ב"עבודות וימים" שלו כותב הֵסיודוס, שחי ביוון במאה ה-8 לפנה"ס ונחשב לאחד מהאבות הגדולים של הספרות וההגות המערביות, כי ישנם שני סוגים של תחרות: תחרות טובה, שממריצה בני אדם לעשייה ויצרנות, לשפע ולביטחון; ותחרות מזיקה, שיוצרת ריב והרס. לאחר הצפייה ב"הרוכב", שמציג עכשיו בבתי קולנוע בישראל, נזכרתי באמירה החשובה והקולעת הזו. הסרט המפעים עוסק ביריבות בקרב בני אדם, ביריבות שבין אדם לבין עצמו, ובאפשרות לחופש ולגאולה מההיבט המעיק וגם ההרסני שיכול להיות ליריבות שכזו.

הסרט מגולל את סיפורו של בריידי, אומן רודיאו בן עשרים באזור ספר רחוק ופרוע של המערב התיכון בארה"ב. בריידי נפצע קשה בראשו במהלך תחרות רודיאו, רכיבה אתגרית מסורתית על שוורים ענקיים ופראיים. הסרט נפתח בתיאור הימים שעוברים עליו לאחר שעבר ניתוח והקיץ מתרדמת.

תמונה: "תהיה גבר בריידי"

הסרט מציג באין-ספור דרכים את ההוויה הגברית הטעונה של העולם שבו חי הגיבור: ריבוי של חוקים, סדר נוקשה ופטריארכליות; דרישה לנשיאה של סבל וכאב בכל שיעור וללא תלונה; הפגנה של דומיננטיות, והימנעות מביטוי של חולשה.

בריידי מתעקש לשוב לחייו הישנים. אבל, לנוכח זעזוע המוח שעבר, אפילו רכיבה על סוס גורמת לו שוב ושוב, למרות עקשנותו, להקיא ולהתעלף, ומהווה סיכון חיים מידי. הוא חווה את הדבר כסירוס – גבר מסורס בחברה פוטנטית עד להכאיב. פוטנטיות היא כמובן דבר חשוב בעולם שיש לשרוד ולהתפתח בו – אבל האם היא ערך אבסולוטי בפני עצמו? לחבריו של בריידי ברור מאליו שאחרי זעזוע מוח קשה ותרדמת, הוא ישוב לרכיבת הרודיאו: "הרי הוא לא נקבה", אומר אחד מהם בנוכחותו. ניכר כי חברת הצעירים שהגיבור הוא חלק ממנה, מוּנעת על ידי דחף מיוסר לכבוד המבוסס על פחד להיראות ולהיתפס כחלש.

תמונה: "תהיה גבר בריידי"

אביו של בריידי מנסה לשכנעו, מתוך דאגה אך בזלזול בוטה, לנוח כדי להחלים. הוא מציע לו למחול על כבודו ולא לסיים את חייו ברודיאו בפרץ גבריות טיפשי. הבן מטיח בו: "מה קרה לאיך שחינכת אותי, אבא? תמיד אמרת לי, 'תהיה גבר בריידי', 'תחרוק שיניים בריידי!'" זהו הדבר שמלבה בבן סערת רגשות, המורכבת מחוויית חוסר קשר ובדידות, ומתחושת נחיתות. המרד העקשני והפראי של הבן נובע בדיוק מתוך אותה עקשנות גברית של אביו.

לעתים קרובות אנו נמשכים לערכים פטריארכליים נוקשים מהסוג שהסרט מתאר, ועם זאת לקול פנימי צלול ועדין בתוכנו האומר לנו שמשהו בערכים האלה מעוות. זה הדבר שמשתקף גם באמביוולנטיות שביחסו של בריידי אל אביו. יש בנו דחף מהותי לכוח ולהחלטיות, שנוטה לעתים להגזמה, ויש בנו גם נטייה טבעית לחופשיות ולגמישות רכה יותר, העשויה אף היא לגלוש להגזמה.

תמונה: "תהיה גבר בריידי"

אפולו, הסוס שאותו מנסה בריידי לאלף, כעבודה חלופית, מבקש לשמור על עוצמתו הפראית האצילה – כמו בריידי. ברגעים אחרים אנחנו רואים שלצד זאת הוא גם כמֵהַ לאיזון ולוויסות מרגיע של פראיותו. הדבר מופיע בסרט כמשל לטבע האדם עצמו. כוחות פראיים וגדולים בתוכנו מבקשים לפרוץ ולחיות, אבל זקוקים גם לאיזון ולוויסות, כדי לא לענות ולהרוס אותנו.

יש משהו בחוקי הציוויליזציה שמגביל את החיים, אבל יכול גם לארגנם. כל אחד מאיתנו זקוק לביות שכזה, אבל, לא בלי צדק, אנחנו גם נוטים לפחד מהביות – לפחות בשנות הנעורים שלנו. מי שמע פעם את האמירה של פול ואלרי (משורר וסופר צרפתי): "הלב נולד הרפתקן, ומת זעיר-בורגני?"

אני סבור כי בכל אחד מאיתנו קיימים גם יסוד גברי וגם יסוד נשי, אף אם אחד מהם מובהק יותר. ברבים מאיתנו שורר פיצול פנימי. העדינות שבנו נבהלת ומתביישת מפני העוצמה שבנו, והעוצמה, המופיעה בתוכנו לעתים קרובות כעריץ, נרתעת ומזלזלת ברוך שבנו שעלול כאילו למוססה ברכרוכיות. הדרך לקיום הדדי של היסודות האלה היא הדרך לפתיחת הלב, ולטיפוח איכויות של אמפתיה ושל קבלה עמוקה.

פראיות היא דבר העולה אל פני השטח לעתים קרובות במוסיקה, בספורט, ביחסים, במאבק להישרדות ולהצלחה, במלחמות ובמין. לעתים היא מופיעה באופן בריא ומווסת, ולעתים באופן הרסני. זה עשוי להתרחש משום הקלות שבה ניתן להתמכר למהות הכאוטית המענגת של כוח החיים: טבעו של הכאוס פורץ הגבולות הוא מרגש כל כך ומפתה עד שאנשים נגררים לפעמים לזלילה פרועה.

ברנה בראון, פרופסור לעבודה סוציאלית שהפכה לכוכבת רשת, שאלה את מאזיניה: האם אישה מסוגלת לקבל גבר במצב פגיע, אפילו בוכה, מבלי שיחדל מלהיות לגבר אמיתי בעיניה? בהרצאתה היא טוענת שכדי להתגבר על הניכור בחברה המודרנית ולחיות בלב שלם ופתוח, אנו צריכים להיות מסוגלים להראות את הפגעים והפגמים שלנו במקום לבקש לשלוט. רק כשאנחנו נחשפים באמת, אנחנו יוצרים קשר אמיתי ועשויים להגיע למצב קיום שבו ביכולתנו להכיל בתוכנו עוצמה עזה, ובאותו הזמן גם רוך ועדינות. הרוך הוא בעל עוצמה, והעוצמה היא מעודנת.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן