"אנחנו קהילה גדולה – עשרות אלפים בחרו לתמוך בעיתונות מסוג אחר"

ספר על עצמך – בפן האישי וגם המקצועי, מה הוביל אותך דווקא לעולם התקשורת?

אני נשוי לדיקלה ואבא לשניים – הראל בן 11 ועדן בת 9 – והם לחלוטין העוגן שלי. האמת היא שההורות, ובמיוחד הדרך שאנחנו עושים עם הראל שנמצא על הספקטרום, לימדו אותי הרבה מאוד על תקשורת. הוא מזכיר לי כל יום כמה קל להניח הנחות, וכמה חשוב לעצור, להיות סבלני, להקשיב באמת. זה שיעור שאני לוקח איתי גם לעבודה.

הגעתי לעולם התקשורת בדרך קצת עקיפה. שירתתי כקצין בשריון, ואני תמיד מספר שבאיזשהו שלב "נפצעתי מכדור במהלך פעילות". זה היה כדור שפגע לי בשורש כף היד במהלך משחק כדורגל וסיבך אותי עם ניתוח ושיקום לא קצר.

אחרי שחזרתי לשגרה ולשירות, פגשתי את אפוק. היה משהו ברעיון של המגזין, בערכים שלו, שדיבר אליי.

כשסיימתי קבע הצטרפתי למגזין הכי מלמטה: התחלתי ככתב צעיר, ועברתי למכירות, שיווק, ניהול צוותים – ובמקביל למדתי מנהל עסקים. לאט-לאט, צעד אחרי צעד, התקדמתי עד שהגעתי לתפקיד המנכ"ל ובהמשך גם ליו"ר.

וכשאני מסתכל היום על כל המסלול הזה, אני לא מרגיש שאני בעולם "התקשורת" במובן הצר שלו. אני מרגיש שאנחנו עושים משהו שיש בו ייעוד – ניסיון להחזיר למרחב הציבורי שיחה שיש בה עומק, מוסר ואמון. שלוש מילים שבינינו… חסרות היום מאוד. בין אם זה דרך המגזין, ובין אם דרך אירועים ויוזמות נוספות שאנחנו מובילים.

איך אתה מבין את תפקיד העיתונות בעידן הנוכחי?

אני חושב שכולנו מרגישים את זה: היום מספיק לדעת איזה עיתון מישהו קורא כדי לנחש איך הוא מצביע ומה הוא חושב על כמעט כל נושא. וזה בעיניי סימפטום של תקופה בעייתית. העיתונות הפכה לסוג של "תעודת זהות פוליטית" ושגרירה של נרטיבים, וזה מצמצם את היכולת שלנו באמת להבין את העולם.

באפוק אנחנו מנסים ללכת בכיוון אחר. המטרה היא להתעלות מעל המציאות הזאת, ולתת לקוראים תוכן שמבוסס על אמת, יושרה ואתיקה עיתונאית במובן הכי קלאסי שלה. אנחנו רוצים שיח שנשען על עובדות – לא על נרטיבים מוכנים מראש. לכן בנינו גוף תקשורת שאין לו אינטרסים פוליטיים. כזה שמאפשר לקורא לשאול שאלות, לחשוב לבד, ולבנות לעצמו הבנה עמוקה יותר.

אני תמיד אומר שאדם הוא כמו מיכל – הוא סופג את מה שהוא מכניס פנימה. ואם הוא צורך תוכן שמבוסס-ערכים, תוכן שמרחיב את המחשבה ולא רק מגרה אותה, זה משפיע על כל דבר: על תפיסת העולם שלו, על בחירות ביום-יום, על המשפחה שלו, על החברה שהוא חלק ממנה.

לכן הקו העריכתי שלנו נשען על ערכים אוניברסליים שנמצאים בבסיס כמעט כל תרבות וכל ציוויליזציה: חמלה, אומץ, משפחתיות, סבלנות, נאמנות ויושרה. ערכים שפעם היו מובנים מאליהם, והיום לפעמים מרגישים כאילו הם קצת הלכו לאיבוד או התעוותו. דווקא עכשיו חשוב לחזור אליהם – לא כסיסמאות, אלא כמהות חיה. וזה בא לידי ביטוי בכל דבר שאנחנו עושים: מסיפורים אישיים ועד מחקרים עדכניים שמראים מה המשמעות של חשיבה על האחר, של איפוק, של התבוננות פנימה.

בסוף, המטרה פשוטה: לתת לאנשים תוכן שמזין אותם לחיוב. תוכן שמאפשר צמיחה פנימית, שמעניק השראה ומעודד את הצד האנושי הטוב. בשביל זה אנחנו קיימים.

מאחורי כל גוף תקשורת יש תמיד מבנה כוח של בעלי הון ובעלי עניין. מי עומד מאחורי אפוק?

מי שמחזיק את אפוק הם אנחנו, העובדים שלו – והקוראים שלנו. זה מודל מאוד פשוט: אפוק הוא גוף תקשורת עצמאי שממומן כמעט כולו מדמי מנוי, יותר מ-90% מההכנסות הם ממנויים. אין מאחורינו בעלי הון, אין פוליטיקאים שמושכים בחוטים, ואין לובי שמכתיב קו. וזה אולי הדבר שהכי מאפשר לנו לשמור על חופש פעולה מלא.

המודל הזה יוצר מצב מאוד בריא: אנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד חוץ מאשר למנויים שלנו. בעיניי זה גם נכון מוסרית, וגם נכון עיתונאית. זה מאפשר לנו לעשות עיתונות נקייה, בלי הטיות אינטרסנטיות ובלי מחויבויות לנרטיב חיצוני.

מעבר לזה, יש לנו שני מקורות הכנסה משלימים אבל מצומצמים: הראשון הוא אירועי התוכן – כמו אירועי "הארגז", כנסים וערבי תוכן. זו הזדמנות שלנו לפגוש את הקהל פנים אל פנים, להעמיק בנושאים שאנחנו כותבים עליהם, ולהביא מרצים ואנשי רוח.

המקור השני הוא פרסום – אבל אנחנו מאפשרים אותו בהיקף קטן ומבוקר מאוד, כזה שמותאם לערכים של אפוק, ושלא פוגע בעצמאות המערכת או במה שהקורא מקבל.

אמרו שהפרינט מת, שהעולם עבר לדיגיטל: למה להוציא לאור מגזין פיזי?

כשאומרים "הפרינט מת", מתכוונים בדרך כלל למודלים עסקיים שלא שרדו – לא למהות. אצלנו הפרינט חי ובועט, והוא עובד פשוט כי התוכן מעולה, והפורמט של המגזין המעוצב משרת את הקורא בדרך הטובה ביותר. הוא לא נעלם, לא מצטמק, ובטח לא מאבד קהל. להפך: בכל שנה מצטרפים אלינו עוד קוראים שמבקשים דווקא את החוויה הפיזית – את הדפדוף, את השקט, את הקריאה בלי הפיתוי של הודעות קופצות, רעש והסחות דעת.

אני לא רואה בזה מלחמה בין נייר לדיגיטל. הנייר לא "מנצח" את המסך והמסך לא "מנצח" את הנייר. התוכן שלנו חי על כל הפלטפורמות, והקורא בוחר איך נוח לו לצרוך אותו: מי שרוצה מגזין – קורא מגזין. מי שמעדיף אפליקציה, אודיו או וידאו – מקבל גם את זה. אנחנו לא נלחמים בטכנולוגיה, אנחנו מתאימים אותה לתוכן שלנו.

ובכל זאת, יש משהו במגזין הפיזי שאי-אפשר לשכפל במסך. זה רגע אחר לגמרי, קצת כמו לצאת לריצה, לטיול בטבע או לעשות מדיטציה: מרחב קריאה שהוא מרוכז יותר, שקט יותר, כמעט טקסי. כמו לפתוח ספר. תחושה שהזמן מאט לרגע ואתה באמת נמצא שם, בתוך מה שאתה קורא.

האם יש דברים שאפוק לא יתפשר עליהם?

כן. יש דברים שאנחנו פשוט לא מתפשרים עליהם. מה שהוביל אותי כשהצטרפתי לאפוק הוא בדיוק מה שמוביל אותנו גם היום: אותנטיות שמבוססת על אמת. זה הלב של כל מה שאנחנו עושים.

זה מתחיל ברמת הכתיבה עצמה. דיוק, שקיפות ואמינות – אלו קווים מנחים מבחינתנו. גם כשיש לחץ זמן, גם כשצריך להגיב מהר, המהירות אף פעם לא תבוא על חשבון האמת, והאיכות.

בדיוק בגלל זה אנחנו גם מצרפים רפרנסים כמעט לכל כתבה. זו הדרך שלנו להגיד לקוראים: "הנה המקורות, תבדקו אותנו". בעיניי זו לא רק מקצועיות – זו מחויבות.

יש דברים שלא יפורסמו פה? נושאים גדולים שנכתבים בעיתונים אחרים?

כן, בהחלט יש סיפורים שלא נפרסם – וזה לא מתוך פחד, אלא מתוך אחריות. יש לנו קו אדום מאוד ברור: אנחנו לא מפרסמים חומרים שמבוססים על רכילות, על עלילות, או על מקורות שאי-אפשר לאמת. זה אולי עושה כותרות, אבל זה לא עושה עיתונות.

אנחנו גם לא נפרסם תכנים צהובים, או כאלו שמנצלים כאב של אנשים – טרגדיות, אבל, מצוקות – רק בשביל לייצר עניין. מאחורי כל "סיפור" כזה יש בני אדם אמיתיים, עם חיים אמיתיים, ואנחנו לא מוכנים להשתתף במנגנון שמרוויח מהפגיעה בהם.

הכלל שלנו מאוד פשוט: אם אין ודאות, אם אין אחריות, ואם אין ערך אמיתי לציבור – זה לא מתפרסם.

איך היית מגדיר את קהל היעד של אפוק היום? האם יש "קורא טיפוסי"?

הקהל של אפוק הרבה יותר מגוון ממה שחשבנו כשהתחלנו. יש לנו קוראים חילוניים ודתיים, צעירים ומבוגרים, אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, מדענים, הורים, מורים, אנשים מהמערכת הביטחונית, מנהיגים – וגם קוראים מכל קצוות המפה הפוליטית.

אין "קורא טיפוסי" אחד. יש משהו אחר שמאחד את כולם: הם מחפשים תוכן רציני, כזה שמרחיב דעת, מעורר מחשבה, נותן ערך – ובעיקר, כזה שאפשר לסמוך עליו.

אפוק גדל בשנים האחרונות: כשאתה מסתכל קדימה – מה הכיוון? היכן תרצה שהמגזין יהיה בעוד חמש שנים?

אנחנו באמת בתקופה של צמיחה. אפוק הפך בשנים האחרונות לקהילה גדולה – עשרות אלפים שבחרו לתמוך בעיתונות מסוג אחר. זה לא מובן מאליו. אנחנו מתרחבים לעוד פלטפורמות ומגיעים לעוד קהלים פשוט כי יש ביקוש אמיתי לתוכן איכותי. אנשים מחפשים עומק, סקרנות, בהירות – וזה מה שמחזיק אותנו בתנועה קדימה.

זה בלט במיוחד ב-7 באוקטובר. בן-לילה מצאנו את עצמנו עובדים סביב השעון, ובתוך ימים בודדים הקמנו מערכת חדשות של ממש. זה לא היה מתוכנן – זה היה צורך. הציבור חיפש מידע נקי, פרשנות בלי מניפולציות, בלי שמועות, בלי הפחדות מיותרות. כמו שלחיילים יש תפקיד במלחמה, גם לעיתונאים יש – והצוות כולו קפץ למים.

אחד ה"בייביז" החדשים שלנו – ואני מאוד מקווה שייצא כבר בחודש הבא – הוא הגיליון הראשון של מגזין אפוק לילדים. אנחנו מאמינים שגם לילדים מגיע תוכן איכותי שמבוסס על ערכים, תוכן מעמיק, שמרחיב את הדעת ומעודד סקרנות וגם התבוננות פנימה. לא רק למבוגרים יש צורך בזה.

מה הולך לקרות בהמשך? כשאני מסתכל קדימה, אני רואה צמיחה לשני כיוונים: לרוחב – עוד פלטפורמות, עוד מדורים, עוד סוגים של תוכן ליותר קהלים; ולעומק – חיזוק האירועים, ההרצאות, המפגשים. כבר היום כל האירועים שלנו, מהקטנים ועד הגדולים של 2,400 איש בהיכל התרבות, נפתחים והופכים לסולד-אאוט. זה ברור שיש לאן לגדול.

בסוף, זה הכול בזכות המנויים. כל מנוי שמצטרף מוסיף עוד לבנה בבניין הזה: עוד חופש פעולה, עוד יכולת להביא תוכן טוב ליותר בתים בישראל. ככל שאנחנו גדלים, כך גדל גם האופק שלנו – ועוד יוזמות ופלטפורמות יצטרפו למסע הזה.