כניסה
הרשמה לניוזלטר

האם התפיסות שלפיהן להיות נחמד זה להיות חלש, משעמם ולא יוצלח הן נכונות? מה אומרים המחקרים? האם מה שנחשב לחולשה הוא למעשה כוח?

מאיה מזרחי | 13 בדצמבר 2020 | פסיכולוגיה | 17 דק׳

הכוח של הנחמדות

אחד הדברים הקשים ביותר להורה זה לדעת שאחד הילדים בבית הספר מתנהג בבריונות כלפי בנו האהוב, ולהבין שאין בכוחו לעשות דבר כדי לסייע לו. זה קרה לי עם בתי שהייתה חוזרת מהגן ומספרת כיצד ילדה התנהגה אליה בצורה משפילה ומעליבה. "אז חייכתי אליה", אמרה לי בתי, ואני, למרות ששמחתי על החוסן הרגשי שלה, רציתי לומר לה להגיב בחזרה. כי מה אומרים לילד במצב כזה? האם צריך להדריך אותו להמשיך לנהוג בנחמדות, "להפנות את הלחי השנייה" ולהיתפס חלש, או ללמד אותו להעמיד את הילד השני במקום ו"לומר לגננת"?

ככל שחשבתי על כך, הבנתי שאולי זו אינה השאלה הנכונה. אלא שראשית עליי להבין עם עצמי מדוע אני תופסת נחמדות בתור חולשה, ובמידה מסוימת בריונות כחוזק. הבנתי שלנו, כחברה, יש מושגים שאנחנו לא תמיד מודעים להם: "אם אתה לא מגיב בחזרה כשמישהו עושה לך משהו, ועוד יותר, אם אתה נחמד אליו – אתה חלש וינצלו אותך"; ואם אדם ניסה להשפיל אותך אתה בהכרח מושפל וכתוצאה מכך מסכן וחלש.

ככל שהעמקתי בכך הבחנתי כי הסלידה מנחמדות אינה עוצרת רק בחשש להיתפס "חלש", אלא מופיעה בתחומים רחבים אחרים בחיים. "נחמד" נתפס בתור "משעמם" – רעיון שהוחדר לחברה עם תנועת "הרומנטיזם" שצמחה ב-200 השנים האחרונות והכתה שורשים בספרות ובקולנוע. אדם מעניין ומשפיע נתפס היום כאדם מלהיב: מישהו להוט ויצירתי, נמרץ וספונטני; מישהו שמעז לדחוף את רעיונותיו ואף לצאת נגד המסורת; חצוף ההולך בעקבות ליבו ותשוקותיו. בניגוד אליו, "הנחמד" נתפס כאדם נינוח ומכובד, שקול ושמרן, לא זוהר ושקט, ובקיצור – משעמם.

איור: אלחנן בן אורי

שתפו: