תסמונת "המופע של טרומן" שבה אנשים חושבים שהם כוכבי ריאליטי במציאות ושהכול מסביבם מבוים, הופכת ליותר ויותר נפוצה. האחים גולד, שחקרו את הנושא, מסבירים איך התרבות שלנו הופכת להיות הגורם לשגעונות שלנו
מאיה מזרחי | 7 באפריל 2017 | פסיכולוגיה | 12 דק׳
כשהחיים הם תכנית ריאליטי ואתה הכוכב
זה היה יום שישי של אוקטובר 2003, כשאלברט ישב כפוף בחדר ההמתנה של המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלוויו בניו-יורק. ראשו היה מורכן בין רגליו וידיו החזיקו בראשו. הוא הרגיש מושפל וחש בגבו את נעיצת עיניו של השוטר שהוא הכה כמה שעות לפני כן בבניין האו"ם בניו-יורק. "איך הגעתי לכאן?", חשב, "הכול היה נראה אמיתי כל כך".
למראית עין, חייו של אלברט היו כשל כל אדם מן השורה: הוא היה באותה תקופה בן 26, גר בפנסילבניה עם הוריו והתפרנס מעבודה במפעל. הכול היה רגיל בחייו חוץ מפרט אחד קטן. אלברט האמין שחייו הם סדרת טלוויזיה, שהאנשים הקרובים אליו ואלו שהוא פוגש ברחוב הם שחקנים ושהוא הכוכב הראשי של הסדרה – היחיד שנשאר מחוץ לסוד, ושלא אמור לדעת על ההפקה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
כשהחיים הם תכנית ריאליטי ואתה הכוכב
תסמונת "המופע של טרומן" שבה אנשים חושבים שהם כוכבי ריאליטי במציאות ושהכול מסביבם מבוים, הופכת ליותר ויותר נפוצה. האחים גולד, שחקרו את הנושא, מסבירים איך התרבות שלנו הופכת להיות הגורם לשגעונות שלנו
מאיה מזרחי | 7 באפריל 2017 | פסיכולוגיה | 12 דק׳
זה היה יום שישי של אוקטובר 2003, כשאלברט ישב כפוף בחדר ההמתנה של המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלוויו בניו-יורק. ראשו היה מורכן בין רגליו וידיו החזיקו בראשו. הוא הרגיש מושפל וחש בגבו את נעיצת עיניו של השוטר שהוא הכה כמה שעות לפני כן בבניין האו"ם בניו-יורק. "איך הגעתי לכאן?", חשב, "הכול היה נראה אמיתי כל כך".
למראית עין, חייו של אלברט היו כשל כל אדם מן השורה: הוא היה באותה תקופה בן 26, גר בפנסילבניה עם הוריו והתפרנס מעבודה במפעל. הכול היה רגיל בחייו חוץ מפרט אחד קטן. אלברט האמין שחייו הם סדרת טלוויזיה, שהאנשים הקרובים אליו ואלו שהוא פוגש ברחוב הם שחקנים ושהוא הכוכב הראשי של הסדרה – היחיד שנשאר מחוץ לסוד, ושלא אמור לדעת על ההפקה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
