הכוח של הנחמדות

אחד הדברים הקשים ביותר להורה זה לדעת שאחד הילדים בבית הספר מתנהג בבריונות כלפי בנו האהוב, ולהבין שאין בכוחו לעשות דבר כדי לסייע לו. זה קרה לי עם בתי שהייתה חוזרת מהגן ומספרת כיצד ילדה התנהגה אליה בצורה משפילה ומעליבה. "אז חייכתי אליה", אמרה לי בתי, ואני, למרות ששמחתי על החוסן הרגשי שלה, רציתי לומר לה להגיב בחזרה. כי מה אומרים לילד במצב כזה? האם צריך להדריך אותו להמשיך לנהוג בנחמדות, "להפנות את הלחי השנייה" ולהיתפס חלש, או ללמד אותו להעמיד את הילד השני במקום ו"לומר לגננת"?

ככל שחשבתי על כך, הבנתי שאולי זו אינה השאלה הנכונה. אלא שראשית עליי להבין עם עצמי מדוע אני תופסת נחמדות בתור חולשה, ובמידה מסוימת בריונות כחוזק. הבנתי שלנו, כחברה, יש מושגים שאנחנו לא תמיד מודעים להם: "אם אתה לא מגיב בחזרה כשמישהו עושה לך משהו, ועוד יותר, אם אתה נחמד אליו – אתה חלש וינצלו אותך"; ואם אדם ניסה להשפיל אותך אתה בהכרח מושפל וכתוצאה מכך מסכן וחלש.