לפני שני עשורים, אדם ששמו לסטר בראון, סְבִיבָתן, שייסד את מכון ״וורלד ווטש״, פרסם ספר סנסציוני שניבא כי בעתיד הקרוב סין לא תוכל להאכיל את כל תושביה בגלל בעיה קשה של מחסור במים ובמזון. הספר Who Will Feed China עצבן כל כך את השלטון הסיני, שהחליט להפנות את חיציו נגד בראון ותקף אותו בעיתונות. 

בראון חזה שכאשר היום הזה יגיע, סין תתחיל לייבא מחו״ל כמויות עצומות של תבואה שיקפיצו את מחירי המזון בעולם, מהלך שעשוי ליצור משבר במדינות עניות שלא יוכלו להתמודד עם מחירי המזון הגואים. 

המשבר לא יסתיים בזה: המחסור במזון בסין ייהפך להיות בעיה של יתר מדינות העולם. זו תהיה בעיה גדולה כל כך, חזה בראון, עד שהיא תגרום למדינות המפותחות לשנות את תפיסת הביטחון הלאומי שלהן: במקום להתמקד בהתחמשות צבאית, הפוקוס יעבור לאבטחת כמות מספקת של מזון לאוכלוסייתן. 

למרות הביקורת הסינית על בראון, כעבור כמה שנים החל המשטר הסיני לייבא כמויות גדלות והולכות של תבואה, ובעיית המזון אכן הפכה לחמורה, כפי שחזה. בינואר 2014 השלטון הסיני אף פרסם מסמך הנקרא ״מסמך מס׳ 1״, שבו הודה כי פתרון בעיית ביטחון המזון נמצא בעדיפות עליונה.

הבעיה חמורה כל כך, עד שהמועצה האמריקנית הלאומית למודיעין (NIC), הגוף החולש על כל סוכנויות הביון בארה״ב, החלה לעקוב אחר הנושא בתשומת לב שהקדישה בעבר רק לאיומים ביטחוניים. בדו״ח שפרסמה בסוף 2012 היא אף ציינה כי ״מים יהוו מקור מחלוקת גדול יותר מאנרגיה או מינרלים עד שנת 2030״. 

מחסור במזון בסין תהיה בעיה גדולה כל כך, חזה בראון, שתגרום למדינות לשנות את תפיסת הביטחון הלאומי שלהן: במקום להתמקד בהתחמשות צבאית, הפוקוס יעבור לאבטחת כמות מספקת של מזון לאוכלוסייתן

שורש הבעיה, לפי אותה מועצה, הוא מחסור במים, איתם משקים שדות ומגדלים תבואה, כמו תירס וחיטה, המשמשת בין היתר גם להאכלת חיות כמו חזירים ותרנגולות. כדי להפיק קילוגרם אחד של בשר חזיר, שהסינים כל כך אוהבים, צריך להאכיל את החזיר בארבעה קילוגרם תבואה. 

בראון אמנם חזה נכון את המחסור במים ומזון בסין ואת ייבוא התבואה מחו״ל, אבל לא הצליח לנחש מה תהיה האסטרטגיה המפתיעה שהמשטר הסיני ינקוט בה כדי להתמודד מול הבעיה: השתלטות על חברות מזון גדולות ואף על שטחים לגידול מזון ברחבי העולם. 

מי שהתריע על האסטרטגיה הזו בשנה האחרונה היה ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, כאשר הסינים יישמו את האסטרטגיה הזו בישראל, כשהחליטו לרכוש את תנובה שחולשת על 60 אחוז ממשק החלב. 

ביטחון מזון קשור ישירות לביטחון הלאומי שלנו, הסביר הלוי, ואם ישראל, כמו גם מדינות מערביות אחרות, לא יתעוררו ויבטיחו שנכסים אסטרטגיים לייצור מזון יישארו בתחומן – בעתיד הן יהיו בבעיה קשה. 

הכול מתייבש

כדי להבין כיצד הפכה סין לשחקן אגרסיבי ומוביל במשחק האסטרטגי הזה, דרוש להבין את השינויים שעברה סין בעשורים האחרונים וכיצד הם הובילו למחסור אדיר במים ובעקבותיו מחסור ביבול. 

הסיפור הזה מתחיל באמצע המאה הקודמת, כותב בראון בספרו שיצא ב-1995, שכאמור חזה את בעיית המחסור במזון בסין הרבה לפני כולם. בראון מספר כיצד מרבית אוכלוסיית סין התיישבה באזורים הסמוכים לנהרות גדולים, כמו הנהר הצהוב ונהר היאנגצה, וכיצד שאבו מהנהרות מים לצרכים שונים עד שהנהרות החלו להתייבש. 

הנהר הצהוב למשל, השני בגודלו בסין, שבימים עברו הציף כפרים שלמים, התייבש בפעם הראשונה בהיסטוריה ב-1972 כשלא הצליח להגיע לים במשך 15 יום. כעבור עשור הוא המשיך להתייבש לסירוגין, ומאז 1985 הוא מתייבש כבר בכל שנה, לתקופות ארוכות יותר ויותר. בסוף שנות ה-90 הנהר לא הצליח להגיע לים במשך 226 יום.

רגע לפני הגעתם לים, אמורים לעבור מימי הנהר, אם לא התייבשו, בפרובינציית שאן-דונג במזרח סין, שם הם משקים את האדמה האחראית לייצור חמישית מכמות התירס בסין, ושביעית מהחיטה. 

נהר ה״פן״, שזורם דרך עיר הבירה של פרובינציית שאן-שי בצפון סין, התרוקן גם הוא בעשור האחרון, לאחר שמימיו שימשו לתעשיית הפחם בעיר. אפילו את מי התהום דאגו תעשיינים לשאוב עד טיפתם האחרונה. כיום תמונות לוויין מראות מאות נהרות ואגמים שנעלמו לאחר שהפכו ליבשים. ״מתוך 617 הערים הגדולות בסין, יותר מ-300 כבר מתמודדות עם מחסור במים״, כתב בראון לפני שני עשורים. 

אמנם לפי השיר הידוע של שלונסקי, ״תה ואורז יש בסין״. אולם בגלל מחסור במים, סין כבר אינה מסוגלת לייצר בעצמה את כמות האורז שהיא זקוקה לה, והפכה ליבואנית האורז השנייה בגודלה בעולם

איך הממשל הסיני מתמודד עם המחסור? בדרך כלל הוא מסית את המים מהחקלאות לתעשייה ולערים. לדוגמה, באמצע שנות ה-90 נאסר על חקלאים באזור המקיף את בייג׳ינג לגשת למאגרי מים, שהם מקור ההשקיה העיקרי שלהם, מכיוון שכל המים נדרשו כדי לספק את צורכי העיר. ובימים אלה ממש יוצאת לדרך תוכנית ענק להסטת מים ממאגרים במרכז סין לעבר הצפון היבש.

בראון מסביר שההיגיון הסיני אומר שמ-1,000 טון מים אפשר להפיק טון אחד של חיטה, ששוויה בשוק כמה מאות דולרים. אבל מאותה כמות מים שמופנית למפעלי תעשייה, אפשר להפיק מוצרים בשווי 14 אלף דולר. התעשייה גם מספקת מקומות עבודה בשכר גבוה יותר מאשר החקלאות ופותרת את בעייתה של בייג׳ינג לספק עבודה לכ-20 מיליון איש שמצטרפים למעגל העבודה בכל שנה. 

כבר ב-1995 העריך בראון כי זה רק עניין של זמן עד שמרבית האזורים החקלאיים בסין ייהפכו לאזורי חקלאות יבשים – כאלה הניזונים מירידת גשמים. ואם לא ירדו מספיק גשמים, החקלאים יינטשו את אדמתם, דבר שיוביל לירידה תלולה בתפוקת המזון – המצב שהגענו אליו היום.

תה ואורז יש בסין?

גם אם בסין היו מקורות מים רבים וגדולים, לחקלאות ולתעשייה, הם לא היו פותרים בעיה מהותית עוד יותר, שאישה כפרית ששמה גברת צ׳ן הדגימה באפריל 2014. בתוכנית טלוויזיה הנקראת ״הקו החם לממשלה״, שמשודרת בפרובינציית ג׳יאנג-סו במזרח סין, נקראה גברת צ׳ן לעלות לבמה והביאה איתה בקבוק קטן של מים שמולא בנוזל שחור.

מנחת התוכנית פתחה את הבקבוק בזהירות, לקחה נשיפה ונרתעה. צ׳ן חטפה את המיקרופון מידיה, נפלה על ברכיה והתחננה: ״בבקשה עזרו לי לפתור את הזיהום הזה!״, היא קראה בקול. ״אנחנו אמנם זקנים ויכולים למות, אבל הידיים של ילדינו התחילו להשתנות. העור שלהם השתנה!״

צ׳ן סיפרה שהמים בנהר צ׳א-מי שזורם ליד ביתה הפכו לשחורים כמו דיו. המנחה המבולבלת לקחה בחזרה את המיקרופון, עזרה לצ׳ן לקום על רגליה, ופנתה לפקיד הממשל המקומי שישב בקהל. 

״זה שיעור חשוב״, אמר שה ווי-דונג, איש שמנמן וממושקף שנעמד בשורה הראשונה בקהל. שה מנהל את המשרד להגנת הסביבה במחוז. תפקידו הוא לשמור על נהר צ׳א-מי נקי. 

״באמת שלא הייתי מודע לזה… אני כל כך מופתע״, אמר. ״החברות שמפיצות את הזיהום חייבות להיענש״, הוסיף, אף על פי שבעיתונות הסינית נכתב כי תושבי המקום התלוננו שוב ושוב לרשויות, שלא עשו דבר. 

לפי ארגון המזון והחקלאות של האו״ם, 80 אחוז ממי הנהרות בסין כל כך מזוהמים, עד שכבר אינם מתאימים למחיה של דגים. בנהר הצהוב נמצאו כמויות גדולות כל כך של מתכות ורעלים עד שמימיו לא מתאימים אפילו להשקיה. אורז שגדל בשדות הסמוכים לנהר הצהוב בפרובינציית שאן-שי הכיל כמות גדולה של כרום ועופרת, ובכרובים נמצאו כמויות גדולות של קדמיום, כולם חומרים מסרטנים. 

סיפורי זוועות על זיהום נהרות נפוצים מאוד ברחבי סין, במיוחד בין חקלאים המשתמשים במים מזוהמים להשקות את יבולם. במאי 2013 חשף משרד המזון והתרופות בעיר גואנג-ג׳ואו, בירת פרובינציית גואנג-דונג הדרומית, כי כמחצית מהאורז במסעדות שבעיר מכילה כמות קיצונית של קדמיום. בתקשורת הסינית נכתב כי הזיהום התאפשר מכיוון שהרשויות טייחו את הבעיה. 

לעיר צפופה אחרת, וו-האן שבמרכז סין, נעצרה אספקת המים באפריל 2014 לאחר שנמצאו במים כמויות קיצוניות של אמוניה. לפחות 300 אלף איש ומאות חברות מזון השתמשו במים המזוהמים. 

בחלק מהאדמות בסין אף נעשה שימוש שכילה את פוריותן, לפי משרד החקלאות הסיני. אזור צ׳רנוזן (אדמה שחורה ברוסית, א״ל) בצפון מזרח סין, המספק יותר מ-30 אחוז מהתבואה הנמכרת בסין ואת מרבית האורז והתירס של המדינה, נהרס בגלל דישון יתר, כפי שהראה מחקר של האקדמיה הסינית למדעים. 

אם בשנות ה-60 עומקה של האדמה באזור היה כמטר, כיום הוא פחות מ-25 סנטימטר, ו-85 אחוז מהקרקע חסר חומרים מזינים החיוניים להתפתחות הצמח. 

אמנם לפי השיר הידוע של שלונסקי, ״תה ואורז יש בסין״. אולם בגלל מחסור במים נקיים, סין כבר אינה מסוגלת לייצר בעצמה את כמות האורז שהיא זקוקה לה, והפכה ליבואנית האורז השנייה בגודלה בעולם, לפי המועצה הלאומית לדגנים. בעיה דומה קיימת גם עם שמנים לבישול – 70 אחוז מהם מיובאים מחו״ל בגלל מחסור. קיים מחסור גם ברכיבים כמו שמן זית, פולי סויה וזרעים שונים. 

החשש העיקרי של המועצה האמריקנית הלאומית למודיעין הוא שהמחסור יגרום לסין לנקוט באסטרטגיה של הגדלת ייבוא הדגנים מחו״ל באופן משמעותי, מהלך שיקפיץ את מחירי הדגנים בעולם. עליית מחירים תוביל לאי יציבות חברתית ופוליטית, במיוחד בערי העולם השלישי שיתקשו לעמוד בעול הכספי. 

גל הרכישות הסיני

מרבית המדינות עדיין לא שותפות לחשש הזה מעליית מחירים. הן כרגע מוטרדות יותר מאסטרטגיה שונה לגמרי שסין מיישמת החל מ-2008. באותה שנה דווח בפייננשל טיימס כי השלטון הסיני ירכוש, באמצעות חברות סיניות, אדמות חקלאיות בחו״ל כדי להתגבר על בעיית ביטחון המזון.

דווח כי בברזיל החל משא ומתן מול הממשלה לרכוש אדמות לגידול פולי סויה. וכי חברות סיניות החלו להשקיע באגרסיביות במטעי דקל שמהם מפיקים שמן דקלים, המשמש למוצרי מזון רבים. 

אמנם משרד החקלאות הסיני הכחיש את הדיווחים, אבל בכירים סינים כמו ראש ממשלת סין לשעבר, לי קה-צ׳יאנג, הודיעו כי סין תשים בעדיפות עליונה השקעות בחקלאות, וחברות סיניות קיבלו עידוד פומבי להשקיע במיזמים חקלאיים ולחפש אדמות חקלאיות, כפי שדווח ב-2011 בצ׳יינה דיילי, שופרה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית. 

שימוע שנערך בקונגרס ניסה לברר מדוע הסינים הסכימו לשלם מחיר הגבוה ב-30 אחוז משווי השוק של החברה האמריקנית, עסקה שלא ממש משתלמת עבורם, ובמה באמת עוסקת הרכישה הזו

בהמשך התברר שחברות סיניות ממשלתיות החלו גם לרכוש חברות לייצור מזון. ״ברייט פוד״, חברת המזון השנייה בגודלה בסין, הייתה חוד החנית של התוכנית הזו. בהתחלה היא נכשלה: כשניסתה לרכוש את חברת הסוכר הגדולה באוסטרליה (CSR Sugar) ב-2010, את חברת הביסקוויטים הבריטית (United Biscuits) באותה שנה, וגם את יצרנית היוגורט הצרפתית (יופלה) ב-2011. אפילו כאשר חברה סינית הצליחה לרכוש 16 חוות ענק בניו זילנד, העסקה הגיעה לבית משפט ונדחתה במשך שנתיים בגלל חשדות לגבי מניעי החברה הסינית. 

כיום הסיפור השתנה לגמרי. חברות סיניות בבעלות ממשלת סין מצליחות לרכוש יצרני מזון בכל מקום בעולם, או כפי שהתקשורת הסינית קוראת לזה: ״שואלים תרנגולת זרה כדי להטיל ביצי זהב״. 

2014 הייתה ״תור הזהב״ של החברות הסיניות: בינואר רכשה ברייטפוד הסינית את תאגיד המחלבות האוסטרלי Mundella Foods, ומתכוונת להשלים בקרוב את רכישת תנובה הישראלית. החברה הסינית COFCO רכשה במארס את חברת החקלאות ההולנדית Nidera. ושבועיים לאחר מכן, באפריל, אותה חברה סינית הצטרפה לקונסורציום שרכש את עסקי החקלאות של Noble Group ההונג-קונגית. 

העסקה הסנסציונית ביותר בוצעה שנה קודם לכן, בארה״ב, כשחברת Shuanghui הסינית רכשה את יצרנית בשר החזיר הגדולה בעולם, חברת Foods Smithfield האמריקנית, תמורת כמעט 5 מיליארד דולר – הרכישה הגדולה בהיסטוריה של חברה אמריקנית.

שימוע שנערך בקונגרס, ניסה לברר מדוע הסינים הסכימו לשלם מחיר הגבוה ב-30 אחוז משווי השוק של החברה האמריקנית, עסקה שלא ממש משתלמת עבורם, ובמה באמת עוסקת הרכישה הזו. דניאל סליין, יועץ לקונגרס האמריקני שקיבל תדרוך סודי של הסי-איי-אי, אמר בשימוע כי ״המשטר הסיני אמר לתעשייה המקומית שלו למצוא את החברות האלה, ולרכוש אותן. למעשה, החברות האמריקניות אינן מתחרות בחברות סיניות, אלא בממשלה הסינית, והן לא יכולות לנצח בתחרות הזו״. 

לא רק החברות האמריקניות מתחרות בממשלת סין, אלא גם חברות רבות אחרות בעולם. באמריקה הלטינית התרכזו הסינים ברכישת פולי סויה שנמצאים במאכלים אהובים בסין, ומשמשים להאכלת משק החי. העסקה הגדולה ביותר עד היום, בשווי 7.5 מיליארד דולר, נחתמה בין חברה סינית לבין מחוז גויאס בברזיל: הסינים יפיקו פולי סויה במחוז, יאכסנו ויובילו אותם, ובתמורה יקבלו אספקה שנתית של שישה מיליון טון פולי סויה, 80 אחוז מתפוקת פולי הסויה במחוז. 

באוסטרליה קיבלו ההשקעות הסיניות צורות מגוונות: השתלטות על נתחים מהשוק, רכישת אדמות פרטיות וגישה למכרזים לתוכניות חקלאיות חדשות. ההשקעות התפזרו גם על פני מגוון מוצרים חקלאיים, כמו כותנה, סוכר, יין ומוצרי חלב. 

נשיא חברת COFCO הסינית, שרכשה את חברת הסוכר האוסטרלית Tully Sugar ב-2011, אמר שביטחון מזון הוא מניע עיקרי בהחלטה של חברות סיניות ממשלתיות היכן להשקיע. בכך הוא למעשה סיכם כיצד מתקבלות החלטות אסטרטגיות בחברות סיניות גדולות: ממשלת סין מוציאה הנחיה או מגדירה יעדים במסמך או בתוכנית חומש לגבי הכיוון שאליו יש לצעוד, במקרה הזה רכישה של חברות מזון. ומיד לאחר מכן כל החברות מתיישרות לפי אותה הנחיה. הן מקבלות את כל המימון הדרוש מהבנקים הגדולים בסין שבבעלות המפלגה המפלגה הקומוניסטית הסינית, ויוצאים למסע רכישות מסביב לעולם. הכול כחלק מאסטרטגיה אחת כוללת. 

למרות זאת, חברות סיניות ממשלתיות אחרות המשיכו לטעון שהן מבצעות את הרכישות משיקולים עסקיים בלבד, ושבכוונתן לצבור ידע ומיומנויות ניהול שיש בידי החברות המקומיות. 

טענה אחרת שנשמעה על ידי משרד המסחר הסיני, היא שהחברות הסיניות מנסות להגדיל את היצע המזון העולמי באמצעות רכישותיהן, וכך להוריד את מחירי המזון בעולם. 

להשלמת התמונה, אפרים הלוי מציין היבט נוסף בחוות דעת שחיבר עבור מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוקטובר 2013. ״סין החליטה להקצות עשרים מיליארד דולר לבניית נמל גדול בבגמויו, טנזניה. נראה כי סין רוצה להבטיח לעצמה מאחזים רציניים לאורך החוף המזרחי של יבשת אפריקה… יש הסבורים כי רצונה להשתלט על מרחבי יבשה ולהפוך אותם לשדות לגידול מזון עבור אוכלוסייתה״.

ישראל מפסידה

״אם לא נחשוב בישראל לטווח ארוך הכול יימכר פה״, אמר ח״כ אבישי ברוורמן בראיון לאפוק טיימס בחודש יוני האחרון. לדבריו, ברוב מדינות העולם כבר מבינים את הסכנה ועוצרים את התהליך. 

״קח את מכתשים אגן (היום ׳אדמה׳) לדוגמה״, אומר לאפוק טיימס פרופ׳ זאב הירש, מומחה לניהול בין-לאומי, מהפקולטה לניהול ע״ש רקנאטי באוניברסיטת תל אביב. ״היא הייתה פירמה כושלת שהוקמה על ידי כור, נרכשה על ידי דנקנר, נוהלה לא טוב, איבדה כסף ודנקנר מכר אותה לחברה ממלכתית סינית כדי לפתור את בעיותיו הכספיות. 

״שואלים אותי מה לא בסדר כאן? ואני אומר שההחלטה הייתה צריכה תהליך של בדיקה. אני מסתכל ברשימת הדירקטורים של החברה, שרובם סינים, הכוללת את נציג המפלגה הקומוניסטית הסינית. מה יקרה אם יהיה קונפליקט עסקי כלשהו בין ׳אדמה׳ למתחרים סינים, או בין האינטרס הישראלי לבין גופים בסין? האם ראוי וטוב שהחברה היא בבעלות זרה? במקרה הזה הייתי מהסס כי החברה היא בענף אסטרטגי של חקלאות ומזון. ואנחנו יודעים שנושא המזון הוא בעייתי ברמה האסטרטגית. אבל במקום לשמור על יכולתנו, ראש ממשלת ישראל בירך את דנקנר על יכולתו במשא ומתן למכור את החברה״. 

״נניח שמדובר בחברה ממדינה שהפכה להיות עוינת לישראל״, אומר ברוורמן, ״שבזמן של משבר שיהיה כאן תחליט שהיא מעדיפה את האינטרס של איראן או של מדינות ערב על זה של ישראל, מדינה שיש לה עוצמה ותשלוט פה, היא תוכל לזעזע את המשק. ואני לא רוצה לפרש את דבריי״.

מרגע שתנובה או נכס אסטרטגי אחר בישראל יהיה בידיה של סין, מסביר הלוי, היא תנצל אותו למטרותיה הכלכליות והביטחוניות, כי מזון זה רכיב של ביטחון לאומי. מבחינתה של סין אין הדדיות, אומר הלוי: סין אינה מאפשרת לחברות זרות לרכוש חברות מזון בתחומה, ״והיא יודעת למה״.

״זה לא אומר שביום מן הימים תבוא החברה הזאת של ׳תנובה׳ בלבוש החדש שלה ותיקח את המזון מכאן ותעביר אותו לסין. אבל זה אומר שהטכנולוגיה של המזון והשליטה בטכנולוגיה של ייצור המזון תהיה בידיים סיניות״, אמר הלוי בוועדת הכלכלה של הכנסת בסוף חודש פברואר.

פרופ׳ הירש לוקח את זה צעד אחד קדימה – לאפשרות שאפילו חברת טבע תימכר יום אחד. ״טבע חברה טובה, רווחית, יש לה אסטרטגיה מרשימה. אבל יכול להיות מצב עתידי שבו מניות החברה יתחילו ליפול, ואני בהחלט רואה אפשרות שחברה זרה תציע הצעת מכר שבעלי המניות לא יוכלו לעמוד מולה. אלי הורביץ (שהיה מנכ״ל טבע) חזה מצב עתידי כזה ולכן אימץ חוק פנימי ב׳טבע׳ – שהנהלת החברה תמיד יושבת בישראל. הוא קבע את הכלל הזה מתוך ציונות. בוא נחשוב על האפשרות שהיא תישלט על ידי חברה זרה. טבע היא נכס חשוב לישראל. אם תישלט על ידי זרים, ישראל תפסיד״.

ברוורמן ניסה בשנה שחלפה ליזום הצעת חוק שלפיה תוקם ועדה שתפקח על רכישות זרות של חברות ישראליות מרכזיות. הוא מסביר שכך נהוג גם במדינות קפיטליסטיות כמו ארצות הברית, קנדה וניו זילנד. אבל הממשלה התנגדה להצעה, והיא נפלה בהצבעה בכנסת בקריאה טרומית. 

פרופ׳ הירש מספר שהוא בודק בימים אלה מודלים נוספים שפועלים בעולם. ״בדנמרק למשל, החברות הגדולות ביותר במשק נשלטות על ידי עמותה. אני מדבר למשל על Novo Nordisk, אחת החברות המובילות בעולם בענף התרופות; ׳מארסק׳, חברת הספנות הגדולה בעולם; וגם קרלסברג. מכירת השליטה בחברות האלה חייבת את אישור העמותה. חברות כאלה מרכיבות בערך 50 אחוז מערך שוק המניות הדני. זה לא מנוגד לבעלות ציבורית״. 

מה יקרה בעתיד? קשה להתנבא במדויק. דבר אחד ידוע – כפי שכתבנו בגיליון 259 במדור זה – מאחורי הרכישות הסיניות עומדים אינטרסים נוספים. מסמכים שבידנו מראים כי חברות ממשלתיות סיניות הפועלות מחוץ לסין נדרשות להקים סניפים של המפלגה הקומוניסטית ולקיים פעילויות מפלגתיות באופן חשאי. בין החברות שדיווחנו עליהן הייתה חברת הנפט הסינית CNODC, חברת ההנדסה האזרחית CCECC, והתאגיד הבין-לאומי לאנרגיה הידראולית Sinohydro. עוד הראנו כי מאחורי ההשקעות הסיניות במדינות זרות מסתתר גם הרצון להשפיע על החלטות פוליטיות באותן מדינות.