מאז שהוא זוכר את עצמו, פיליפ גוֹף (Goff), פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת דורהאם שבבריטניה, היה אובססיבי בנוגע לחידת התודעה. בראשית ימיו כסטודנט לתואר ראשון, בשנים האחרונות של המאה ה-20, הוא קרא בשקיקה כל מה שיכול היה כדי לרדת לפשר החידה הזו. בהתחלה האמין שהתודעה שוכנת במוח שלנו, בקשרים שבין הנוירונים. הוא עקב אחרי מחקרי מוח המתנהלים בשנים האחרונות באמצעות מכשירי הדמיה כמו fMRI, EEG ודומיהם, שמיפו את הפעילות באזורי המוח השונים, והאמין שמדעני המוח יוכלו בסופו של דבר לפענח את התעלומה. אולם מאוחר יותר, במסגרת מחקר הדוקטורט שלו, החל להבין שהבעיה בחקר התודעה עמוקה יותר^[1]. "את הרמז הראשון לבעייתיות קלטתי כבר בלימודי התואר הראשון שלי, כשלמדתי על הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט", סיפר לי פרופ' גוף בריאיון. דקארט (1650-1596) היה הראשון שתבע את ההשקפה הדואליסטית שלפיה הגוף והנפש מורכבים מסוגים שונים ונפרדים של חומר. הוא הסביר שהנפש היא חומר שאינו פיזיקלי, המסוגל לחשוב, לדמיין ולחוש. לעומתה, הגוף מורכב מחומר פיזיקלי, הפועל בהתאם לחוקי הפיזיקה המוכרים לנו^[2].