"האידיאל שלכולם צריך להיות אותו דבר, זה אידיאל מופרך. צמצום האי-שוויוניות רק מגביר את הקנאה"

אם יש סצנה הממחישה היטב את טבעה ההרסני של הקנאה, היא הסצנה מהסרט "אמדאוס" על המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט שבה רואים את חברו, המלחין אנטוניו סליירי, מתלונן בייאוש בפני אלוהים על הצלחתו של מוצרט ועל כשלונו שלו. "מעתה אנחנו אויבים, אתה ואני", אומר סליירי לאלוהים, "בחרת להשמיע את קולך באמצעות נער רברבן, תאוותן, שחצן וילדותי, ואילו לי הענקת רק את היכולת לזהות את התגלמותך עלי אדמות. בגלל שאתה חסר צדק, לא הוגן ולא טוב, אני אעצור אותך, אני נשבע. אני אעכב ואפגע ביצור שלך על הארץ ככל שביכולתי. אני אהרוס את ההתגלמות שלך".

מה שחווה סליירי אינו ייחודי לו, אלא תופעה המאפיינת את מרבית המין האנושי – כעת ולאורך כל ההיסטוריה. אנו חשים קנאה, לעתים קרובות, כאשר קולגה שלנו מקבל קידום בעבודה אף על פי שלא מגיע לו, לתפישתנו; כשחבר מפרסם בפייסבוק תמונות מהחופשה בתאילנד אליה נסע באוגוסט עם משפחתו, בעוד אנו נותרנו בארץ; וכשחבר שלנו קיבל פרס הצטיינות בלימודים, ואנו אף פעם לא זכינו לשבח דומה; אנחנו אפילו מקנאים באנשים פתוחים חברתית ומענישים את עצמנו על הסגירות שלנו.