המדע של ההצלחה באמצעות איפוק עצמי

סבא שלי זכרונו לברכה, היה אחד האנשים המאופקים ביותר שהכרתי. הוא מיעט בדיבור, גם איתנו הנכדים. הוא בקושי אכל, למרות שבישל הרבה, וישן מעט מאוד – קם בארבע בבוקר לעבודה מגיל צעיר מאוד, עד שהיה בן 90. אז היה קם בבוקר לפגוש חברים ולהתבונן בים.

כפי שאפשר להבין, לא היינו קרובים. הייתה לי הרגשה שהוא מספיק לעצמו ואי אפשר היה לדעת מה אהב ועל מה חשב. אבל יום אחד, כשהייתי בשנות ה-20 שלי והגעתי לארץ לביקור מולדת, הוא צלצל אליי, אולי בפעם הראשונה בחייו. הוא ביקש לראות אותי. הוא קבע איתי מחוץ לבית, בבית קפה, מול הים כמובן. אני, כמו נכדה טובה, עליתי על אוטובוס וכשהגעתי ראיתי אותו יושב עם עצמו, כמו שעשה תמיד.