ב -2003 פורסם ספרו של הפרופסור הגרמני הנודע, גונר הינסון, "בנים ושליטה עולמית: תפקידו של הטרור בעלייתם ונפילתם של עמים". הינסון העמיק בתיאוריה המסבירה באילו מצבים עולה האלימות בחברות שונות ברחבי העולם, ובאילו מצבים היא דועכת. התיאוריה זכתה להכרה הולכת וגדלה בקרב יועצים למדיניות חוץ ובקרב היסטוריונים.

לפי הינסון, הסיבה העיקרית להתפרצות גל אלימות נובעת מהיווצרותה של מה שהוא מכנה "בועת נוער". אם במדינה מסוימת, שיעור הגברים בני 29-15 מהווה כ-30% מכלל הגברים במדינה, מתחילות צרות – המדינה אינה מסוגלת לשלב בתוכה שיעור כה גבוה של צעירים, ונוצרת אבטלה המונית של גברים צעירים, המוצאים את פורקנם באלימות חברתית. האנרגיה והמרץ של הצעירים, שלא מתועלת לשום מקום, הופכת לחבית נפץ. לפעמים אפילו אין צורך להגיע ל-30% כדי שהחבית תתפוצץ, ומספיק לעבור את רף ה-20%.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מהומות הצעירים בצרפת במאי 1968, שהעמידו את צרפת על סף מלחמת אזרחים. מכוניות נשרפו, בקבוקי תבערה הושלכו, אוניברסיטאות נתפסו בכוח על ידי סטודנטים ונשיא צרפת שארל דה גול נאלץ לברוח לבסיס צבאי בגרמניה. באותם ימים שיעור הגברים הצעירים מכלל הגברים היה 22.6%.

לפי פרופ' הינסון, השפעתן של אידיאולוגיות דתיות או לאומניות על פרוץ גלי אלימות הן תירוצים בלבד המשקפים את הסימפטומים ואינם מצביעים על שורש הבעיה. בה בעת, ניסיונות לפתור את המשבר באמצעות סיוע כלכלי בדרך כלל נכשלים. הדרך היחידה לצאת מהמצב היא להקטין את מספר הצעירים כדי שיתאים ליכולתה של החברה לשלב אותם בתוכה.

כדי להמחיש את דבריו, מציין פרופ' הינסון את הסיוע הבין-לאומי שניתן לפלסטינים. כיוון שהסיוע ניתן לפי מספר הנפשות במשפחה, ילדים הפכו למקור הכנסה מצוין. עקב כך עלה מספר הילדים באוכלוסייה הפלסטינית ונוצרה "בועת נוער", שהתפוצצה באינתיפאדה הראשונה והשנייה.

הוכחה לטענה הזו מגיעה מניתוח המצב הדמוגרפי של ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. ב-1985, שנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שיעור הגברים הצעירים ביהודה ושומרון עמד על 29.3%, ובחבל עזה – על 27.5% מכלל הגברים, נמוך במעט מהתנאי ל"בועת נוער" (30%). סביר להניח שאחד הגורמים שדחפו להתפוצצות בועת הנוער ולפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-9 לדצמבר 1987, היה המשבר הכלכלי הקשה שהמשק הישראלי היה נתון בו. עקב המשבר, ירד מספר תושבי יהודה ושומרון המועסקים במשרה מלאה ב-22%, מ-155,600 נפש בשנת 1986 ל-121,400 בלבד בשנת 1988.

אך החל מ-1990, בעקבות גל העלייה מבריה"מ וצמיחת המשק הישראלי, נוצרה דרישה לפועלי בניין ומספר תושבי יהודה ושומרון המועסקים בענף הבנייה גדל ב-34% מ-24,700 ב-1988 ל-33,000 ב-1992. גם מספר המועסקים במשרה מלאה גדל באופן דומה.

בסך הכול, על פי נתוני הסקר הפלסטיני שנערך ביוני 1992, 48.2% מכלל כוח האדם ביהודה ושומרון ו-32.3% מכוח האדם בחבל עזה (בסך הכול – 189,464 פועלים) היו מועסקים בישראל. לא פלא שבמקביל להתפתחות הזאת דעכה האינתיפאדה הראשונה.

אולם בשלוש השנים הבאות, 1993-1995, ירד מספר העולים מבריה"מ ב-40% לעומת שלוש השנים הקודמות. הדבר הורגש מיד בירידה בהיקף הדרישה לידיים עובדות במשק הישראלי, ומספר תושבי יהודה ושומרון המועסקים בענף הבניה ירד עד ל-27,100 פועלים בשנת 1994.

ב-1996 שוב התחילו להתגבש אט-אט התנאים להתפרצות המרץ השלילי של גברים צעירים בחברה הערבית, כאשר שיעור הצעירים ביהודה ושומרון עמד על 25.3%. זו הייתה השנה האחרונה שבה הלמ"ס הישראלי סיפק נתונים, אבל המגמה המשיכה להתחזק: בשנת 2000, על פי נתוני הלמ"ס הפלסטיני, שיעור הצעירים עמד על 27.5%. אף על פי שהנתון לא הגיע לרף ה-30% הדרוש, לפי הינסון, היה מדובר במשאב אנושי שהרשות הפלסטינית הצליחה לרתום למטרותיה. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה שצמחה מהשטח, מהצעירים עצמם, האינתיפאדה השנייה הייתה מתוכננת על ידי מנגנוני הרשות הפלסטינית, בהנחיית יאסר ערפאת.

אך התפרצות האלימות, שדוכאה על ידי צה"ל ונתפסה ככישלון, גרמה לגל הגירה מיהודה, שומרון ועזה. לפי מקורות ירדניים, מספר המהגרים מיהודה ושומרון בלבד הגיע בתקופת האינתיפאדה, בשנים 2002-2000, ל-150 אלף איש.

גל ההגירה הלך והתחזק עם כניסתו של החמאס למערכת הפוליטית בעזה ב-2005. במהלך אותה שנה היגרו מעזה 24,915 נפש, וגם מיהודה ושומרון יצאה כמות נכבדת – 30,806 נפשות.

אם מסכמים את שני העשורים האחרונים עד 2017, מגלים על פי הערכות הלמ"ס של ארה"ב, כי 448,558 איש יצאו מהשטחים לחו"ל – 257,671 נפש מיהודה ושומרון ו-190,887 נפש מחבל עזה.

במקביל להתגברות ההגירה התרחש תהליך נוסף שהשפיע על שיעור הצעירים באוכלוסייה הערבית – ירידת הפריון. לפי הערכות הלמ"ס של ארה"ב, בין 2008 ל-2017 ירד הפריון אצל ערביי יהודה ושומרון ב-16.4% ואצל ערביי חבל עזה ב-30.6%.

ההשלכות מרחיקות לכת. נסתכל, למשל, על איראן שחווה בעיה דומה. שיעור הפריון הכולל באיראן כיום הוא 1.7 ילד לאישה, הרבה מתחת לסף המקובל (2.1 ילד לאישה) המבטיח שגודל האוכלוסייה הקיימת יישמר. במילים אחרות, אוכלוסיית איראן מצטמצמת, כולל מספר הזכרים.

למעשה מספר הזכרים באיראן הגיע לשיא ב-1990 ולאחר מכן הלך ודעך. בגלל השיא, נוצרה בועת נוער שהשיא שלה היה ב-2008, כאשר שיעור הצעירים עמד על 34.8% מכלל הגברים. אולם עקב הירידה בילודת הגברים, כיום עומד שיעור הגברים הצעירים באיראן על 25.5% מכלל הגברים במדינה, ועד 2025 הוא צפוי לרדת ל-20% בלבד. המשמעות: גודל המשאב האנושי הזמין לגיוס צבאי צפוי לרדת. תוסיפו לזה את ההגירה החוצה מאיראן, ותגלו שרמת הפריון הקיימת באיראן תביא לירידה מואצת באפשרויות הצבאיות והכלכליות של הרפובליקה האסלאמית.

לאור הדוגמה הזאת, אפשר להניח בסבירות גבוהה שהירידה הדרסטית בפריון הכולל אצל ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, לצד המשך ההגירה ההמונית של הצעירים לחו"ל, הביאו בעשור האחרון לירידה במספר הגברים הצעירים הרבה מתחת לסף סביר להיווצרות "בועת נוער" נפיצה. סביר להניח שבכך טמונה גם אחת הסיבות העיקריות לחוסר יכולתם של המסיתים הלאומנים והאסלאמיים לעורר ביהודה ושומרון אינתיפאדה שלישית.


---

יעקב פייטלסון הוא מחבר "מגמות דמוגרפיות בארץ ישראל (2007-1800), ו"המזרח התיכון החדש לגמרי (2015), המכון לאסטרטגיה ציונית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן