רץ המרתון האמריקני, פרנק שורטר, זכה במדליית זהב במרתון האולימפי בשנת 1972 ואמריקה כולה געשה מהתרגשות. טרנד הג'וגינג שכבר החל באותן שנים, עם המודעות הגוברת לבריאות וכושר, קיבל תנופה חזקה נוספת וכאשר גם הנשיא ג'ימי קארטר התחיל לרוץ, זה כבר הפך לשיגעון של ממש. בפארקים, על המדרכות ועל הכבישים המוני אמריקנים התחילו לרוץ. מעריכים שבשנות ה-70 וה-80 בארה"ב, 30 מיליון אמריקנים עשו ג'וגינג.

ובאמריקה, כמו באמריקה, אוהבים הכול בגדול. אם לרוץ משפר את הכושר ואת הבריאות, אז לרוץ למרחקים גדולים יותר, ומהר יותר, זה עוד יותר טוב. וכך הגענו לעשור הראשון של המאה ה-21 כאשר יותר ויותר אנשים שאינם ספורטאים מקצועיים, אימצו לשגרת חייהם ריצת מרתון, 42.2 ק"מ, וטריאתלון שמשלב שלושה ענפי ספורט, בעצימות גבוהה: שחיה, רכיבה על אפניים וריצה.

גם לארץ הגיע הטרנד שסוחף המוני אנשים, אם גם קצת באיחור. מאות אלפים משתתפים בשלושת המרתונים השנתיים בטבריה, תל אביב וירושלים יחד עם אינספור מרוצים מקומיים, וגם הטריאתלון צובר תאוצה. אם מעבר לאתגר ולכיף חושבים שזה גם תורם לבריאות ולאריכות ימים, כדאי לחשוב שוב.

מחקר חדש שפרסם ד"ר ג'יימס או'קיף, קרדיולוג בעל שם מקנזס, יחד עם חוקרים עמיתים, מעלה כמה סימני שאלה.

 

עורקים קשים כמו עצם

ד"ר ג'יימס או'קיף, 56, הוא מנהל היחידה לקרדיולוגיה מונעת ב-Saint Luke's Mid America Heart Institute בקנזס סיטי, פרופסור לרפואה באוניברסיטת מיסורי, ומחבר שותף ביותר מ-200 מאמרים ברפואה. הוא גם חובב ספורט מושבע שזכה חמש פעמים ברציפות, 2004-1999, בריצת המרתון בתחרויות הטריאתלון בקנזס סיטי, מספר הוול סטריט ג'ורנל. לפני מספר שנים, ליבו החל לשלוח לו אותות אזהרה, והוא שאל את עצמו האם אורח החיים שאימץ תורם לבריאותו, או מקרב אותו מהר יותר לסוף חייו. יחד עם חוקרים עמיתים הוא התחיל לחקור את הנושא ומסקנותיהם פורסמו במספר מאמרים בשנים האחרונות.

במאמר האחרון שהתפרסם ב-2012 בג'ורנל הרפואיHeart and Education in Heart  מסביר או'קיף שהמידה הנכונה היא השאלה הקריטית. תרגול נמרץ שגרתי הוא אכן הדבר הטוב ביותר כדי להבטיח מערכת לב בריאה, הוא אומר, אבל "כמו כל תרופה חזקה, מינון מוגזם עלול לגרום לנזק ובמינון קיצוני, אפילו למוות". מה זה מינון קיצוני? כדי להדגים זאת או'קיף מספר על פציינט שלו, ללא מומים מולדים או גורמי סיכון אחרים, שרץ כבר 45 שנה. כיום בגיל 68, הפציינט אומר: "אם אני לא רץ 20 ק"מ ביום, אני מרגיש חלשלוש". בסריקה של מערכת הלב של הפציינט התברר שהוא סובל מהסתיידות עורקים חמורה: "העורקים שלו היו קשים יותר מאשר העצמות שלו", מספר או'קיף. אמנם הסיכוי למות בגלל תרגול קיצוני הוא קטן, אומר אוקיף, בערך 1-0.5 למאה אלף איש, אבל נראה שהוא יוצר שחיקה של מערכת הלב וכך מבטל הרבה מהיתרונות שנותן תרגול שגרתי מתון".

אימונים בעצימות גבוהה שנמשכים יותר מ-2-1 שעות ברציפות יוצרים עומס רב על הלב והעורקים, עלולים ליצור קרעים זעירים ומתיחת יתר של חדרי הלב, מסביר ד"ר או'קיף. נכון שאחרי שבוע של מנוחה התופעות נעלמות, אבל אחרי שנים ועשורים של אימונים כאלה, ופציעות חוזרות ונשנות כאלה, זה יכול לגרום לנזקים בלתי הפיכים, ויותר מכך, להזדקנות מואצת של כל מערכת הלב.

גם אצל אתלטים מקצועיים בכושר גבוה קיים סיכון דומה, טוענים חוקרים במחקר שהתפרסם בשנה שעברה ב-European Journal of Heart: אימוני סיבולת מאומצים, הם טוענים, גורמים נזק כרוני לחלק במערכת הלב אצל חלק מהספורטאים המנוסים ביותר.

כמה זה יותר מדי?

הלב שלנו בנוי לפעילות מאומצת לזמן קצוב, והוא יכול לעשות זאת מצוין למשך 50 דקות, טוען או'קיף. פעילות מאומצת מעבר לפרק הזמן הזה גורמת לנזק, ולכן ביומיום עדיף לעשות תרגול נמרץ לזמן קצוב, ולהוסיף לכך פעילות מתונה יותר כמו הליכה, יוגה, מתיחות, או לאמץ תרגול מתון לזמן בלתי מוגבל.

או'קיף מחזק את דבריו בתוצאות מחקר שנערך לאורך שלושה עשורים, שבו השתתפו 52,600 אנשים. מבין הנבדקים במחקר, שיעור התמותה בקרב אלה שרצו היה נמוך ב-19 אחוז לעומת אלה שלא רצו בכלל. אבל אלה שרצו יותר מ-40 ק"מ בשבוע איבדו את היתרון שלהם לעומת אלה שלא רצו בכלל. אותו הדפוס נכון גם לגבי מהירות. לאלו שרצו במהירות של יותר מ-13 ק"מ בשעה לא היה יתרון, מבחינת אריכות ימים, לעומת אלו שלא רצו בכלל. אלו שרצו במהירות 9.5-7 ק"מ בשעה הפיקו את התועלת הרבה ביותר. בנוסף, אלו שרצו 7-6 ימים בשבוע איבדו את היתרון מבחינת אריכות ימים לעומת אלה שרצו 5-2 פעמים בשבוע.

לכן, אומר או'קיף, הדעה הרווחת שיותר, הוא יותר טוב, אינה נכונה. ד"ר יוני ירום, רופא ספורט והמנהל הרפואי של המרכז לרפואת ספורט "מדיקס", מחדד את המסקנה: "אם יש משהו טוב, צריך לעשות אותו בצורה מושכלת. יש עקומה, שברגע שעוברים את השיא מתחילה התדרדרות ובמקום תועלת יוצרים נזק. ככל שמעמיסים על הגוף יותר ויותר, הסכנות לפגיעה בגוף הולכות וגדלות. הן במישור האורטופדי, הן במישור הקרדיולוגי והן במישור המטבולי. כשהספורט נהיה תחרותי וקיצוני, אין קשר בין הספורט לבין הבריאות".

הסכנה שבמזל רע

פול ת'ומפסון, קרדיולוג ראשי בבית החולים הרטפורד בקונקטיקט, ארה"ב, ורץ מרתון ותיק, מסתייג מהממצאים של ד"ר או'קיף. בריאיון לניו יורק טיימס הוא מספר על תוצאות מחקר שפרסם עם עמיתים ב-2012 בג'ורנל הרפואי The New England Journal of Medicine: "ממצאי המחקר שלנו מחזקים את מה שאנחנו כבר יודעים: הסכנה שאדם יקבל התקף לב במהלך ריצת מרתון גדולה מעט יותר מאשר אם באותו זמן הוא היה יושב או מהלך בניחותא". אבל ריצה לא מחסנת באופן מוחלט מפני מחלת לב, הוא מוסיף באותו ריאיון. "גנטיקה, וירוסים, הרגלים רעים מהעבר, תזונה גרועה או סתם מזל רע", יכולים לגרום להסתיידות העורקים או לנזקים אחרים בלב.

"לדעתי, אפילו עשורים של ריצה מאומצת אינם עשויים לגרום לנזקים בלב אצל מרבית האנשים", הוא טוען. מצד שני, הוא מוסיף, "לא הייתי אומר לאנשים לרוץ תריסרי מרתונים כדי להשיג בריאות טובה. אפשר להשיג בריאות טובה מפעילות פחותה בהרבה".

ד"ר ירום סבור שאפשר לרוץ גם בגיל מבוגר, אבל אולי יותר לאט ולעתים פחות תכופות. בכל מקרה, כאשר עושים ספורט קיצוני חייבים גם להיכנס לחדר כושר כדי לחזק את מערכת השרירים והשלד, להקפיד על תזונה, על שעות שינה ועל זמן התאוששות, הוא מסביר.

לרוץ עם חברים

אבבה ביקילה מאתיופיה, מנצח המרתון האולימפי ברומא 1960, זכור לרבים בעיקר משום שרץ יחף. היום בשביל להשתתף במרתון או טריאתלון צריך נעליים, מדרסים, ביגוד מיוחד, משקפיים, שעונים, אפניים, מזון מיוחד, ג'לים, אימונים אישיים וחדרי כושר ואלה רק חלק מהמוצרים והשירותים לאימונים ולתחרויות שמציעות אינסוף חברות. המגזר העסקי זיהה את ההזדמנות הכלכלית. היום זו תעשייה שמגלגלת מיליונים ומוסיפה דחיפה משלה לטרנד.

מעבר לכך, יש כנראה למרתון ולטריאתלון כוח משיכה משלהם. ההשתפרות המתמדת בתהליך האימונים יוצרת רצון עז להמשיך להשיג עוד ועוד והשיפור בבריאות הוא לא תמיד השיקול המרכזי. נוסף על האתגר יש גם הגאווה והכיף של תחושת השייכות לקבוצת עילית, ותחושת ההתעלות שמתארים משתתפים בתחרויות.

גיורא רבינוביץ', 53, חיפש להכניס לחייו ספורט ונתקל במקרה בטריאתלון. היום, שנתיים אחרי שהתחיל, הוא כבר עמוק בפנים: "מי שלוקח את הספורט כחלק מהחיים שלו צריך להנות ממה שהוא עושה כי זה דורש מאמץ והקרבה. האימונים הם גם בשבתות וצריך לוותר על הפגישה המשפחתית, וגם לקום בארבע חמש בבוקר להתאמן, וגם להתאמן אחרי העבודה. שישה ימים בשבוע". אחרי שהצליח לעבור את הדרישות לחצי איש ברזל בשנה שעברה, הוא מתכונן לאיש ברזל מלא השנה.

ד"ר ת'ומפסון שנאלץ להפסיק לרוץ בגלל פציעה קשה בירך אומר: "אני רץ מרתון כי אני אוהב לרוץ, לא בגלל שאני מצפה שזה יעזור לי לחיות לנצח. אני לא יודע האם זו הדרך הבריאה ביותר לבלות את חייך, אבל היא מהנה מאוד. אני מגעגע לריצות מאוד מאוד".

חוקר עמית של או'קיף, קרל לאבי, שפרסם יחד איתו את המאמר, מעדיף להמשיך להתחרות: "אני מתאמן לאט יותר מאשר נחוץ בתחרות עצמה, וכאשר אני משתתף בתחרות אני מודע לסיכונים. זה כל מה שאנחנו מנסים לעשות: לתת לאנשים להחליט בעצמם כאשר הם מודעים לסיכונים".

ד"ר ירון גרשוביץ, פיזיולוג ומקים קבוצת "לב בריא-פרולייף", מאמין שאסור לעשות הכללות גורפות וצריך לבדוק כל דבר וכל אדם לגופו של עניין: "צריך לעשות בדיקות, צריך להקשיב לגוף, וגם חשוב שאנשים לא יתנזרו מדברים שהם אוהבים".

או'קיף עצמו מעדיף לאמץ את המלצתו של אבי הרפואה, היפוקרטס: "המידה הנכונה של מזון ותרגול, לא מעט מידי ולא הרבה מידי, היא הדרך הבטוחה ביותר לבריאות". הוא רץ במתינות פעמיים שלוש בשבוע 3 ק"מ, ובימים אחרים הוא שוחה במתינות, עושה יוגה בפארק או מטייל עם המשפחה בחיק הטבע. כך הוא מרגיש שליבו מחזיר לו תודה ואהבה.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן