תוכנית הטלוויזיה היא "חוצה ישראל", הערוץ הוא 23. קובי מידן מצולם בפרופיל ודמותו זקופה ורצינית, התספורת מסודרת והצווארון מכופתר. ידיו מונחות על השולחן שעליו דפי ריאיון וכוס מים ומולו יושב אסי דיין, כפוף על כיסאו. הריאיון מתחיל כשמידן שואל לשלומו של דיין ומציין: "אתה לא נראה בקו הבריאות". כמה שניות לאחר מכן הוא שואל בקול שליו: "הכפיפה שלך, היא בגלל פריצת דיסק, נכון?" שוב, לא עוברות כמה דקות והוא מעז לשאול את דיין על השימוש שלו בסמים. המרואיין עונה על כל השאלות בקול חלש, לא ברור אבל נינוח.

המפגש בין הדמויות ההפוכות האלו היה יכול להיות כמעט אכזרי אם המראיין לא היה קובי מידן. השילוב בין העניין האמיתי במרואיין, הכנות הבלתי מתפשרת והחמלה שבקולו של מידן הוא שהוציא את המיטב מאסי דיין שדיבר בפתיחות על חייו ועל יצירתו.

מידן בוחר בקפידה את מרואייניו, לא רק ב"חוצה ישראל" אלא גם בתוכניתו הלילית "אנשים בלילה" בגל"צ. תנועות גופו, האצבע החושבת והמבט המכווץ נהיו סימן ההיכר שלו בטלוויזיה, ברדיו אלו ההתלהבות הכמעט ילדית שלו. קולו הנעים והדרך שבה הוא מנתח ומפרש את המרואיין שלו. "הפסיכולוג של התקשורת" – כך כינו אותו בעבר, אך הוא דווקא מעיד שהוא פחות כך היום. "היום אני באמת פוגש את האנשים, אני פחות אנליטי ויותר ספרותי, אני יותר תופס את הסיטואציה של הריאיון ככזאת שבה אני והמרואיין באים לספר סיפור ביחד מאשר לנסות להבין את הנפש".

לקח למידן שנים רבות להגדיר את מה שהוא עושה בחיים במשפט אחד. "מלבד זה שאני מראיין בגלל שאני אוהב את זה, אני אוהב לפגוש אנשים. העבודה שלי היא לתווך תרבות. להיות מן פילטר. דרך שרשרת של פעולות תרבותיות אני בוחר את החומרים ויש לי אמירה בתוך כל השפע".

אני הוא האחר

השעה היא 23:00 בלילה, התוכנית היא "אנשים בלילה" בגל"צ. קובי מידן בקולו העמוק נשמע מצחקק ובמצב רוח מרומם. הוא מציג את האורחת להערב: נינט טייב שגדלה כבר מהתואר "המאמי של המדינה", שבו זכתה עקב פריצתה ב"כוכב נולד", ויש לה הרבה מה להציע ברובד הרבה יותר עמוק. החיבור ביניהם מתחיל במבוכה או "בגישוש הרגיל של שמונה הדקות הראשונות" כפי שמידן מכנה אותו, ואז נפתח פרק מופלא של פגישה חמה, יצירתית ויוצאת דופן.

מידן משתף את טייב בהבנות שקיבל מקריאת השירים שלה, ואפשר לשמוע איך טייב מתרגשת ונפתחת יותר ויותר, עד שבסופה של התוכנית מידן והנגן המלווה שלה יוצרים קטע מוסיקלי משותף כתוצאה מהחיבור המוצלח.

חוויה דומה הייתה עם הזמר דיוויד בואי: "נסעתי לראיין אותו כאשר לפני כן ישבתי הרבה מאוד זמן על הטקסטים של הדיסק החדש שלו. כשהגעתי אליו הוא כבר היה אחרי המון ריאיונות עם עיתונאי מוסיקה מכל העולם ששאלו אותו על הסאונד ועל סיבוב ההופעות ועל ההפקה. פתאום בא אליו איזה טמבל מישראל שקרא את המילים ומתייחס אליהן בכבוד, כאל מסר, כאל דיבור, כאל אמנות והוא רצה לדבר על זה. הטקסטים היו על גיל, מוות וחולי ועל התהליך שהוא עבר מאז ברלין, ודיברנו על זה. ראיתי שזה מרגש אותו. אנשים אוהבים גם לדבר על עצמם וגם שמתייחסים בכבוד לאמנות שלהם, לתמצית, לסיבה שהם עשו את הדבר הזה – וזאת בדיוק הנקודה".

"אחד המשפטים הכי עילאיים שפגשתי בחיי נוגע במשהו מזה", הוא אומר מייד עד שניתן כמעט לשמוע את גלגלי מוחו זזים: "'אני הוא האחר' של המשורר והפילוסוף הצרפתי פול ולרי".

איך אתה מבין את המשפט הזה?

"יש בו הרבה רבדים. האחד הוא שבמעשה היצירה אתה מיילד משהו מעצמך. אני פוגש הרבה סופרים ויוצרים והם מדברים על מה שהם עשו כעל אובייקט נפרד מהם. לדוגמה: 'אני אעשה הכול כדי שהספר יצליח' או 'הוא יצליח'. אני גם חוויתי את זה ברמה מסויימת, זה כמו תינוק שצריך ללכת. אתה מיילד משהו מעצמך ואז הוא אחר. זה חלק מהותי מאוד מהעשייה. כמו שילד ביולוגי זאת נגיעה שלך בנצח, זאת גם נגיעה בנצח. לא ההישארות של מעשה היצירה. לעשות משהו מעצמך שהוא לא אתה, זה מאוד עמוק. זה דומה לתחושה שכל ילד עובר כשהוא מסתכל על עצמו בראי ואז פתאום הוא אומר: 'מי זה האיש הזה?', יש עונג ואימה בתחושה הזאת".

אתה מקשיב לתוכניות שלך? שואל את עצמך, מי זה האיש הזה?

"אני לא. קשה לי להקשיב ולראות את עצמי. ניסיתי בעבר אבל אני כבר הרבה שנים גם לא מנסה כי אני מזהה הרבה חוסרים. זה לא כל כך מקצועי מצדי אבל זה המצב. התאורה אכזרית, זו תאורת מעלית שמראה את כל הקמטים".

אינטרס של סקרנות

"הטכניקה של מראיין נובעת מהאופי שלו", אומר מידן. "ומהי הטכניקה שלך?" אני שואלת,

"הטכניקה שלי היא להשתקע בעולם תוכן מסוים לצורך הריאיון. אני נכנס לתוך העולם הזה ואז אני קצת מבטל את עצמי. זה נשמע שאני נורא אינטליגנטי ושיש לי המון מה להגיד והמון דיעות אבל בעצם, במובן הבסיסי אני מקבל את חוקי המשחק של המרואיין ואני נפגש איתו במגרש שלו. יש לזה יתרון גדול", ומיד הוא מארגן את דבריו בדרך שכל כך אופיינית לו, "היתרון הוא באמת לשמוע את הבנאדם ולפגוש אותו. יש מראיינים או עיתונאים שכל מי שהם מראיינים נפגש איתם. הם שמים את הדבר שלהם בכל ריאיון. זאת סיטואציה מרתקת בעיניי. נגיד, כשאתה פוגש את ירון לונדון – אתה פוגש אותו. הסקרנות שלו והאינטליגנציה שלו היא כזאת שזה שווה לפגוש אותו – כלומר, זה עובד. כשאני בא לראיין אנשים אני יותר פוגש אותם. זה חיובי כי ברגעים טובים זה מאפשר למאזין לראות את העולם דרך העיניים שלהם.

"החיסרון של זה הוא שירון לונדון לדוגמה הוא גם מראיין פוליטי נפלא, אני מראיין פוליטי גרוע. בריאיון פוליטי התכונה הזאת לא עוזרת, רק מזיקה. אני יותר סופג, מקבל את דעתו של מישהו – פתאום הוא נהיה צודק ואז אני חוזר הביתה ואומר 'מה צודק?', וזאת בעיה. כשאתה נכנס למקום של אינטרס הטכניקה הזאת לא עובדת".

"החוסר אינטרסנטיות" מורגש מאוד בשיחות שעושה מידן. זה כל כך מורגש שזה אפילו שינה משהו בתפיסה העיתונאית שלי כמראיינת. אני אומרת לו את זה והוא דווקא לא מסכים איתי.

"יש לי אינטרס. האינטרס שלי הוא סקרנות, הוא עניין אמיתי, זה לקרוא סיפור. עשיתי עם עצמי דרך ארוכה כדי להגיע לזה וזה תהליך שקשור לכל מיני דברים: לגיל, לניסיון, למקום בחיים, אבל גם לשני דברים נוספים שנדבר עליהם", מידן מטבעו שוב מארגן בחינניות את הבאות.

"הסיבה הראשונה לשחרור שלי היא שהלכתי הצידה". בתוכנית "פגישה לילית" של ערוץ 2 שביססה את מעמדו כמראיין במשך תשע עונות, הייתה לדבריו הפרדה כמעט מוחלטת בין עבודה להנאה. "עבודה הייתה בשבילי עבודה והנאה הייתה הנאה", הוא נזכר. "בעבודה היה הרבה לחץ ודרישות עצמיות. עבדתי על כל ריאיון שבוע טוטאלי והיו לי חוקים, כמו לדוגמה שלא אראיין סופר שלא קראתי לפחות 80% ממה שהוא כתב. בסיכומו של דבר הייתי מגיע לראיונות כה מוכן שהמרואיין היה בעצם מקלקל לי וזה היה קצת כפוי. היה בזה עומק כי התכוננתי והגעתי לעומקים, אבל הרגשתי שזה היה קצת טקסי.

"אם לנהוג ביושר", ממשיך מידן, "המעבר לערוצים הצדדיים יותר לא היה רק חד צדדי. אי ההתאמה שלי למערכת המרכזית הלכה ונחשפה עם השנים. היא מראש הייתה שם. אם מדברים על יחסים של רווח והפסד אז היום אני במקום שאני מאוד אוהב ושמח בו", והוא מונה את הסיבה השנייה: "יש לי יותר חופש, אבל יחד עם זאת, פחות השפעה. זה הולך ביחד. אני מרוצה מהחבילה שעיצבתי לעצמי, הפחות צורך להביא רייטינג, הפחות צורך להחזיק את המרואיין פה", והוא אוחז בצווארו להדגשת תחושת מחנק, "זה הוביל אותי לחשוב יותר על המאזין או הצופה לא ממקום של 'איך אני אגרה אותך להיפתח'.

"היום הייתי יכול להיות פסיכולוג טוב, כמו שהיום אני מראיין יותר טוב", הוא מחייך, "אני יותר רגוע, יותר שלם, פחות צריך לפתור לעצמי דברים, אני יותר פנוי".

מה היה צריך לקרות כדי שתגיע לשם?

 "אני חושב שההיכרות עם אישתי וילדיי. הגעתי לזה בגיל מאוחר מאוד יחסית. כשבתי הבכורה נולדה הייתי כמעט בן 40. כשזה הגיע, זה לא היה כדי לסתום חורים, זה היה תהליך שהייתי צריך לעבור והוא איזן אותי, אבל גם עשה דברים יותר חשובים", הוא מוסיף בצחוק, "הוא יצר שני בני אדם. מבחינתי זה הוסיף עוד רגל לשולחן ואז עוד שתי רגליים לשולחן כדי שלא יתנדנד. זה עשה אותי פנוי יותר. כשאני פוגש אדם היום אני פחות פותר את הבעיות שלי דרכו. בשנות העשרים והשלושים של חיי זה לא היה המצב. התהליך איפשר לי לקבל את עצמי באופן כזה שאני הרבה יותר פנוי לזולת, זה העניין!" הוא מסכם בהתלהבות כמי שמצא פתרון.

הילד שהייתי

"השירים שלי, הם הגרסאות היותר טובות שלי", מידן מצטט את לאונרד כהן לאחר שזכה לתרגם כמה מספרי השירים שלו, ואין זה במקרה.

מילדותו השירה והספרות הם הדבר הקבוע בחייו. באוניברסיטה למד ספרות ופסיכולוגיה וכל חייו נהג לכתוב שירים. ב- 2003 אף כתב ספר ילדים המוקדש לשירה.

"הספר "בית חרושת לשירים" נולד ממפגש של הקבוע והחדש. הקבוע הוא העניין והשאלות שלי, הדברים הלא פתורים וההיקסמות שלי מכל מה שקשור לשירה. החדש היה הילדים שלי שלפני שהספר יצא היו עדיין קטנים.

"הרעיון לספר הגיע לאחרי ערב של קריאה מאסיבית לילדיי במיטה, ספר אחד לכל אחד, המפגש איתם איכשהו הפגיש אותי עם הילד שבי שאהב שירה ומשם נולד הספר, במכה! הייתי בנסיעה ופתאום ראיתי את הספר. הרגשתי שאני שט בסירה ועל גדות הנהר אני רואה את הדמויות בסיפור. אחת אחת. לקח לי יומיים בלבד לכתוב אותו".

הספר באיורו של דוד פולונסקי, מדבר על ילדה שמבקרת בבית חרושת לשירים ושם היא פוגשת טיפוסים שונים של משוררים. לכל אחד מהם מתאים שיר שמידן כתב. "הספר הזה הוא מחווה, קידה וחיוך לילד שהייתי".

איזה ילד היה הילד שהיית?

"הוא אהב שירה. היה לו ספר בבית שנקרא 'גן החרוזים', אנטולוגיה של שירי משוררים עם ציורים. כל שיר היה עולם וכל רוחב של שורות היה שפה", אומר מידן וממשיך בהתלהבות, "וכל הדבר הזה כילד, אני זוכר שהיה מרטיט אותי. כשהילדים גדלו קצת והקראתי להם ובעיקר נפגשתי איתם ושהיתי איתם אז חזרתי למקום הזה, לילד ההוא שהייתי. זה שלא יפרסם, ושלא יהיה משורר, אבל כזה שאפשר לתת לו יד ולהוציא אותו לעולם". "בית חרושת לשירים" התקבל יפה בקרב הציבור ואף הפך להצגה מוצלחת בתיאטרון חיפה שאף זכתה בפרסים.

באינטרנט עדיין מופיעים מאמרים יפהפיים, כמו פנינים בתוך החול, שכתב ל-YNET לפני כשנתיים כחלק משיתוף פעולה עם גל"צ. המאמרים נכתבו כדיאלוג לקטעי ספרות שמידן נהג להקריא בתוכניותיו. אחד מהם היה מאמר שנכתב על הסופר ז'ורז' אמאדו.

מידן כותב על השדרן אלי ישראלי שהגיש את התוכנית "ציפורי לילה" בתקופה שהוא רק נכנס לגלי צה"ל: "בשעה הראשונה התארח שם אדם עיוור שסיפר על מסעותיו בעולם, ובשעה השנייה אלי קרא, שבוע אחרי שבוע, במשך חודשים ואולי שנים, את 'ים המוות' מאת אמאדו. קול הבס, המוסיקה מתחתיו, האלה ימאנז'ה הממתינה במעמקים לדייגים צעירים שייספו בסערה, ליוויה היפה, העברית המיושנת מעט – זאת היתה אמנות רדיופונית. אמנות רדיו. כי השנים ההן (הטלוויזיה בארץ היתה רק בת שמונה-תשע, הרף עין היסטורי) היו גם 'שנוׁת מסַפְּרֵי הרדיו'. אנשים שיודעים לקרוא, לשתוק, לספר כמו שהרדיו אוהב, בלי להגזים במשחק. וכמעט שכחתי – גם אנשים שיש להם פנאי להקשיב".

חלק ממסורת

"יש כזה דבר אמנות רדיו, אבל אני הייתי מגדיר את עצמי דווקא כאומן רדיו. לדעתי אני אומן רדיו טוב אבל אני אומן. ההבדל בין השניים הוא לא עניין של איכות. זה לא שאמן רדיו הוא אומן רדיו יותר טוב. אם ניקח את אומנות המזרח לדוגמה, אז אומן שיצר כלי חרס יפני נצחי הוא לא אמן פחות טוב, הוא אומן משובח. אני לא משווה את עצמי, אני רק אומר שאומנות היא לא פחותה מאמנות. יש טוב ויש לא טוב, ההבדל הוא במוטיבציה".

"אחד מ'סיפורי הרשלה' שאני אוהב מאוד מספר על הרשלה שרוצה 'להוציא' אוכל מנדיב קמצן. הוא מספר לנדיב שבא מוורשה, עיר הולדתו של הנדיב, שהוא יכול לתת לו חדשות מקרוביו בתמורה לאוכל. בזמן הארוחה הנדיב שואל לשלום האנשים בעיירה והרשלה עונה לו: 'ההוא מת', 'ההיא מתה'. בסיום הארוחה, הנדיב תוהה איך זה יכול להיות שכולם מתים, והוא עונה לו שהם לא מתים. 'אז למה אמרת את זה'? מתקומם הנדיב, והרשלה עונה: 'כשאני אוכל העולם כולו מת'.

"היצירה היא 'כשאני אוכל, העולם כולו מת'. האמן בורא עולם משלו עם חוקים משלו. האומן לעומת זאת, הדבר הכי טוב שאתה יכול להגיד עליו זה שהוא חלק ממסורת. שהוא עושה את הכלי הזה כמו שאבותיו עשו אותו. הגדולים ביותר הם אלו ששני הדברים מתקיימים בהם. כמו בוב דילן למשל שמצד אחד הוא יוצר ומצד שני הוא מתייחס לעצמו כעוד חוליה בשרשרת של אומני שירת הקאנטרי, ואני מאמין לו. זה גם נוכח באמנות שלו. יש משהו פשוט בעשייה. מצד אחד הוא יוצר עולם הכרחי ומצד שני הוא חלק מודע משרשרת דורות של עשייה אומנותית.

"במובן מסוים שהוא עקרוני ומהותי זה מה שמבדיל אותי מעולם האמנות. אני לא כזה. אני גם לא משתקע בעולם האמנות, אני מפלרטט איתו. אפשר לראות בראיונות שלי שהזולת נחוץ. הדברים הכי טובים שעשיתי בחיי בעיניי מבחינה מקצועית היו תמיד מול הזולת. כשעשיתי תכניות לבד כשלתי. כשהצטרף אלי אברי, גם אני הייתי יותר טוב, זה לא היה רק בגלל שהוא הביא את שלו. הזולת נחוץ", והוא חוזר ומדגיש את הנקודה המתארת בדיוק רב את ייחודו ואת מפעלו – "הזולת נחוץ".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן