1. 

פרק ראשון – ההורים

מה תפקידו של הילד במשפחה, היא שאלה שהורים, מורים ומערכת החינוך כולה מתחבטת בה זמן רב.

לפני יותר משנה ערכנו ריאיון עם ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף וחוקר חינוך שיצא נגד הרעיון לפיו "הילד נמצא במרכז" – הוא זה שבוחר ומחליט והמבוגרים צריכים להיענות לצרכיו, לגרום לו להנאה – או כפי שקורא לזה אזולאי – להיות ספקי האושר שלו.

אזולאי קישר בדבריו את נושא סיפוק האושר לחוסר היכולת של מורים להטיל משמעת על ילדים בבית הספר מתוך חשש שהם יפרו את זכויותיהם החוקתיות של הילדים, או ירגיזו את הוריהם. הוא טען שבמצב החמור יותר זה עלול להיות אחד הגורמים לפירוק משפחות – אם הילד רגיל שכל הזמן מרצים אותו, כשהורה אינו מרצה אותו מסיבה כלשהי בהמשך הדרך, הילד מתמרד. "הילד אומר: 'רגע אחד, ההורה כבר אינו יכול לספק לי אושר, אבל הוא אמור היה להיות ספק האושר שלי, אז למה שבכלל אהיה אתו בקשר?'", אמר אזולאי^[1].

מנגד, הגישה המסורתית לפיה הילד אינו במרכז, אלא עליו לציית להורה ולמורה ולעשות כפי שאומרים לו, מרתיעה אנשים רבים הרוצים לעודד אצל ילדיהם חופש מחשבה כחלק מניסוי בגישות חינוך "מתקדמות" יותר. בריאיון שערכנו עם פרופ' חיים עומר, מומחה בנושא הסמכות ההורית, הוא הסביר שהתפיסה הישנה של שליטה ומשמעת חזקה של ההורים התחלפה בטענה קיצונית אחרת לפיה כל מה שצריך זה אהבה, הבנה וחופש לילדים. האמינו שאם ילדים יתפתחו באופן ספונטני הם יהיו מוצלחים ויצירתיים יותר.

"אולם ההנחה הזו אינה נכונה", טען עומר. "מאות מחקרים שבדקו את תוצאותיו של חינוך בלי דרישות ובלי גבולות, מצאו שהילדים האלה הפכו לבוגרים עם סף תסכול נמוך יותר, הנושרים יותר ממסגרות והנמצאים בסכנה לפיתויים מסוגים שונים. והמפתיע ביותר הוא שהדימוי העצמי שלהם היה דווקא נמוך יותר. מדוע? כי הם לא עברו חוויות של התגברות על קשיים. אם אין גבולות, אין דרישות או אילוצים, אם אין מצבים וחוויות שהילד מרגיש שהוא לא יכול להתמודד ואומרים לו ‘אין לך ברירה’ ובסוף הוא מגלה שהוא כן יכול, אז הילד לא יגדל טוב, כאילו חסר לו סידן בעמוד השדרה של הדימוי העצמי שלו"^[2].

גם לאזולאי וגם לעומר יש עצות רבות כיצד להתמודד עם הנושא. אולם לפני אלפי שנים, קונפוציוס, החכם הסיני מהמאה החמישית לפנה"ס, כבר גיבש תפיסת עולם שיכולה לתת השראה אפילו להורים מודרניים. החינוך, על פי קונפוציוס, מתחיל במערכת היחסים שנוצרת בין הורים לילדיהם, שהקונספט שלה רחוק מאוד מתפיסת "הילד במרכז". התפקיד של הילדים במשפחה, טוען קונפוציוס, הוא לדאוג להורים שלהם, לכבד אותם ולציית להם. הם עושים זאת בתמורה ובהוקרה לכך שהוריהם הביאו אותם לעולם וגידלו אותם, ומרגישים כאלמנט חשוב בבית, כמו רגל בשולחן, שמטרתה לשמור על השולחן יציב ועמיד לאורך זמן. בדיוק הפוך מהתפיסה המודרנית.

אמרות החינוך של קונפוציוס שתלמידיו תיעדו בספר "מאמרות" היו זרקור לחינוך ילדים בארצות אסיה במהלך מאות שנים. מאוחר יותר, במהלך שלטונו של הקיסר קאנגשי בשושלת צ'ינג (1722-1661), נאספו עקרונות מ"המאמרות" הקשורים בחינוך ואוחדו לספר בשם "די ג'י גווי" ("הסטנדרטים להיות ילד ותלמיד טוב")^[3]. הספר  מחולק לפרקים שבכל אחד מהם אוסף כללים.

הכללים בפרק הראשון מסייעים לילד לתמוך בהוריו ובמשפחה. למשל כתוב: "כשהורייך קוראים לך, ענה להם מיד. כשהם מורים לך לעשות משהו, עשה זאת מהר. כשהוריך מדריכים אותך, הקשב בכבוד. כשהוריך מאשימים אותך, ציית וקבל את הנזיפות שלהם. נסה בכל מעודך להשתנות ולשפר את עצמך והתחל מחדש. דאג שלהוריך יהיה חם בחורף. ובקיץ, דאג שיהיה להם קריר. ברך אותם בבוקר כדי להראות להם שאכפת לך. בלילה בדוק שהם נחים היטב. לפני שאתה יוצא החוצה, הגד להוריך להיכן אתה הולך, כיוון שהורים תמיד דואגים לילדיהם. כשאתה חוזר הביתה, לך וראה את הוריך ואמור להם שחזרת, כדי שלא ידאגו לך".

כמו כל הורה, גם הלן טונג, מדריכת הורים צרפתייה, הגיעה יום-יום למצבים בהם קראה בייאוש שוב ושוב לילדיה לבוא לאכול או לסדר את החדר. היא קראה את עצותיהם של אנשי מקצוע וחיפשה דרכים שיעזרו לילדיה להבין את המסר ולשתף פעולה, אך פעמים רבות זה הסתיים בכך שהיא סידרה אחרי ילדיה בעצמה. "אין יותר מרגיז מלהגיד לילד שבע פעמים לערוך את השולחן או לנעול את נעליו", היא אומרת בסרטון שהכינה בנושא^[4].

טונג מספרת שהמצב השתנה עבורה כשהחליטה לנסות ליישם כמה מהעקרונות שבספר די ג'י גווי. למשל, היא חזרה שוב ושוב עם ילדיה על העיקרון הזה: "כשהורייך קוראים לך, ענה להם מיד", וראתה שחל שיפור בתגובות של ילדיה. "החזרה על עיקרון אוניברסלי יוצרת תרופה עם אפקט שהוא אמנם איטי אבל ארוך טווח", היא מסבירה. "כלומר זה לא אפקט של מקל קסמים, אלא של משמעת סובלנית החלטית ובו-זמנית רכה שבסופו של דבר נוגעת בלבו של הילד, במיוחד כשמיישמים אותה בסובלנות ובאדיבות. עם הזמן, אנחנו מובילים את הילד לבחור להתאים את עצמו לעיקרון, לא כדי לרצות את אימא (זאת לעתים רחוקות המוטיבציה הראשונית של הילדים), אלא כי זה עיקרון אוניברסלי שחל על כל הילדים. המנוע בטווח הבינוני, זה הסיפוק בכך שכל אחד תרם, ברמה שלו, להרמוניה המשפחתית".

באוניברסיטאות ובבתי ספר לחינוך יש פרופסורים המבקרים את קונפוציוס כפטריארך אוטוריטרי^[5]. אולם טענה זאת מתנגשת עם כלל נוסף שקונפוציוס מעלה: "כשהוריך טועים, עודד אותם להשתנות. עשה זאת עם הבעה אדיבה על פניך ובקול חם ועדין. אם הם אינם מקבלים את עצתך, חכה עד שהם יהיו במצב רוח שמח יותר כדי להעמיד אותם על טעותם". טונג מסבירה שהמשמעות כאן היא שלא רק שלקטנים ביותר יש יכולת לשפוט בכבוד את ההתנהגות של הוריהם, אלא שעליהם גם לעזור להוריהם להבחין בהתנהגויות לא ראויות. "עם כלל ברזל כמו זה", היא אומרת, "הילדים יכולים להרגיש שגם הם אחראים על ההרמוניה והאושר המשפחתי. זה מזמין אותם להיות אחראים. הם לא סובלים משליטה בכיוון אחד, אלא משתתפים בשיפור של הוריהם".

רבים מאיתנו רואים היום את הורינו מזדקנים ומזדקקים לנו יותר ויותר. בפרק 1 מזכיר קונפוציוס שאלו הם הרגעים שבהם האחריות שלנו כילדים היא הגדולה ביותר: "כשהוריך חולים, טעם את התרופה לפני שתיתן להם אותה. דאג להם יום ולילה ואל תשאיר אותם לבד במיטתם. במשך שלוש השנים הראשונות של האבל, לאחר שהלכו לעולמם, זכור אותם בהוקרת תודה והרגש עצב על כך שלעתים קרובות לא היית יכול להשיב להם כגמולם על טוב לבם על שגידלו אותך".

בהשראת עקרונותיו של קונפוציוס שמרו אנשים בעת העתיקה, מכל המעמדות, על מוסריותם. כך למשל עצר הקיסר ווּ משושלת האן המערבית את התעסקותו החשובה בניהול המדינה, והלך לשבת לצד אימו החולה. יום וליל הוא טיפל בה במסירות. הוא בדק בעצמו את התרופות שקיבלה וגם האכיל אותה בהן בעצמו בכפית. מספרים שבזכות ערכיו הנכונים והגבוהים, הוא זכה בכבודם של האזרחים במדינה^[6].

2. 

פרק שני – האחים

בשבועות האחרונים החלטתי לנסות לבדוק מה קורה כשאני מזכירה לבנותיי, בשעה שהן רבות ביניהן, את העיקרון הבא מהפרק השני בדי ג'י גווי: "הילדים הגדולים צריכים לאהוב את האחים הקטנים שלהם והאחים הקטנים צריכים לכבד את אחיהם הגדולים". אף על פי שלא הצלחתי לעצור בכל פעם את הקונפליקט שנוצר, כן חשתי באפקט שדיברה עליו טונג – נדמה היה שבגלל ערכו האוניברסלי, המשפט מעצים את החיבור של כל אחת מהבנות לתפקיד שלה בבית, ואת האחריות שלה לממש אותו.

"העצה הזו מזמינה ליצור תלות הדדית אדיבה, שהיא אחד המפתחות להשגת הרמוניה משפחתית", אומרת טונג. "אפילו אם אנחנו לא משפחה מסורתית מאוד, תודות לעיקרון הזה הצלחתי לגרום לאחות הגדולה להיות מגנה יותר וסובלנית יותר לאחיה הקטן. והאח הקטן, גם אם קורה שהוא דוחף את גבולות הסובלנות של אחותו הגדולה, הפך באופן כללי למכבד יותר".

מערכת היחסים בין אחים צעירים לבוגרים חשובה ביותר, לפי קונפוציוס, מהיבט נוסף. "המערב מדמיין את החברה כאוסף של אינדיבידואלים, כמו בטורניר טניס או בטורניר גולף. קונפוציוס מדמיין את החברה כאוסף של קבוצות – כלומר, משפחות", מסביר ד"ר ג'ורג' ג. לאונרד, פרופ' למדעי הרוח באוניברסיטת סן פרנסיסקו, במאמר על קונפוציוס והמערכת המשפחתית. "כשהוא מדבר על אנשים, אין הוא מדבר עליהם כאינדיבידואלים אלא כבני משפחות, ומדרג אותם כטובים או רעים ביחס לכמה הם תרמו לקבוצה שלהם"^[7].

ד"ר לאונרד מסביר ש"עבודת צוות" בתוך המשפחה היא ביטוי של ערך הנקרא בסינית "רן", שמשמעו "נדיבות" או "סובלנות". מטרתו של כל אדם ב"קבוצה", כלומר במשפחה, לדאוג שהקבוצה תצליח ותהיה מלוכדת, והוא עושה זאת בראש ובראשונה באמצעות "רן". הכללים בספר הדי ג'י גווי ממחישים למה הכוונה. למשל כתוב "כשאחים נזהרים במילותיהם ושומרים לעצמם הערות פוגעניות, רגשות של כעס ידעכו באופן טבעי", או "כשאחים מעריכים את הקשר ביניהם יותר מאשר רכוש או נכסים, שום טינה לא תצמח ביניהם", או "כשאתה שותה, אוכל, הולך או יושב, תן לגדולים ממך לעשות זאת קודם. הקטנים צריכים ללכת אחריהם", ועוד.

לא פחות חשוב מכך, הלכידות של הקבוצות הקטנות (המשפחות השונות בחברה) מתבטאת בסופו של דבר בלכידותה של החברה כולה. ד"ר לאונרד מסביר שקונפוציוס האמין שאם המשפחות יהיו טובות, העניינים האחרים בחברה יסתדרו מעצמם, כולל בבתי הספר. "'כך הם החיים' הוא היה אומר. חיים את החיים במשפחות, משפחות טובות מייצרות אינדיבידואלים טובים, משפחות רעות מייצרות אינדיבידואלים רעים, אז העבודה הכי חשובה עבור כל מערכת פוליטית צריכה להיות שהמשפחות יהיו טובות", כותב לאונרד. "אנחנו מייחסים יותר מדי כוח לבתי הספר שלנו כדי שישנו את חיינו. קונפוציוס היה שואל רק לגבי המשפחות, לא לגבי בתי הספר".

3. 

פרק שלישי – האיזון

אם בפרקים הקודמים העצות התמקדו בשמירה על כבוד ההורים, וביחסים בקרב האחים כדי לשמור על ההרמוניה בבית, הפרק השלישי עוסק בשמירה על האיזון האישי. כאן קונפוציוס מציע לנו לנהוג באיפוק בתחומים שונים בחיים. למשל לא להיות בררניים לגבי המזון שלנו ולהסתפק במה שיש. לאכול בכמות מתאימה ולא לאכול יותר מדי. לא לשתות אלכוהול – "כשאתה שתוי ההתנהגות שלך תהפוך למכוערת". הוא מעלה גם הצעות היגייניות אחרות כמו: "כשאתה קם בבוקר שטוף את פניך וצחצח שיניים. לאחר השירותים, שטוף תמיד את ידיך. סדר את כובעך ובגדיך במקום המתאים. אל תזרוק את בגדיך בכל מקום, כי זה ילכלך אותם".

שמירה על איזון באמצעות איפוק מתבטאת גם ברבדים אחרים, כמו: "היכנס לחדרים ריקים כאילו הם היו תפוסים". עצה המזכירה לנו לשמור על האיפוק העצמי אפילו כאשר אין איש בסביבה שרואה אותנו. אמירה דומה של קונפוציוס היא "החזק במכלים ריקים כאילו שהיו מלאים". הרעיון הוא לא לשכוח את עצמנו, את ערכינו ואת הקרקע היציבה שעליה אנו עומדים.

בכתבה על הקשר בין איפוק עצמי להצלחה (גיליון 337), הבאנו שורה של מחקרים המראים קשר בין טיפוח האיפוק העצמי בגיל צעיר, רעיון שקונפוציוס דוגל בו, להצלחה בעתיד במספר תחומים. החל במחקריו של וולטר מישל (ניסוי המרשמלו) שכתב כי "דפוסים קוהרנטיים של קשרים סטטיסטיים… נמצאו בין זמן האיפוק של הילדים בגיל הגן, ובין היכולות הקוגניטיביות והאקדמיות שלהם להתמודד עם תסכול ולחץ בגיל ההתבגרות"^[8], ועד למחקר שנערך במסגרת האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב ב-2011 ובחן את חייהם של כ-1,000 אנשים מלידה ועד גיל 32. החוקרים גילו כי שליטה עצמית בילדות ניבאה בריאות גופנית טובה יותר בהמשך (הקשורה בצריכת מזון, בפעילות ספורטיבית, בלחץ וכו') וגם מצב פיננסי טוב – פרמטר הקשור ביכולת לחסוך כספים לעומת לבזבז אותם. לטענת החוקרים, ייתכן כי הדרך לחזק ילדים המתקשים בגיל צעיר היא באמצעות חיזוק יכולת האיפוק שלהם^[9].

טונג, המגדלת את ילדיה בחינוך ביתי, מעודדת אותם לשמור על איפוק בתחומים שונים, למשל באוכל, בכך שהיא חוזרת על העיקרון הקונפוציאני שוב ושוב. כמו כן, העובדה שילדיה לומדים בבית מאפשרת לה לעזור להם ליישם עקרונות הקשורים במיומנויות הלמידה שלהם, כמו העקרונות הבאים מהספר די ג'י גווי: "הימנע מלעשות דברים במהירות, כיוון שלעשות דברים בחיפזון יוביל לטעויות רבות. אל תפחד ממשימות קשות, אבל אל תיהפך לרשלן כשאתה עושה עבודות שהן קלות מדי".

העיתונאי ומגלה הארצות ג'ון רולנדס (הידוע גם בשם הנרי מורטון סטנלי) אימן את עצמו כל חייו לשמור על איפוק במצבים קשים בעת שגדל בבית מחסה וגם כשהיה צריך לשרוד לאחר מכן בעולם. "קמתי באמצע הלילה להתאבק בחשאי עם האני המרושע שלי בזמן שעמיתיי ללימודים ישנו שינה מתוקה", הוא כתב ביומנו. "הייתי על ברכיי, הנחתי את לבי חשוף בפניו – בפני זה שיודע את כל הדברים… הבטחתי להתאפק מלבקש עוד אוכל, וכדי להראות כיצד אני בז לבטן ולכאביה, חילקתי ארוחה אחת לשלושה מבין שכניי. […] אם אי פעם היה ברשותי משהו שהצית את הקנאה של מישהו, הייתי מיד מוותר עליו".

המבחן הרציני ביותר שלו באיפוק היה כשיצא לשליחות באפריקה. סטנלי חווה את הקשר שמדבר עליו קונפוציוס בין שמירה על איפוק לשמירה על מוסר. הוא ראה שכל האנשים המערביים שהיו סביבו באפריקה, הרגישו שהם יכולים לשחרר את כל יצריהם ונפלו לתוך כאוס מוסרי, איבדו שליטה וביצעו פשעים. אחת הטכניקות שסיגל כדי לשמור על כוח האיפוק ועל המוסר שלו הייתה להמשיך לכתוב, להקפיד להתגלח בתנאים הקשים ביותר ולדאוג שבגדיו יהיו נקיים ומסודרים. הוא כתב ביומנו: "תמיד הצגתי נראות הגונה ככל האפשר, גם בשביל משמעת עצמית וגם בשביל כבוד עצמי".

4. 

פרק רביעי – הלב

קונפוציוס ראה חשיבות גדולה ביכולתו של אדם להשתנות ולהשתפר לטובה מבחינה מוסרית, אם רק ירצה בכך. בפרק הרביעי בדי ג'י גווי כתוב: "כשאתה רואה שאחרים עושים מעשים טובים, חשוב לנהוג כדוגמתם. על אף שהישגיך עדיין רחוקים מאלו של אחרים, אתה מתקרב לזה". קונפוציוס גם מפנה את תשומת הלב לחשיבות הגדולה שבהתבוננות פנימה לצורך שיפור עצמי ושינוי כאשר קורה דבר שלילי שאינו קשור אלינו לכאורה, לעומת הסתכלות החוצה. "כשאתה רואה שאחרים טועים, חשוֹב מיד על עצמך. אם עשית טעות דומה, תקן אותה. אם לא, היה זהיר במיוחד כדי לא לבצע את אותה הטעות. כשהמוסריות שלך, ההתנהגות, הידע והמיומנויות שלך אינם טובים כשל אחרים, אתה צריך לעודד את עצמך להיות טוב יותר".

נכדו של מייסד טויוטה, טטסורו טויודה היפני, יישם את העיקרון הקונפוציאני של התבוננות פנימה ושיפור עצמי בכל אורחות חייו, כפי שהבאנו זאת בכתבה מגיליון 315. במסגרת שיתוף פעולה עם חברת ג'נרל מוטורס הוא הגיע למפעל כושל בארה"ב. עובדי המפעל היו חסרי מוטיבציה – הגרועים ביותר של ג'נרל מוטורס. הם הרבו לצרוך אלכוהול במהלך עבודתם, להשבית את העבודה לעתים קרובות ולחבל באיכות המכוניות המיוצרות.

טויודה התהלך במפעל והבחין בעובד בשם ג'ו המתקשה להתקין פנס אחורי במכונית. ג'ו היה אחד מבין מאות אנשים שעבדו בפס הייצור והתמחו בהרכבת חלק שונה. טויודה ניגש אליו, ואמר: "ג'ו, בבקשה, משוך באנדון". ה"אנדון" הייתה מערכת חדשה לעצירת פס הייצור שהביאו היפנים, הגורמת להשבתת העבודה במפעל.

"אני יכול לתקן את זה, אדוני", ענה ג'ו. "בבקשה, משוך באנדון", השיב טויודה. ג’ו חשש לעצור את קו הייצור. הוא ידע שכל דקת עצירה עולה למפעל כ-15 אלף דולר. מנגד, הוא לא הצליח לבצע את עבודתו כשורה. כך יצאו בעבר מפס הייצור מכוניות פגומות, עם חלקים שהורכבו לא טוב. "אדוני, אני יכול לתקן את זה", הוא התעקש והגביר את קצב עבודתו. "ג’ו, בבקשה", אמר טויודה, ואז צעד קדימה, לקח את ידו של ג'ו והוביל אותה לאנדון, וביחד הם הפעילו את המערכת. אור מהבהב החל להסתובב. העבודה במפעל נעצרה.

בינתיים צפו במתרחש כמה מנהלים בכירים וחלק מהעובדים. רבים ציפו שטויודה יגער בג'ו על שלא ביצע את עבודתו כראוי. אבל אז, בניגוד לכל הציפיות, החליט המנהל הוותיק לעשות משהו בלתי נשכח: הוא פנה לכיוונו של ג'ו וקד בפניו. "ג'ו, בבקשה סלח לי", אמר. "עשיתי עבודה גרועה. לא הדרכתי את המנהלים שלך לגבי חשיבות הפסקת קו הייצור כשיש בעיה. אתה החלק החשוב ביותר במפעל הזה. רק אתה יכול להפוך כל מכונית לנפלאה. אני מבטיח שאעשה כל שביכולתי לא לאכזב אותך שוב".

חלק אחר בפרק הרביעי עוסק בכללים שאינם קשורים בהשראה שאנו לוקחים מאחרים או בהתבוננות פנימה, אלא בניסיון שלנו להיות אמיתיים. "כשאתה מדבר, הכנות חשובה. אין עליך לומר מילים ערמומיות או שקרים. במקום לדבר יותר מדי עדיף לדבר פחות", או "מה שלא ראית במו עיניך, אל תלך לספר עליו לאחרים. מה שאינך יודע בוודאות, אל תעביר לאחרים. כשמבקשים ממך לעשות משהו שאינו הולם או שהוא רע, אל תבטיח לעשות זאת בלי מחשבה תחילה. יש כאלה שאוהבים לדבר על הדברים הטובים אצל אחרים, בעוד שאחרים אוהבים לדבר על המגרעות שלהם. אין זה עניינך, אל תהיה מעורב".

טונג מספרת על עיקרון נוסף שעוזר לה לחנך את ילדיה: "לפני שאתה שואל דברים מאחרים, אתה חייב לקבל את רשותם. אם אינך מבקש רשות – זאת גניבה. כשאתה שואל דברים מאחרים, החזר אותם להם ללא דיחוי. בהמשך, כשתצטרך משהו בדחיפות, לא תהיה לך בעיה לבקש מהם שוב". נשמע פשוט, אך טונג לוקחת זאת למקום בלתי צפוי. היא מסבירה ששלוש השורות האלו מאפשרות לפתור את המקור העיקרי למריבות בין אח לאחות, בין גדולים לקטנים. "זה ערך בסיסי בלב החשיבה הקונפוציאנית – האמון. תעוררו אמון, תרוויחו את אמונם של אחרים ושמרו עליו. לדעת להחזיר בזמן את מה ששאלנו מאפשר לשמור על האמון של כל אדם. אם אנחנו מתחילים מוקדם אנחנו יכולים לעורר בילד את הגאווה בכך שנותנים בך אמון".

5. 

פרק חמישי – האהבה

"בני אדם, לא חשוב לאיזה לאום, גזע או דת הם שייכים – יש לאהוב את כולם באופן שווה. כולנו מוגנים על ידי אותם שמים, וכולנו חיים על אותו כדור הארץ". כך נפתח הפרק החמישי של די ג'י גווי.

למה הכוונה בלאהוב את כולם באופן שווה? קונפוציוס אינו מדבר כאן על רעיון השוויוניות שאנחנו מכירים מהחברה המודרנית, ושאנשי אקדמיה רבים מסין בעלי גישה מרקסיסטית מנסים לייחס לו. הסובלנות של קונפוציוס מתקרבת לזו של הדתות המערביות.

ביהדות, כידוע, המשפט "ואהבת לרעך כמוך" קיבל על ידי פרשני התורה והראשון שבהם רבי עקיבא, מעמד של ציווי, של עיקרון על ממנו ניתן לגזור ולהבין דברים שונים לגבי היישום שלהם בפועל. כדי ליישם את העיקרון עלינו להימנע מלעשות לבריות דברים השנואים עלינו, כמו לגנוב למשל, מסבירה ד"ר יוספה רחמן, חוקרת ידועה בתחום הפואטיקה של הסיפור המקראי
^[10]. עלינו לפתח כוונות טובות כלפי הזולת ולהקשיב לסבלו. עלינו לרסן את הגאווה העצמית ולנהוג בענווה, ועוד ביטויים רבים שמופיעים בתנ"ך בנושא של התחשבות בזולת.

התפיסה של קונפוציוס דומה. היא מתחילה בהדגשה שערך האדם אינו מבוסס על מראה חיצוני, אלא על מהות פנימית, ויש להתייחס לכולם באופן שווה, ולאחר מכן עוברת לעסוק בהיבטים שונים של נושא האהבה לבריות. קונפוציוס מציע ש"אם אתה אדם בעל יכולת, השתמש ביכולות שלך לטובת אחרים. אל תחמיא לעשיר או תשנא את העני. אל תשכח את החברים הוותיקים, ותהנה רק מהחדשים. כשאדם עסוק במשהו, אל תטריד אותו בנושאים אחרים. כשמוחו של אדם אינו רגוע, אל תפריע לו בדיבורים. "אם לאדם יש מגרעות, אל תחשוף אותן. אם לאדם יש סוד, אל תספר לאחרים. להלל את טוּב הלב של אחרים הוא מעשה טוב בפני עצמו. כשאנשים מסכימים איתך ומהללים אותך, אתה צריך להרגיש מעודד ולהשתדל אפילו עוד יותר".

והכללים ממשיכים: "להפיץ שמועות על מעשיהם הרעים של אחרים זה מעשה רע בפני עצמו. כשהנזק שגרמת מגיע לנקודת קיצון, מזל רע יבוא בהכרח. כשמעודדים אחד את השני לעשות טוב, המידות הטובות של שני האנשים נבנות. אם אתה לא אומר לאחרים על הטעויות שלהם, אז שניכם תטעו. כאשר אתה לוקח או נותן, אתה צריך לדעת את ההבדל בין השניים. עדיף לתת יותר ולקחת פחות. מה שאתה מבקש מאחרים לעשות, שאל את עצמך קודם אם אתה היית עושה זאת. אם זה משהו שלא תעשה, אל תבקש מאחרים לעשות זאת. אתה חייב להשיב גמול לטוב הלב של אחרים, ולשחרר את התרעומת שלך. בלה פחות זמן בלנטור טינה ויותר זמן בלגמול על טוּב לבם של אחרים".

ניתן לראות כי תפיסת האהבה גם ביהדות וגם בקונפוציוניזם קשורה לעיקרון של תורת הגמול – אחד מרעיונות היסוד של תרבות המערב וגם המזרח, שם מכנים זאת "קארמה" – אם אתה עושה מעשים טובים ומתחשב באחרים תקבל גמול טוב, ואם אתה עושה מעשים רעים תחווה אסונות. עם העיקרון הזה ברקע, האהבה האוניברסלית שקונפוציוס מדבר עליה קשורה בקשר הדוק להתקדמותו הרוחנית של האדם באמצעות שיפור עצמי. העצות הקונפוציאניות שראינו למעלה גם ממחישות שבני אדם נועדו לעזור איש לרעהו להתרומם ולהגיע לגבהים יחד. במצב הפוך הם רק יעזרו להכשיל זה את זה.

6. 

פרק שישי – המוסריות

הקשר בין מעשינו לגמול טוב או רע שנקבל הפוכים לגמרי לתפיסה המודרנית העכשווית. בפרק זה מופיע עיקרון האומר: "רק אדם שהוא באמת מוסרי זוכה לכבוד גדול מאחרים". ועם זאת פעמים רבות מי שזוכה היום לכבוד גדול הוא דווקא אדם ממולח, אחד שהצליח "לרמות את המערכת", להיות נועז ולשבור מוסכמות. ואילו זה שזהיר, נחמד, מתחשב באחרים עד כדי התעלמות מצרכיו שלו, נחשב פעמים רבות ל"פראייר".

עם זאת, מחקרים עכשוויים שבדקו את הקשר בין נחמדות או טוב לב לכבוד שאנשים זוכים לו מאחרים דווקא תומכים בדעתו של קונפוציוס (ראו כתבת שער בגיליון 340). באחד המחקרים, חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה ערכו ניסוי בבתי ספר בעיר ונקובר בהשתתפות תלמידים בגילים 11-9 מ-19 כיתות. הם סיפרו לתלמידים שהם משתתפים בניסוי הקשור "במה שהם אוהבים לעשות בחיים" ויצרו באקראי שתי קבוצות: מקבוצה אחת של תלמידים ביקשו לבחור שלושה מקומות שהם היו רוצים לבקר בהם במהלך השבוע (משפחה, חברים וכו'). ומקבוצה שנייה של תלמידים ביקשו לבצע שלושה מעשים אדיבים במהלך השבוע. הניסוי נמשך על פני כארבעה שבועות^[11].

החוקרים גילו שהרגשת האושר של התלמידים בשתי הקבוצות גדלה בעקבות הניסוי, אך התלמידים שעשו מעשים אדיבים דיווחו בשאלונים על עלייה משמעותית גם בפופולריות החברתית שלהם בבית הספר (על אף שלא בהכרח עשו את המעשים הטובים בין כותלי בית הספר), לעומת תלמידים שרק ביקרו במקומות שונים. החוקרים המליצו למורים לשלב בבתי הספר פעולות של חמלה כדי ליצור סביבה טובה יותר.

נחזור למוסריות, הקשורה בגמול טוב או רע ובכבוד מאחרים. כך מתאר קונפוציוס אדם מוסרי: "הוא לא יפחד לומר את האמת, והוא לא יתרפס בפני אחרים. אם תתקרב לאנשים בעלי מוסריות גדולה וחמלה, זה יועיל לך מאוד. המידות הטובות שלך יגדלו בכל יום והמעשים הרעים שלך יפחתו מיום ליום. אם אתה לא קרוב לאנשים בעלי מוסריות גדולה ולומד מהם, אזי תסבול מהפסדים גדולים. אנשים חסרי מוסריות יתקרבו אליך ולא תצליח בדבר".

לעתים קרובות מייחסים את הסטנדרטים המוסריים של הפילוסוף מנציוס (289-371 לפנה"ס) לחינוך שנתנה לו אימו ג'אנג שי. אחרי שאביו נפטר, בהיותו בן שלוש, אימו של מנציוס גידלה אותו לבדה ועשתה הכול כדי להעניק לו חינוך טוב. האגדה מספרת על החלטתה של שי לעבור בית שלוש פעמים כדי למצוא סביבה מתאימה – בה מידותיו של מנציוס יושפעו ממעשיהם הטובים של הסובבים אותו.

בתחילה גרה המשפחה מול בית קברות, ולוויות עברו פעמים רבות מול דלת ביתם. מהר מאוד בנה היה מחקה את האבלים שהגיעו. לכן הם עברו לגור ליד השוק. לא עבר זמן רב ומנציוס החל לחקות את צעקות והתמקחויות הסוחרים. שוב הרגישה ג'אנג שכך בנה לא ילמד איך להתנהג, והם עברו לגור ליד בית ספר. בנה צפה בתלמידים קדים בפני עמיתיהם ומוריהם (הבעת כבוד בתרבות הסינית המסורתית), מתייחסים זה לזה באדיבות ונותנים לאחרים זכות קדימה. מנציוס הקטן החל לחקות גם את אלו, ואימו החליטה שזה החינוך שיקבל.

כדי לממן את לימודיו בבית הספר היא עבדה קשה בשזירת בד. אך למרות כל מאמציה, מנציוס לא היה בדיוק התלמיד האידיאלי ופעם אחת אף חמק מהלימודים. כשחזר הביתה, אימו קרעה את יריעת הבד שעבדה עליה ואמרה: "בני, ללמוד זה כמו לשזור בקפידה כל פיסה בבד. צריך לעשות את זה בהתמדה ובשקדנות כדי שלבסוף יצא מזה משהו. אם אתה מרפה או הורס את מאמציך לפני שהספקת לסיים, כל מאמצייך הקודמים יהיו לשווא, כמו פיסת בד קרועה".

מנציוס נותר דומע כשראה שכל מאמציה של אימו נזרקו לפח והבין את השיעור שלימדה אותו. הוא החל ללמוד ברצינות והפך לאחד הפילוסופים המפורסמים ביותר של סין.

7. 

פרק שביעי – ההשראה

הפרק השביעי, כך כתוב בדי ג'י גווי, מגיע כתוספת אחרי שיישמתם את כל הכללים שקדמו לו. הוא נועד להרחיב את החיים התרבותיים והרוחניים באמצעות למידה של ספרים הקשורים בקדושים ובחכמים בלבד בטענה ש"ספרים אחרים יכולים לחסום את האינטליגנציה והחוכמה שלך, ולהחליש את השאיפות שלך ואת חוש הכיוון שלך".

העצות שניתנות עוסקות בדרכי הלמידה. לדוגמה, "אם אתה רק לומד על פני השטח ולא משתמש בידע שלמדת, הידע שלך אולי רחב יותר אבל הוא נשאר שטחי. איזה מין אדם תהיה? אם אתה מיישם בחריצות את הידע שרכשת, אבל מפסיק ללמוד, אתה תעשה דברים על בסיס דעתך בלבד ותחשוב שמה שאתה עושה הוא נכון. כאשר למעשה מה שאתה יודע אינו האמת".

ועצות נוספות: "חשוּב שתאמין למה שאתה קורא. כשאתה מתחיל לקרוא ספר, אל תחשוב על ספר אחר. אם לא השלמת את הספר, אל תתחיל ספר אחר. תן לעצמך הרבה זמן ללמוד ולמד בריכוז רב". קונפוציוס מסביר שבעת הלימוד יש לשמור גם על אסתטיקה, על החדר מסודר ועל קירות לא עמוסים ונקיים. הספרים צריכים להיות ממוינים ומסודרים במקומם. אפילו אם ממהרים יש להחזירם למקומם. כל דף חסר או שניזוק יש לתקן. הגישה הקונפוציאנית ללימוד מזכירה את אמנות הקליגרפיה, שאליה ניגשו אמנים בעת העתיקה בכבוד ובריכוז רב. הם האמינו שהקליגרפיה שהם כותבים משקפת את המצב המנטלי שלהם. לכן רוגע ושלווה וטיפוח של הלב הם הכרח כדי להפיק תועלת מטקסט מסוים שאמור, בגלל אופיו הרוחני, לחשוף את עצמו אליך במקום שאתה תביא את עצמך אליו. גישה שונה לגמרי ולמעשה הפוכה מזרם התיאוריה הביקורתית השולט בחברה היום, בו המטרה הנעלה ביותר היא למצוא חורים בטקסט ולבקר אותו. אם במקרה הראשון אנשים רואים את עצמם כ"מקבלים" את הטקסט, במובן בו הוא חושף בפניהם רעיונות גבוהים, במקרה השני, אנשים הם אלו השולטים על הנרטיב של הספר ובסופו של דבר, כפי שחזה קונפוציוס, מתנתקים מהתוכן האמיתי שיש לו להציע לנו.

הספר די ג'י גווי מסתיים עם שתי עצות מעודדות שאנחנו יכולים להזכיר לילדינו (וגם לעצמנו) מדי פעם: "אל תהיה קשוח כלפי עצמך ואל תוותר לעצמך". ו"להיות אדם בעל אידאלים גבוהים, סטנדרטים מוסריים וערכים הוא משהו שאנחנו יכולים להשיג בכל זמן".