריעים למרצה ומאתגרים אותו, והמרצה היה מחייך אליהם בחזרה ומעודד אותם. זה היה מנוגד לחלוטין למה שחוויתי בסין, שם המורים היו השליטים של הכיתה".

לי גם הבינה שארה"ב אינה מה שסיפרו לה המורים בסין. "כל הדברים האידאולוגיים שהמורים הסינים שלי לימדו על ארה"ב – שהיא אוכלוסייה מושחתת של קפיטליסטים אנוכיים – פשוט היה שגוי".

זה מה שלימדו אותך בכיתה? באיזה אופן?

"אני זוכרת שאחד הסיפורים שכולנו היינו צריכים ללמוד בסין היה סיפורו של האנס כריסטנסן 'מוכרת הגפרורים הקטנה'. הסיפור הוא על ילדה קטנה מוכת עוני שמעבירה את ערב ראש השנה בניסיון למכור גפרורים לעוברים ושבים. אף על פי שהיא קופאת עד לשד עצמותיה, היא מפחדת לחזור הביתה, שם תספוג מכות מאביה. אז היא מדליקה כמה גפרורים שנשארו לה כדי להתחמם. לרוע מזלה, היא לבסוף קופאת למוות במהלך הלילה.

״בבית ספר מערבי היו מעודדים את התלמידים לשתף במחשבותיהם אחרי שקראו את הסיפור. בסין רצו שנשנן את זה למבחן, והמפלגה הקומוניסטית רצתה שנזכור דבר אחד מרכזי בסיפור הזה, אף על פי שהוא נכתב על ידי סופר ילדים דני במאה ה-19: שזו דוגמה לברוטאליות ולאכזריות הקפיטליסטית, שניצלה ילדה מסכנה כמוה. זו התשובה שנאלצנו לסמן בכל המבחנים".

היו הבדלים נוספים בין מערכות החינוך?

"לפני כמה שנים אחותי, שגרה בשנגחאי עם ילדה קטנה, חששה שמערכת החינוך הסינית תפגע ביצירתיות של הילדה וברצון שלה ללמוד. כדי לעזור לה התקשרתי להתייעץ עם חברה שלי, אימא לשניים, מנהלת בכירה במערכת החינוך הפרטי בסין. היא ציטטה בפניי את קו המדיניות הממשלתי כדי להסביר מדוע בחרה בעצמה לשלוח את ילדיה לבתי ספר בחו"ל".

חברתה של לי הסבירה לה שמשרד החינוך עדיין מחזיק בדרכי הוראה מרקסיסטיות ומאואיסטיות מכיוון שהממשלה חוששת שאם לא תבנה חברה המושתתת על האידאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית יהיה קשה לשלוט באנשים. "לכן ספרי הלימוד הסיניים מתוכננים לגרום לתלמידים ולסטודנטים לשרת בסופו של דבר את המפלגה הקומוניסטית. זו הבעיה העיקרית במערכת החינוך הסינית".

לא מעט מערביים טוענים שהחינוך הסיני – שמעודד תחרותיות והישגיות – הוא אחד הגורמים לעלייתה של סין

"אני דווקא רואה במערכת החינוך הסינית את עקב אכילס של סין. כשמערביים מבקרים בסין הם מתרשמים מה'חומרה' המרשימה של המדינה: הקניונים היוקרתיים, הארכיטקטורה המודרנית, מערכת הרכבות החדשה וכו'. אחרי שהות קצרה בסין הם עוזבים וחושבים שסין עומדת להשתלט על העולם.

"אבל מה שהם לא רואים הוא את ה'תוכנה' הגרועה שפועלת מתחת לפני השטח, את הבעיות בשלטון החוק, בממשל וחשוב מכל – באזרחים. מערכת החינוך הסינית לא הצליחה לייצר חברה הגונה וחברה שיודעת לעשות חדשנות… וזה לא שלסינים אין יכולת לחדש ולהיות יצירתיים. הם הרי המציאו את אבק השריפה, המצפן וכו'. אבל תחת הקומוניזם, האנרגיה היצירתית הזו בוזבזה על ניסיונות להתעשר מהר, במקום לשפר את המערכת".

מהמרת על נפילת החברות הסיניות

אחרי שסיימה תואר ראשון בכלכלה, לי גויסה לעבודה בבנק ההשקעות קרדיט סוויס ובסוף 2005 הצטרפה לקבוצת Aurarian. "זה היה בית השקעות קטן עם ארבעה אנשים בלבד, שאני הייתי אחת מהם… שם קיבלתי את ההכשרה האמיתית שנזקקתי לה. הקירבה בינינו הקלה על מנכ"ל הקבוצה לאמן אותי אישית בשיטת חקירה מיוחדת של חברות".

הנגיעה הראשונה של לי בחברות סיניות הייתה ב-2006, כשנה לאחר תחילת עבודתה שם. באותם ימים מאות חברות סיניות הונפקו בבורסה בארה"ב, ומשקיעים רבים בוול-סטריט רצו לקבל מהן נתח, מבלי לחשוב פעמיים. "לא היה משנה להם שהם לא יודעים דבר על סין. הם פשוט חזרו על המנטרה שסין היא הכלכלה והשוק הצרכני שצומח הכי מהר בעולם, שסוף סוף נפתח לעסקים".

לי נסעה לסין כדי לחקור את החברות האלה מקרוב ולהחליט באיזו חברה סינית כדאי להשקיע. היא נפגשה עם יותר מ-30 חברות, ולאחר מחקר מתיש היא התקשרה למנכ"ל שלה והודיעה לו: "לא הצלחתי למצוא אפילו חברה אחת שמתאימה לבית ההשקעות שלנו".

המדיניות של בית ההשקעות הייתה להשקיע רק בחברות עם מודלים עסקיים בני-קיימא בטווח הארוך וקניין רוחני טכנולוגי, גישה שהבטיחה שהחברות יוכלו לשמור על שולי רווח יציבים או עולים ושלמתחרים שלהן יהיה קשה יותר מולם. "במקום למצוא חברות שמשקיעות במו"פ, מצאתי עשרות חברות שהתבססו על ייצור המוני וכוח עבודה זול".

מה הבעיה במודלים העסקיים של החברות הסיניות האלה?

"כששאלתי מנהלים סינים מה מטרת החברה שלהם, בדרך כלל תשובתם הייתה שהם רוצים לצמוח מהר ככל שניתן. הם הפכו את קצב הצמיחה למטרה בפני עצמה. כל אחד בסין, ממנהלים בתאגידים גדולים, ועד פקידי ממשל מקומי מתחרים לבנות אימפריות. אבל לצד קצב הצמיחה הזה, הטבע של הפעילות העסקית שלהם לא התפתח.

"לשם השוואה, רוב מנהלי החברות הציבוריות בארה"ב יאמרו שהם פועלים לחולל רווחים בני-קיימא עבור בעלי המניות, וכדי להשיג את זה הם משקיעים במחקר ופיתוח ובהון אנושי, כולל הכשרת כוח אדם ופיתוח תרבות ארגונית. חברות סיניות, לעומתם, בדרך כלל משתוקקות לראות את הצמיחה שלהן גדלה מעבר ליכולתם לנהל את החברה, אפילו אם זה יגרום להתמוטטותה של החברה. המנטליות הזאת של בניית אימפריה ביום אחד מושרשת עמוק בחברה הסינית, מהממשלה ועד בעלי עסקים מקומיים".

למה החברות הסיניות לא משקיעות במחקר ופיתוח?

"מנהל הכספים של אחת החברות שחקרתי אמר לי: 'לא משתלם להשקיע במו"פ. מישהו יכול בתוך לילה לגנוב את הפטנט שלך. בארה"ב אפשר לתבוע אותו בבית משפט. אבל בסין השופט ישפוט לטובתו של מי שייתן שוחד גבוה יותר'. הגישה הזו נפוצה מאוד בסין.

"היום הסינים כבר מבינים שהמודל של ייצור המוני באמצעות כוח עבודה זול אינו בר-קיימא, והם רוצים לשנות אותו – להתחיל לייצר ולהמציא דברים שנמצאים גבוה יותר בשרשרת הערך – ושם בדיוק הם נתקעים. הם נתקעים כשהם צריכים לעשות חדשנות, להמציא. התרבות הארגונית בסין לא מאפשרת את זה.

״למשל, כשמישהו בחברה ממשלתית בסין רוצה לעשות ניסוי ולהמציא משהו חדש, הוא רואה לנגד עיניו שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שהוא יצליח בניסוי ויעלו לו את המשכורת, אבל הסיכוי לזה קטן. אפשרות שנייה היא שהוא ייכשל, וכמו ברוב הניסויים הסיכוי לזה גבוה. אבל הוא יודע שאם ייכשל יפטרו אותו, והקריירה שלו תסתיים. כך שאין זה משתלם להיות יצירתי וחדשני ולהסתכן. אם אתה לא לוקח סיכונים, איך אתה יכול להמציא או לחדש משהו, ואם אתה לא מחדש – איך אתה יכול להתקדם בייצור הערך?"

במקום להשקיע בחברות שנסעה לחקור, לי המליצה למנכ"ל שלה להמר על נפילתן. היא מספרת על חברות שחקרה בתחום הטכנולוגיות הירוקות שפרחו באותה תקופה, על חשבון מתחרותיהן המערביות.

"חשבתי שהן מובילות את מהפכת הקלינטק, עד שביקרתי בכמה מהן […] החברות ניסו להתפאר במעבדות [המחקר] שלהן ובקניין הרוחני-טכנולוגי שלהן, אבל התברר לי שהן פעלו לפי אותו מודל ייצור זול של כל יצרן ביגוד או נעליים בסין. הן ניצלו תמריצים כלכליים ממשלתיים, כוח עבודה זול ורגולציה רפויה כדי להזרים לשוק מוצרי קלינטק [זולים] ולייצא אותם לחו"ל. כך הן רוששו את המתחרים שלהם בחו"ל והשיגו נתח שוק.

"תעשיית הקלינטק הסינית סבלה מעודף ייצור חמור שבסופו של דבר גרם לנפילת מחירי המוצרים הסולריים והפך את העסקים האלה ללא כדאיים. אחרי שהחברות הסיניות רוששו את מתחריהן בחו"ל, הן צנחו בעצמן ב-2011 […] כיום התעשייה הזו עוברת ארגון מחדש".

לראות מעבר לצמיחה הסינית

אחרי שחזרה מסין לארה"ב, לי ניצלה את כישורי המחקר שלמדה ב-Aurarian כדי להקים ב-2009 חברת מחקר פרטית ששמה JL Warren המציעה מידע למשקיעים מוסדיים ששוקלים להשקיע בסין.

אלה היו הימים שלאחר המשבר הכלכלי בארה"ב. סין שרדה אותו הודות לבנק המרכזי במדינה שהזרים כמויות גדולות של כספים לחברות הסיניות שעמדו לפשוט רגל והחיה אותן. בעוד כלכלת ארה"ב שקעה, הכלכלה הסינית פרחה.

מגמה נוספת שנצפתה בימים ההם הייתה הגעתן של ההנהלות של חברות סיניות רבות לניו יורק, למפגשים עם האליטה הבנקאית בעיר. הסינים ניסו לשכנע את אותה אליטה להשקיע בהנפקה שלהם בבורסה בארה"ב. לי השתתפה ברבות מהפגישות האלה וזוכרת ש"כל הבנקאים היו להוטים לקנות את המניות הסיניות האלה שהשתתפו במופע הצמיחה הסיני, הסנסציה של אותה תקופה".

באחד המפגשים היא פגשה איש השקעות מיליונר שנפגע במשבר הפיננסי. הוא פתח מיזם חדש: בוטיק המייעץ לעסקים פרטיים באזורים הכפריים בסין הזקוקים לכסף כיצד לגייס כסף ולגדול. המודל העסקי שלו היה לשכנע את העסקים האלה, שחלקם היו הפסדיים ופעלו באזורים מפוקפקים, שהוא יכול להנפיק את העסק שלהם בבורסה האמריקנית ולגייס עבורם כספים (באמצעות מיזוג דרך שלד בורסאי, א"ל). איש ההשקעות ניצל פרצה בתקנות הבורסה לניירות ערך שאפשרה לו להנפיק את החברות האלה בבורסה.

המודל העסקי הזה הופעל גם על ידי בנקים להשקעות בניו יורק ובקליפורניה ואיפשר למאות חברות סיניות להיכנס לבורסה האמריקנית. בין 2007 ל-2010 היו 159 חברות סיניות שנכנסו בשיטה הזו, בערך פי 3 מכמות החברות הסיניות שהונפקו בדרך רגילה.

"למשקיעים האמריקנים לא היה באמת מושג מאיכות החברה הסינית שבה השקיעו", מספרת לי, ומתארת מקרה אחד של חברה ששמה GET שהצהירה כי היא עוסקת בטכנולוגיה חינוכית גלובלית. מנהלי החברה טענו בפגישה עם האליטה הבנקאית שמגיע לחברה להיסחר בוול-סטריט, וניסו לשכנע את המשקיעים שערך החברה יעלה.

לי שלחה הודעה לחבר טוב שלה בסין שייסד את אחת מחברות ההוראה הפרטיות הגדולות בסין. "האם יש להם עסקים מחוץ לסין, מכיוון שהם קוראים לעצמם גלובליים? ואיזו טכנולוגיה יש להם?", היא כתבה בהודעה, וקיבלה מיד תשובה בחזרה: "זה עסק קטן של בעל ואישה. אין להם נוכחות רבה מחוץ לבייג'ינג. הם מקבלים הנחת מס כשהם כוללים את המילה 'טכנולוגיה' בשם החברה… הבנקאים שלהם אמרו להם לגייס כסף כדי לצמוח".

"זה היה אחד מאותם רגעים שהבנתי שמשקיעים צריכים להיזהר מהשקעה בחברות סיניות שנסחרות בארה"ב". ואכן, החל מסוף 2010 החלו להיחשף מקרי הונאה רבים של חברות סיניות הנסחרות בבורסה האמריקנית, ובסוף 2012 נמחקו ממסחר בבורסה 126 חברות סיניות.

משקיעים רבים טוענים שכיוון שכלכלת סין צפויה לצמוח בשנים הקרובות, החברות הסיניות יצמחו איתה ולכן כדאי להשקיע בהן. מה דעתך על כך?

"כשאתה חושב על המשקיעים הזרים בחברות סיניות, כמו האירופאים, רובם הם משקיעים במיעוט. כלומר, הם מזרימים כסף לחברה שנשלטת בידי מישהו אחר. אפילו אם הכלכלה הסינית תמשיך לצמוח בקצב גבוה, את מי זה ישרת? מי יראה מכך רווחים? את מי משרתות החברות? האם את המפלגה הקומוניסטית או את בעלי המניות? כלומר, צמיחתה של כלכלת סין לא בהכרח תשתקף בשורה התחתונה של המשקיעים הזרים בחברות הסיניות.

"דבר מעניין נוסף הוא שבזמן שמשקיעים מערביים רבים ניסו להכניס כסף לסין כדי להרוויח מהצמיחה הסינית, משקיעים סינים ניסו להוציא את הכסף שלהם משם, אפילו במחיר של מעבר על החוק. מחקר שערכה חברת המחקר Global Financial Integrity הראה שבין 2010-2001 יצאו מסין כ-2.74 טריליון דולר באופן בלתי חוקי, כחצי מכמות הכספים שיצאו באופן בלתי חוקי בעולם".

רבים גם מסתכלים על מעמד הביניים הגדל של סין שצפוי לצרוך יותר בעתיד ככל שיגדל ויתעשר – דבר שמגדיל לדעתם את הכדאיות להיכנס לשוק הסיני

"חנויות היוקרה, גורדי השחקים והפארקים התעשייתיים הנוצצים השלו מערביים רבים שבאו לסין. אבל אלה לא החיים של הסיני הממוצע וזה לא מעמד הביניים. רוב האנשים נשארו לגור באותם בתים קרירים עם צנרת בעייתית ונתיכים שקופצים כשמחברים לחשמל מייבש שיער. בהשוואה לאנשים שמאכלסים כרגע את המעמד העליון של החברה הסינית, אנשים כמו סבתא שלי ומשפחתה לא ממש מרגישים טוב יותר מבעבר. השכונה שגרתי בה, עם הדירות ההרוסות וסגנון החיים החסכני זה המקום שבו נמצא מעמד הביניים האמיתי של סין".

אז איך מסבירה את העובדה שכרבע ממכירות מוצרי היוקרה בעולם הם לסינים, ושמותגים בין-לאומיים יוקרתיים בתוך סין רואים גידול במכירות מוצרי היוקרה שלהם, לפעמים בעשרות אחוזים מדי שנה? מי קונה את כל זה?

"קשה לקבל נתונים מדויקים לגבי מקור הצריכה של המוצרים האלה, וצריך להבדיל בין מוצרי יוקרה שנקנו לצריכה פרטית לבין מוצרים יוקרה שנקנו כ'מתנות' לאנשים – בדרך כלל כשוחד. למשל, בחברת המחקר שלי אנחנו מעריכים שבין 40 ל-60 אחוז ממכירות שעוני היוקרה השוויצריים בסין עם תג מחיר של יותר מ-8,000 דולר נקנו כ'מתנות'.

"מקור גדול נוסף של מוצרי יוקרה הוא מה שאני קוראת לו 'כלכלת הפילגשות'. למשל, פורסם שאחד המנהלים בפרובינציית גואנג-דונג החזיק 47 פילגשות. פקידים רבים מחזיקים פילגש אחת לפחות ומלבישים אותה במוצרי יוקרה. הפילגשות אינן מחפשות אהבה, אלא כסף, דירות יוקרה, מכוניות יקרות ומוצרי יוקרה. כמו כל אדם אחר בסין, הן מנסות לצבור כמה שיותר עושר לפני שייגמר.

"אז במציאות, הביקוש למוצרי יוקרה מגיע מחלק קטן באוכלוסייה עם כוח וייחוס. הבעיה היא שהכוח של האנשים משתנה לפי החלטות שמקבלת ההנהגה בבייג'ינג, למשל כאשר היא מחליטה להילחם בשחיתות, ולכן הביקוש הזה מסוכן".

כבר כמה שנים מדברים על בועה שמתנפחת בסין. את חושבת שהגזימו?

"אני חושבת שמדובר בבועת האשראי הגדולה ביותר שהייתה בהיסטוריה. אין טעם להשוות את גודלה לזו שהייתה בארה"ב, כי אי אפשר לעשות זאת. אלה שתי מערכות פיננסיות שבנויות באופן שונה לגמרי.

"דבר נוסף שאני מודאגת ממנו זה נושא 'בנקאות הצללים' – אותן הלוואות שניתנות לציבור הרחב ולעסקים קטנים-בינוניים בריבית גבוהה בלי פיקוח. בשנה הבאה יגיע מועד פירעונן של רבות מההלוואות שניתנו, וחלק לא יוחזר. צריך לזכור שאלה הלוואות נפוצות מאוד בסין. ההורים שלי, החברים שלי מבית הספר – כולם לקחו הלוואות מבנקאות הצללים.

"אף על פי שאנשים רבים מודאגים מבועת הנדל"ן ובועת האשראי, אני חושבת שהעניין המרכזי בסין הוא החינוך שמקבלים והאתיקה בבתי הספר. אם מלמדים אותם להיות מוסריים במה שהם עושים, כשיגדלו הם יהיו כאלה. ואם לא, אז הם לא יהיו. וכשהם גדלים, חלקם הופך להיות בעלים או מנהלים של חברות גדולות, והם צריכים שאנשים יסמכו עליהם. אם אי אפשר לסמוך על המנהל, זה לא יעבוד. אפשר לפתור את בועת הנדל"ן באמצעים מוניטריים, אבל את העניינים התרבותיים ייקח כמה דורות כדי לפתור, וייתכן שזה לא פתיר בכלל".