ישבתי על הספה בביתו של אורי לשמן ולא הצלחתי להבין איך טכנולוגיה ויזואלית של צורות וצבעים יכולה לעזור לאנשים להבין מוסיקה קלאסית. "אנשים כבר לא יודעים להקשיב", אמרתי לו בחוסר שקט, "האם הגירוי הויזואלי לא רק מרחיק אותם מהמוסיקה?" ואז הוא הראה לי שההיפך הוא הנכון.

לשמן פתח סרטון ביוטיוב שהוא מראה בדרך כלל לתלמידיו באוניברסיטה, שבו רואים שורה של תווים – מלודיה קצרה ופשוטה שהמלחין יוהן סבסטיאן באך קיבל במתנה ממלך פרוסיה, פרידריך השני. הסרטון בנוי כך שבכל פעם שתו מתנגן הוא מודגש בצבע, כדי שגם מישהו שלא יודע לקרוא תווים יכול להבין איך באך לקח מלודיה אחת פשוטה של שורה אחת של תווים והפך אותה לאחת היצירות הגדולות של כל הזמנים – "המנחה המוסיקלית".

"תחילה, הוא ניגן את המלודיה מההתחלה עד הסוף (התווים נצבעים בירוק)" מסביר לשמן, "ואז הוא פתאום הבין שהוא יכול לנגן את זה גם מהסוף להתחלה (התווים נצבעים באדום) ושזה ישמע מצוין. ולבסוף באך מבין שהוא יכול לנגן סימולטנית מההתחלה לסוף וגם מהסוף להתחלה (תווים ירוקים ואדומים מנגנים יחד) "ובשביל זה צריך כבר להיות באך", הוא מסכם בהתלהבות.

זה לא מקרי שמי שניצח על התזמורות הפילהרמוניות של ישראל, בלגרד, יוהנסבורג ועוד תזמורות רבות אחרות מצא את עצמו מתעניין יותר ויותר ביכולת של הטכנולוגיה להפוך את המוסיקה הקלאסית לנגישה יותר לאנשים. כבר למעלה מעשור לשמן מקדיש את עצמו להלחנה ולהוראה במטרה לקרב אנשים למוסיקה הקלאסית. בימים אלו הוא מתכונן לפסטיבל "צלילי ילדות" לילדים שהוא המנהל האומנותי שלו. בפסטיבל, שיתקיים בחולון בספטמבר, הוא מתכנן להציג טכנולוגיה ויזואלית תלת ממדית חדשה, שבאמצעותה ילדים והורים יוכלו לחוות את הסימפוניה החמישית של בטהובן דרך צורות שנראות על המסך, עם משקפיים תלת ממדיות.

הבטחה ליצירה

לשמן מרצה באוניברסיטאות שונות על מוסיקה כתקשורת, על מוסיקה וטכנולוגיה ומעביר קורס בעקבות דרכם של המלחינים הגדולים. הוא מהרהר רבות על הדרך הנכונה ללמד. "יש הרבה מאוד מנצחים טובים, פסנתרנים גדולים, אבל אין המון מורים טובים", הוא אומר. "כשאני עומד בכיתה זה חוק אצלי שאין תחרות. אני מראה להם סרטים איך מוסיקאים גדולים, כמו סטיבי וונדר, נמצאים לגמרי בתוך החוויה ודוחים את השיפוט. אני רואה איך בין התלמידים שלי יש תמיד את 'הכוכבים' האלה שבסוף דווקא הם נשארים מאחור. אלה שבאמת מסתכלים פנימה, בתוך עצמם, עוברים הרבה מאוד תהליכים".

למשל, סטודנט אחד של לשמן לא היה מסוגל לכתוב תבניות מוסיקליות כמו סונטה או פוגה ותמיד היה נכשל. יום אחד לשמן הביא את הרעיון של מוסיקה תוכניתית, כלומר ביקש ממנו לכתוב סיפור, עם נושא ותיאורים. "פתאום התגלה שיש לו כשרון ספרותי יוצא מן הכלל", נזכר לשמן, "הוא הלחין את הסיפור של עצמו וכל הכיתה הייתה פעורת פה".

לשמן החל להלחין עוד כשלמד בתיכון תלמה ילין ובגיל 16 נכנס עם שותף לענייני הג'ינגלים. אבל תמיד נמשכתי ליצירות הגדולות של המוסיקה הקלאסית. "רציתי לכתוב דברים גדולים ולהיכנס לתחום שהוא אינסופי. אני אחד היחידים שסירב לג'ינגלים, אפשר להרוויח מזה הרבה כסף", אומר לשמן בחיוך.

במהלך שני תארים שעשה בניצוח ובקומפוזיציה ועבודת הדוקטורט שלו, לשמן למד אצל מורים ששינו את השקפת עולמו. ביניהם היה המנצח נועם שריף, שהפנה את תשומת ליבו לאנשים כמו ליאונרד ברנשטיין וארנולד שנברג שהיו גם מלחינים, גם מורים וגם מנצחים.

כששמונה מנצחים נבחרים מהעולם קיבלו מלגה לבוא להיות לצידו של זובין מהטה באופרה במינכן, לשמן היה ביניהם. "כשהגעתי למינכן הכרזתי בקול כמו ישראלי מצוי: 'מאסטרו, אני כאן'", מספר לשמן. מהטה לא התרגש והורה לו וללכת לראות בכל יום קונצרט. "נורא התעצבנתי, רציתי שילמדו אותי", מספר לשמן בתיאטרליות, "אבל עשיתי מה שאמרו לי ובכל יום הייתי רואה מנצח אחר.

"יום אחד, נכנס מנצח עם טכניקה מושלמת ועם גופניות מרשימה, הוא היה חצי גרמני וחצי יפני. אבל גם עם כל התזוזות והקפיצות שלו התזמורת נרדמה. ביום למחרת, איש בן 90 נכנס לאולם כדי לנצח על אופרה של ואגנר שאורכת ארבע שעות. רק הכניסה שלו הייתה ממש טקס. הוא הרים את המקל ביד רועדת ואני זוכר שחשבתי: 'אף נגן לא יכנס בזמן'. אבל הנגנים ניגנו במשך ארבע שעות כאילו זה הרגע האחרון בחייהם! מה היה שם בטלפתיה הזאת?"

מה באמת היה?

"מנצח גדול הוא כמו מנהיג גדול – הוא יודע איך לגרום לקבוצה של אנשים לעשות את המיטב שלהם. כשבטהובן כתב את החמישית הוא כתב רק הבטחה ליצירה, זה לא כמו ציור שמישהו צייר. השאלה היא מה אתה עושה עם זה. זאת מן אנרגיה שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה שם. הרעיון הוא לאפשר לנגנים לנגן, בתקווה שהקהל יגיב".

"כרטיס גנבים"

לשמן גם משתתף ויוזם ערבי שירי משוררים שלקראתם הוא מלחין שירים של מיטב משוררי ישראל.

בערב מחווה למשורר חיים גורי באולם "צוותא" בתל אביב בוצע השיר "חשבון עובר" שלשמן הלחין במיוחד לכבוד האירוע. במהלך הערב חשש לשמן שהשיר שהלחין לגורי, שישב באולם, לא יתקבל ברוח טובה על ידו. "אבל אז פתאום בסוף המופע, הרגשתי שמישהו שם יד על הכתף שלי ואומר: 'זה היה כל כך נכון מה שעשית'. זה היה חיים גורי”.

מה היה שם "נכון כל כך" בלחן שלך?

"השיר הזה שלו מדבר על האהבה האינסופית למדינה מצד אחד ועל המחיר הנורא שצריך לשלם מצד שני. לקחתי את המשפט 'ושוב כמו תמיד בארץ ישראל שער הרחמים נעול עדיין', הפכתי אותו לפזמון שחוזר על עצמו והשיר הפך למשהו קינתי". לשמן מסביר שבשילוב בין הלחן לשיר נוצרה משמעות חדשה וחיים גורי הרגיש שהיא נכונה.

איך אתה מתחיל לעבוד על שיר?

"אני לא לוקח טקסט ומתחיל לנתח אותו. יש שירים, מבין הטובים שהלחנתי, שהולחנו ממש במהירות הקריאה. רק לאחר מכן אתה מגלה פתאום מה היה בתוך העניין הזה. זה סוג של אינטליגנציה רגשית. הגוף מרגיש עוד לפני המוח והאנרגיה החזקה הזאת הופכת פתאום לצלילים".

 בעקבות החיבור עם חיים גורי, לשמן נכנס לתקופה שנמשכה כחמש שנים בה יצר משבעה ספרים של חיים גורי את "יריד המזרח" – יצירה מוסיקלית שלמה. את השירים שרו השחקנים רמה מסינגר, ששי קשת, אבי גרייניק, אלון נוימן ודביר בנדק.

"גורי היה מאושר על הקשר שנוצר בין השיר ללחן, קשר שהוא קורא לו 'כרטיס גנבים'", מספר לשמן ומסביר: "כרטיס גנבים זה כשאתה לוקח נייר וחותך אותו לשניים ומביא חלק אחד למישהו אחר, כך שהחלק שלך מתאים רק לשלו".

לשמן קורא למפגש בין שיר ללחן אמנות תלת ממדית. הוא ממחיש ומזמזם את הרעיון בעזרת שיר: "שיר משמר" של נתן אלתרמן שהולחן על ידי סשה ארגוב. "אי אפשר לחשוב היום רק על המוסיקה או רק על הטקסט כי נוצר כבר איזה משהו שלישי, ממד שלישי. כזה שיש בתוכו את יחסי הגומלין שלהם. זה סוג של שותפות שווה שבה אף אחד לא גורע מהשני ולפעמים גם מחפה על ההחסרות של השני – כמו בשיר 'הליכה לקיסריה' של חנה סנש למשל. יש שם חולשה בטקסט והעברית לא מדויקת ואז דוד זהבי נכנס עם לחן גאוני, מיסטי כמעט, וזה הופך לחוזקה".

הכתיבה אצל לשמן, כמו ההקשבה למוסיקה, היא סוג של חיבור עם הנפש שממנה מגיעות אליו הרבה תובנות. "מי שפוחד להסתכל בתוך עצמו אז אני חושב שזה לא המקצוע שלו".

כי רואים דברים שהם כואבים?

"כן, אבל זו דווקא ההסתכלות על הדברים הכואבים בתוכי שמאפשרת לי לגדול מהם. גם כעס וגם עצב גדול יכולים להיתרגם למשהו נפלא כשפתאום אנחנו מתעוררים למשהו שלא ראינו קודם".

מתי הרגשת בפעם האחרונה את הדבר הזה?

"לפני כמה ימים הקשבתי לסימפוניה של מאהלר. יש שם רגעים אלוהיים ופתאום הוא עושה משהו אחר ואלו כאילו רגעי חולשה. שאלתי את עצמי, למה הוא עשה את זה? ומה שהבנתי זה שלא לכל דבר יש תשובה. ובכלל לדברים הגדולים בדרך כלל אין תשובה. אתה תמיד מחפש. החיפוש אחר האמת זו האמת, החיפוש אחר המשמעות, זאת המשמעות. במוסיקה זה אינסופי".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן