סבא שלי זכרונו לברכה, היה אחד האנשים המאופקים ביותר שהכרתי. הוא מיעט בדיבור, גם איתנו הנכדים. הוא בקושי אכל, למרות שבישל הרבה, וישן מעט מאוד – קם בארבע בבוקר לעבודה מגיל צעיר מאוד, עד שהיה בן 90. אז היה קם בבוקר לפגוש חברים ולהתבונן בים.

כפי שאפשר להבין, לא היינו קרובים. הייתה לי הרגשה שהוא מספיק לעצמו ואי אפשר היה לדעת מה אהב ועל מה חשב. אבל יום אחד, כשהייתי בשנות ה-20 שלי והגעתי לארץ לביקור מולדת, הוא צלצל אליי, אולי בפעם הראשונה בחייו. הוא ביקש לראות אותי. הוא קבע איתי מחוץ לבית, בבית קפה, מול הים כמובן. אני, כמו נכדה טובה, עליתי על אוטובוס וכשהגעתי ראיתי אותו יושב עם עצמו, כמו שעשה תמיד.

“הי סבא”, אמרתי ונתתי לו נשיקה. הוא הזמין לי קפה טורקי, ואמר: “מאיה, אני צריך להגיד לך משהו”. הוא התחיל לספר לי סיפור שכבר הכרתי בעל פה, על אבא שלי, והטיול לחו”ל שיצא אליו כשהיה בן 16. לפני הטיול סבא נתן לו מעטפה עם כסף ואמר: “זה רק למקרה חירום”. אבא קיבל את ההוראה פשוטה כמשמעה. אף על פי שנתקל בצרות בחו”ל ואיבד את כל כספו, הוא העדיף לסבול, לישון על ספסלים ולאכול בכל יום באגט עם ריבה מאשר להשתמש בכסף שאביו נתן לו. הוא חזר הביתה והחזיר לאביו את הכסף במלואו. “אני מעולם לא חשבתי שהוא לא ישתמש בכסף הזה”, הוא אמר לי וצחק.

תהיתי למה הוא מספר לי שוב את הסיפור הזה ועוד ב”דייט” הראשון שלנו. ואז הוא אמר: “מה שרציתי להגיד לך הוא, שזה לא בגלל שאת יכולה לעשות משהו שאת צריכה בהכרח לעשות אותו”.

וזהו. בזה נגמרה השיחה. הוא שתה את הקפה ואני בהיתי בחלל האוויר. הייתי צעירה ולא הבנתי איך זה קשור אליי. כמה שנים אחר כך כבר הבנתי. הבנתי שהיכולת להתאפק, לשלוט על עצמך לנוכח פיתויים – היא ערך משמעותי.

נושא האיפוק, הרעיון שלא צריכים בהכרח לעשות משהו על אף שיכולים, הוא נושא שחשבו עליו ויישמו אותו משחר ההיסטוריה. הערך היה מושרש בתרבות יוון העתיקה כאשר גיבורים כמו אודיסאוס והרקולס נתקלו בפיתויים שונים שניסו להניא אותם ממשימתם. עם הגעת הפילוסופים, יכולת האיפוק העצמי אצל סוקרטס, אפלטון, אריסטו והסטואים נקשרה ביכולתו של האדם לדעת את עצמו. מי אתה, מהן המטרות שלך, מה חשוב לך.

גם בדתות איפוק הוא נושא מרכזי. החטא הראשון, אכילת פרי עץ הדעת, קשור בכך. הדתות הטילו על האדם מגבלות וכללים שאחד מתפקידם הוא לרסן אותו, שלא ייכנע לפיתויים, שלא ייפול ויאבד את עצמו, את ערכיו ואת הקרקע היציבה שעליה הוא עומד.

אך ככל שנקפו השנים החברה השתנתה אט אט. החל מהעת המודרנית התגבשה בהדרגה המחשבה שהאדם צריך להתנער מכל מגבלה כלשהי, להגשים את הפנטזיות הכי פרועות שלו, למלא אחר רצונותיו, תשוקותיו ולרדוף אחרי כל מה שיכול לעשות אותו מאושר. הדבר בולט במיוחד בעידן הפוסט-מודרני, בו המילה “ליברליות” מבטאת חופש או אוטונומיות מכל מגבלה.

לתמונה נכנס גם המדע, שהחל לחקור את הקשר שבין היכולת להתאפק ובין הצלחה ושגשוג בתחומים שונים בחיים. בשנות ה-60 היה זה הפסיכולוג וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, שערך את “מבחן המרשמלו” המפורסם. מישל רצה לחקור האם ילדים בני ארבע יכולים לעמוד בפני הרגשת שובע מיידית ומה השלכות הדבר. הוא הציב בפני ילדים שישבו לבדם בחדר מרשמלו או עוגייה טעימה, ואז אמר להם שאם ימתינו ויימנעו מלאכול את הפינוק יקבלו שני פינוקים במקום אחד. חלק מהילדים בניסוי בחרו בשביעות רצון לטווח קצר על פני תגמול לטווח הארוך יותר, ואחרים הצליחו לשמור על איפוק ולהמתין לתגמול השני (כשליש מתוך 34 ילדים).

בשנים שחלפו מאז חזר מישל לבדוק מה קרה עם הילדים שהתאפקו ועם אלה שלא. הוא ביצע ניסוי נוסף שבו הגדיל את כמות הנבדקים ונשען על תוצאות מחקרים דומים שביצעו עמיתיו. ב-1990 הוא כתב כי “דפוסים קוהרנטיים של קשרים סטטיסטיים… נמצאו בין זמן האיפוק של הילדים בגיל הגן, ובין היכולות הקוגנטיביות והאקדמיות שלהם להתמודד עם תסכול ולחץ בגיל ההתבגרות”^[1]. מישל ושותפיו מצאו גם קשרים חזקים יחסית בין משך האיפוק של הילד ובין תוצאות מבחני הפסיכומטרי שלו בגיל מבוגר יותר (מבחני SAT).

אבל לא כולם הסכימו עם התוצאות. מחקרים מאוחרים יותר ביקרו את מישל ושותפיו על המדגם הקטן ועל העובדה שהניסויים בוצעו על ילדים בקמפוס אוניברסיטת סטנפורד. כשחוקרים מאוניברסיטת ניו יורק ניסו לשכפל את הניסוי בקרב ילדים ממעמד חברתי נמוך, הם גילו שליכולת שלהם להתאפק היה קשר מועט ולא משמעותי לציונים שהשיגו בגיל מאוחר יותר^[2].

אך מבחן המרשמלו גרם לרכבת לעזוב את התחנה. לא מעט חוקרים החלו להתעמק בנושא האיפוק (או השליטה העצמית) והתועלות שלו לתחומים שונים בחיים. במחקר שפורסם ב-2005, שערכו ד”ר אנג’לה דוקוורת’ ומרטין זליגמן מאוניברסיטת הרווארד על 140 ילדים בכיתה ח’ ואחר כך על 164 ילדים, נבחנו מדדים נוספים כמו איי קיו, מצב כלכלי, הגעה לבית הספר, שעות צפייה בטלוויזיה וכו’. התוצאות הראו כי מדד השליטה העצמית מנבא סיכוי הגבוה פי שניים להצליח בבחינות בהשוואה למבחני איי קיו ומדדים אחרים. “ממצאים אלה מצביעים על סיבה עיקרית לכך שתלמידים נופלים מהפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם: כישלונם לתרגל משמעת עצמית”, הם כתבו^[3].

במחקר נוסף שנערך במסגרת האקדמיה הלאומית למדעים בארה”ב ופורסם ב-2011, בחנו את חייהם של כ-1,000 אנשים מלידה ועד גיל 32 וגילו כי שליטה עצמית בילדות מנבאת בריאות גופנית טובה יותר (הקשורה בצריכת מזון, בפעילות ספורטיבית, בלחץ וכו’) ואת המצב הפיננסי – פרמטר הקשור ביכולת לחסוך כספים לעומת בזבוז שלהם. לטענת החוקרים, ייתכן כי הדרך לחזק ילדים המתקשים היא באמצעות חיזוק יכולת האיפוק שלהם^[4].

השאלה הגדולה שנותרה בלתי פתורה היא כיצד עובד האיפוק. האם הוא דומה למאגר אנרגיה שמצטמצם לאט לאט ככל שמשתמשים בו? כלומר, אם אדם עושה פעילות הדורשת ריכוז ואיפוק, האם בפעולה הבאה שלו הוא ירפה את השליטה כי לא תישאר לו יותר אנרגיה?

חלוץ התיאוריה הזו, הנקראת “דלדול האגו”, הוא פסיכולוג בשם רוי באומייסטר (Baumeister) שערך סדרה של ניסויים מפורסמים שכביכול הוכיחו זאת^[5], והוביל לגל של עשרות מחקרים נוספים. אלא שבשנים האחרונות, פסיכולוגים שניסו לשחזר את הניסויים אינם מצליחים להגיע למסקנות דומות. האם היכולת שלנו לשמור על איפוק באמת מוגבלת ומתרוקנת בכל פעם? מה גורם לנו ברגע אחד להצליח לשמור על איפוק ולהתמודד עם קונפליקט קשה או משימה הדורשת מאיתנו ריכוז מוחלט, וברגע אחר לאבד את היכולת הזאת לגמרי?

על דבר אחד נראה שכולם מסכימים והוא ששליטה עצמית פועלת בדומה לשריר שאפשר לאמן. אולם על הדרך לאמן אותה אין הסכמה כמו גם על השאלה איזו גישה עדיפה – אימון כוח הרצון לעמוד בפני פיתויים, או לחילופין “אימון” היכולת להסיר את הפיתויים מלכתחילה, גישה שאמורה לפתור את הבעיה מראש?

להלן שלושה סיפורים של “מאסטרים באיפוק” שעבדו קשה על “שרירי” השליטה העצמית בשתי הגישות, והצליחו להגשים מטרות בלתי אפשריות.

הפעלולן

דיוויד בליין אינו מוכר רק כאחד הקוסמים המצליחים בעולם, אלא גם כ”אמן סיבולת”. קוסם שבאמתחתו “קסמים” רבים שאינם קשורים לאחיזת עיניים, אלא לכוח סיבולת, לכוח רצון ולשליטה עצמית גבוהה. בליין עמד ברציפות על עמוד שגובהו 24 מטר וקוטרו 55 ס”מ במשך 35 שעות ללא מנוחה; הוא נותר ער במשך יותר מ-63 שעות בתוך גוש קרח גדול בטיים סקוור שבניו יורק; הוא בילה 40 יום בלי אוכל בקופסה שקופה שנתלתה מעל נהר התמזה. בפנים הטמפרטורות התחלפו ונעו מקור עז עד לחום של כ-45 מעלות; הוא גם שבר שיא והצליח בקושי רב לעצור את נשימתו במשך 17 דקות בפריים טיים בטלוויזיה, בתוכנית של אופרה וינפרי.

דיוויד בליין שובר שיא ועוצר את נשימתו למשך 17 דקות | [Stephen Chernin/Getty Images]

אך הוא לא השיג זאת במקרה, ובטח שלא ביום אחד. בליין זוקף את הצלחותיו לאימונים ממושכים. ובאימונים הוא אינו מתכוון רק לאימונים פיזיים. בילדותו הוא האמין שכוח האיפוק המנטלי הוא כמו שריר שאפשר לחזק. רעיון שהגיע מאימוני עצירת הנשימה שביצע גיבור ילדותו, הארי הודיני. בליין, שהעריץ אותו, החל להתאמן בגיל 5 בעצירת הנשימה מתחת למים. כשהגיע לגיל ההתבגרות הוא כבר הצליח להחזיק ללא נשימה במשך 3 דקות ו-30 שניות, השיא שאליו הגיע הודיני.

בליין גדל בברוקלין. הוא מספר שבחורף היה יוצא מביתו בלי מעיל, רק עם טי שירט רגיל, מתרחץ באופן תדיר במים קרים, יוצא לריצות בשלג בלי נעליים וישן על ריצפת העץ בחדרו. הוא גם סיגל לעצמו הרגל להציב מטרות שעליו לעמוד בהן. בגיל 11, אחרי שקרא על “סידהרתא” והצום שעשה, הוא ניסה זאת בעצמו וצם במשך ארבעה ימים שבהם רק שתה. עד גיל 18 כבר הצליח לצום עשרה ימים. “אני מציב טונות של מטרות מוזרות לעצמי”, הוא אמר בריאיון לחוקרים רוי באומייסטר וג’ון טיירני^[6]. “למשל כשאני רץ בפארק על מסלול האופניים, בכל פעם שאני מגיע לציור של האופניים, אני חייב לדרוך עליו. אבל לא סתם לדרוך עליו, אני חייב לנחות בצורה מושלמת על ראשו של רוכב האופניים כדי שזה יתאים בדיוק לנעל שלי. דברים קטנים כאלו מעצבנים את אלו שרצים איתי, אבל אני מאמין שאם לא אעשה אותם, לא אצליח”.

“למה להאמין בזה בכלל?” שואל אותו באומייסטר, “ואיך לדרוך על הציור בדיוק מושלם קשור בשבירת שיא אנושי בעצירת הנשימה?”

בליין עונה: “הכוונת המוח שלך למטרות קטנות ולהשגתן, עוזרת לך להשיג דברים גדולים יותר שלא חשבת שתצליח להשיג. זה לא רק אימון על דברים ספציפיים. הרעיון הוא תמיד להפוך את הדברים לקשים יותר ממה שהם צריכים להיות, ואף פעם לא להיכשל בזה, כדי שיהיה לך את המאגר הנוסף הזה, המיכל הזה, שבזכותו אתה יודע שאתה תמיד יכול ללכת רחוק יותר מהמטרה שלך. זה בשבילי משמעת. חזרה ואימון”.

באומייסטר מקשר את יכולתו של בליין להשתפר למחקרים שערכו שני פסיכולוגים אוסטרליים, מג אוטן וקן צ’אנג^[7]. השניים הראו כי אנשים שקיבלו סיוע בשליטה עצמית בתחומים ספציפיים שבהם רצו להשתפר (חיזוק הגוף ואכילה בריאה, הרגלי למידה, ניהול כספים), החלו להשתפר גם בתחומים אחרים. אלה ששיפרו את המשמעת שלהם בלימודים, למשל, אמרו שהם התחילו גם להתאמן פיזית לעתים קרובות יותר וגם לצמצם את הוצאותיהם. המשתתפים העידו שעישנו ושתו פחות. הם הקפידו על בית נקי יותר, הם שטפו כלים במקום להמתין שהכיור יתמלא, הם בחרו לעבוד ולבצע מטלות מאשר לשבת ולהסתכל בטלוויזיה. הם אכלו פחות ג’אנק פוד.

“כשאני חושב על זה”, אמר בליין לבאומייסטר, “כשאני מתאמן לפעלול ויש לי מטרה, אני משנה את הכול. יש לי שליטה עצמית בכל היבט בחיי. אני קורא כל הזמן, אני אוכל מעולה. אני עושה דברים טובים – אני מבקר ילדים בבתי חולים ואני עושה כמה שאני יכול. יש לי אנרגיה שונה לגמרי. ושליטה עצמית מלאה. אני אוכל מזון המבוסס על הזנה ולא על פינוק. אני לא שותה, אינני מבזבז זמן. אבל ברגע שאני מסיים עם זה, אני הולך לקיצון השני, למקום שבו אין לי שום שליטה עצמית וגם נדמה שזה מתפשט לכל דבר. נדמה שכשאני כבר לא אוכל נכון, אינני מסוגל יותר לקרוא למשך אותה כמות של זמן. אני לא יכול להיות בפוקוס באותה דרך”.

בין שליטה למוסר

האם ניתן לשמור על פוקוס לאורך זמן, במיוחד במצבים שבהם קשה מאוד לשלוט ברגשות? העיתונאי ומגלה הארצות ג’ון רולנדס (1904-1841) הידוע גם בשם הנרי מורטון סטנלי לא גדל במשפחה שהייתה עבורו מודל לחיקוי בתחום האיפוק העצמי. הוא נולד בוויילס. אימו הייתה בת 18 כשילדה אותו, והיו לו עוד ארבעה אחים משני גברים שונים. הוא מעולם לא הכיר את אביו. אימו נטשה אותו והשאירה אותו לסבו שטיפל בו עד שנפטר, כשרולנדס היה רק בן שש. הוא הועבר למשפחה אחרת ואז, בתואנה שיעבירו אותו לביתה של דודתו, הוא נלקח בדרך מייגעת לבניין גדול ששימש כבית מחסה.

העיתונאי ומגלה הארצות ג’ון רולנדס (המוכר גם בשם הנרי מורטון סטנלי) | [London Stereoscopic Company/Getty Images]

רולנדס מעולם לא שכח את הרגע שבו האדם שהיה צריך למצוא לו בית, השאיר אותו בפתח בית המחסה וברח. זו הייתה הפעם הראשונה שחווה תחושה נוראית של ייאוש טוטלי. בגיל 15 הוא עזב את בית המחסה ונסע לניו אורלינס. שם החל להתכחש לשורשיו הוולשיים והעמיד פנים שהוא אמריקני. הוא שינה את שמו להנרי מורטון סטנלי וטען כי גדל אצל הורים שלימדו אותו שליטה עצמית. המילים שייחס לאימו בפנטזיות שלו הן: “תהיה טוב”.

“האיפוק המוסרי היה הנושא המועדף עליו”, כתב סטנלי מדמיונו על אביו באוטוביוגרפיה שחיבר^[8]. “הוא אמר שהאימון של זה (איפוק מוסרי, מ”מ) נותן עוצמה לרצון, וזה נדרש ממש כמו [אימון] שרירים. הרצון צריך להתחזק כדי לעמוד בפני תשוקות לא מוסריות ותאוות, והוא אחד מבני הברית הטובים ביותר שיש למצפון”.

סטנלי החל לאמץ את העצות של הוריו הדמיוניים. הם סייעו לו לעצב הרגלים וערכים, מתוך מקום שרצה להתעלם מהתכונות הרעות שהיו להוריו האמיתיים. בגיל 11, אף על פי שעדיין חי בבית המחסה בוויילס, החל סטנלי להתנסות בחישול כוח הרצון שלו, כשהטיל על עצמו קשיים נוספים: “קמתי באמצע הלילה להתאבק בחשאי עם האני המרושע שלי בזמן שעמיתיי ללימודים ישנו שינה מתוקה. הייתי על ברכיי, הנחתי את ליבי חשוף בפניו – בפני זה שיודע את כל הדברים… הבטחתי להתאפק מלבקש עוד אוכל, וכדי להראות כיצד אני בז לבטן ולכאביה, חילקתי ארוחה אחת לשלושה מבין שכניי. חצי מהפודינג שלי נתתי לפולקס (שם של מישהו, מ”מ) שסבל מחמדנות, ואם אי פעם היה ברשותי משהו שהצית את הקנאה של מישהו, הייתי מיד מוותר עליו”.

לבנות איפוק מוסרי, גילה סטנלי, לוקח זמן. “לעתים קרובות הרגשתי שזה לגמרי חסר תועלת להיאבק נגד הרשע. אבל בכל זאת עשיתי התקדמות קטנה בכל שלב והאופי הפך להיות יותר ויותר מפותח”.

בשנות ה-20 לחייו הפך סטנלי לכתב מלחמה ולמטיף לשליטה עצמית לחבריו, ובגיל 30 נשלח מטעם העיתון New York Herald למצוא ולראיין מיסיונר נוצרי באפריקה בשם דיוויד ליווינגסטון. למסע הוא יצא עם משלחת של אנגלים. הוא בילה את החלק הראשון של מסעו במעבר בביצות, במאבק במלריה שהותירה אותו עם הזיות במשך שבוע. הוא נקלע למלחמת אזרחים, סבל מחום ומחרפת רעב. אבל אז ערב אחד, בין גלי החום שחווה, הוא כתב לעצמו בפתק לאור הנרות:

“נשבעתי שבועה קדושה ומתמשכת, שבועה שיש לקיים בעוד שנותרה בי מעט התקווה לחיים, לא להתפתות לשבור את ההחלטות שקיבלתי, לעולם לא לוותר על החיפוש, עד שאמצא את ליווינגסטון בחיים, או שאמצא את גופתו המתה… אף איש או אנשים חיים לא יעצרו אותי, רק המוות ימנע זאת ממני. אבל אפילו לא המוות. אני לא אמות, אני לא אמות, אני לא יכול למות!”

סטנלי ידע שיש סיכוי שימות, אבל פעולת הכתיבה הייתה דרך לשמור על כוח הרצון. הוא גם הקפיד להתגלח בתנאים הקשים ביותר ושבגדיו יהיו נקיים ומסודרים. הוא כתב: “תמיד הצגתי נראות הגונה ככל האפשר, גם בשביל משמעת עצמית וגם בשביל כבוד עצמי”. סטנלי האמין שיש קשר בין סדר חיצוני למשמעת עצמית פנימית.

אבל הוא לא הצליח למנוע את הכאוס המוסרי שקרה סביבו. לאחר שמצא את ליווינגסטון וסיים את שליחותו, הוא החליט לצאת למספר מסעות נוספים ביבשת אפריקה, שם עבר, עם אנגלים נוספים שהצטרפו אליו, מבחנים קשים מנשוא. בגיל 46 הוא הוביל את המסע האפריקני השלישי שלו, ויום אחד עזב מאחור את המחנה ויצא לחקור לבדו יער גשם לא מסומן. באומייסטר מתאר בספרו כיצד מנהיגי הקבוצה, שהגיעו מכמה מהמשפחות הבולטות והמכובדות ביותר בבריטניה, הפכו בהיעדרו של סטנלי לפראיים חסרי בושה. ברגע שסטנלי לא היה שם יותר להדריך אותם הם איבדו שליטה. הם סירבו לתת טיפול רפואי לילידים חולים ואפשרו להם למות בלא צורך ממחלות. הם חטפו וקנו נשים אפריקאיות, הפכו אותן לשפחות מין, הטילו מומים באפריקנים ו”שפטו” גנבים בדרכים אכזריות.

באומייסטר מדמה זאת לאנשים הקובעים חוקי התנהגות כאשר הם רגועים, או לאדם שמתנזר ממין כשהוא לא מרגיש גירוי מיני, אך כאשר מתחיל לחוות תשוקה הולכת וגוברת הוא הופך ברגע אחד לפראי ומוותר על התחייבויותיו הקודמות. גם סטנלי חווה פיתויים רבים וטען שהריטואלים שסייעו לו לעבור את הימים ולשמור על כוח הרצון לא הספיקו לו. הוא הבחין שרק סימפתיה עמוקה שבאה מהלב כלפי ילידי המקום יכלה באמת למנוע ממנו ליפול למלכודת הפראיות.

מסקנתו הייתה ששליטה עצמית אמיתית אינה יכולה להיות אנוכית בלבד. כוח רצון המבוסס על יחסים עם אחרים מסייע להתגבר על דחפים המבוססים על אינטרסים קצרי טווח. כך גם טוען אריק גרייטנס, מפקד לשעבר ב”אריות הים” (Navy SEAL). במאמר שחיבר הוא מספר כיצד בשבוע הגיהינום המפורסם של אריות הים הכולל מבחני ריצה, שחייה, זחילה ומעט שינה כל לילה, אלו השורדים אינם השריריים ביותר^[9]. “גם כשסבלו מכאב רב והתמודדו מול המבחן של חייהם, הייתה להם היכולת לצאת מחוץ לכאב שלהם עצמם, לשים בצד את הפחד שלהם ולשאול: איך אני יכול לעזור לבחור שלידי? היה להם יותר מאשר ‘האגרוף’ של האומץ והכוח הפיזי. היה להם גם לב רחב מספיק כדי לחשוב על אחרים”.

לאורך ההיסטוריה, הדרך הנפוצה ביותר להסיט אנשים מהתנהגות אנוכית הייתה לימוד דתי ומצוות, ואלו נשארו עד היום אסטרטגיות אפקטיביות לשמירה על איפוק עצמי. סטנלי לא היה אדם דתי אבל הוא כן האמין שהוא קשור ל”משימה קדושה”: “לא נשלחתי לעולם כדי להיות שמח”, הוא כתב לעצמו, “נשלחתי לעבודה מיוחדת”. בפעם אחרת כתב: “אני שונא רוע ואוהב טוב”.

לכרוע ברך

אריק קלפטון, הנחשב לאחד הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים, אהב אלכוהול יותר מכל דבר אחר. הוא שתה במשך שנים וצרך גם קוקאין, הרואין וכל סוג של סם אחר, רק בשביל הכיף.

בשנות ה-30 לחייו הוא נכנס למרכז גמילה כדי להתנקות ואכן נשאר נקי למשך זמן מסוים, עד שערב אחד עבר דרך פאב עמוס באנשים וחלפה במוחו מחשבה שזה יהיה פשוט ונעים אם יעצור ויכנס. “הזיכרון הסלקטיבי שלי אמר לי שלעמוד לצד הבר בפאב בערב קיצי עם כוס ארוכה וגבוהה ולימונית זה גן עדן. בחרתי לא לזכור את הלילות שבהם ישבתי עם בקבוק וודקה, גרם של קוקאין ואקדח, וחשבתי על התאבדות”, כותב קלפטון באוטוביוגרפיה שלו^[10].

אריק קלפטון עם סיגריה ומשקה (1971) | [Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images]

אריק קלפטון בהופעה במלון בניו יורק (2005) | DON EMMERT/AFP via Getty Images)

הוא הזמין בירה. לא חלף זמן רב והוא חזר לאורח החיים הקודם שלו – שתייה מופרזת ומחשבות אובדניות. בערב אחד כשהמצב נהיה גרוע, הוא החל לעבוד על שירו Holy Mother – שיר שמבקש עזרה שמימית.

כשבנו נולד החליט קלפטון להיכנס שוב למרכז גמילה. אך בסוף תקופת הגמילה חש עדיין פגיע. “השתייה הייתה במחשבותיי כל הזמן”, הוא כותב. “הייתי מבועת לחלוטין, בייאוש גמור”. הוא ישב בחדרו לבדו בקליניקה כשלפתע כרע על ברכיו והתחנן לעזרה. “לא היה לי שום מושג למי חשבתי שדיברתי, רק ידעתי שהגעתי לסוף החבל”, הוא נזכר. “לא נשאר לי כלום להילחם איתו. ואז זכרתי מה ששמעתי על כניעה, שזה משהו שחשבתי שלעולם לא אוכל לעשות, כי הגאווה שלי לא אפשרה זאת. עם זאת, ידעתי שלא אוכל לעשות זאת לבדי, אז ביקשתי עזרה, ירדתי על ברכיי ונכנעתי”.

מרגע זה, הוא מספר, לא עברה בראשו מחשבה לשתות שוב. אפילו לא ביום הנורא בניו יורק 1991, כשנאלץ לזהות את גופת בנו שהיה רק בן 4 וחצי ונפל אל מותו מקומה גבוהה בבניין שבו גר עם אימו.

מדוע “כניעתו” הובילה לאיפוק עצמי גדול? “אתאיסט היה ודאי אומר שזה רק היה שינוי בגישה, ובמידה מסוימת זה נכון”, כותב קלפטון, “אבל יש כאן הרבה יותר מזה”. מאז המקרה הוא התפלל לעזרה בכל בוקר ובכל לילה, ירד על ברכיו והרגיש צורך להצטנע. למה לכרוע ברך ולהתפלל? “בגלל שזה עובד, פשוט כך”, כותב קלפטון. “כל ספק אפל נעלם מיד”.

באומייסטר כותב בספרו כי אמונה משפיעה על שני מנגנונים הקשורים בשליטה עצמית – בניית כוח רצון ופיקוח עליו. “אנשים דתיים נוטים להרגיש שמישהו חשוב צופה בהם. זה יכול להיות אלוהים, ישות על טבעית ששמה לב למה שאתה עושה וחושב. הרעיון של התחייבות, של פעולה לפי עקרונות גבוהים יותר מאפשר לאדם להציב מטרות לטווח ארוך ולא לטווח המיידי”. כשקלפטון עבר ליד הפאב וחשב, אולי אעצור למשקה, זאת ראייה לטווח קצר. “הכניעה” שלו הייתה חשיבה לטווח ארוך, ויתור על האגו ובקשה לעזרה. אך השורש שהוביל אותו להצלחה ולאיפוק, היה, בסופו של דבר, האמונה.

1. Shoda, Michel, Peake, “Predicting Adolescent Cognitive and Self-Regulatory Competencies FromPreschool Delay of Gratification: Identifying Diagnostic Condition”, 1990
2. Watts, Duncan, Quan, “Revisiting the Marshmallow Test: A Conceptual Replication Investigating Links Between Early Delay of Gratification and Later Outcomes”, 2018
3. Duckworth, Seligman, “Self-Discipline Outdoes IQ in Predicting Academic Performance of Adolescents”, 2005
4. Moffitt, Arseneault, Belsky+10, “A gradient of childhood self-control predicts health, wealth, and public safety”, 2011
5. Baumeister, Vohs, Tice, “The Strength Model of Self-Control”, 2007
6. הפסיכולוג רוי באומייסטר כותב על כך בספרו “Willpower: Rediscovering the Greatest Human Strength” (2011). גם סיפורים נוספים בכתבה לקוחים מתוך ספרו
7. Oaten, Cheng, “Improved self-control, The Benefits of a Regular Program of Academic Study”, 2006; Oaten, Cheng, “Longitudinal gains in self-regulation from regular physical exercise”, 2010; Oaten, Cheng, “Improvements in Self-Control from Financial Monitoring”, 2007
8. Henry M Stanley, “The Autobiography of Sir Henry Morton Stanley”, 1909, p-132
9. Orange County Register, “Eric Greitens: An inside look at SEALs training”, May 7 2011
10. Eric Clepton, “Clapton: The Autobiography”, 2008, p-215