גורלו של ענף רכיבת האופניים הבריטי השתנה ביום בהיר אחד, ב-2003. הארגון הלאומי, שהיה אחראי לרכיבת האופניים המקצועית בבריטניה, מינה את דייב בריילספורד (Dave Brailsford) למנהל החדש. עד אז רוכבי אופניים מקצועיים בבריטניה "סחבו" על גבם בערך 100 שנים של ביצועים בינוניים. 1908 הייתה השנה האחרונה שבה זכו רוכבים בריטים במדליית זהב במשחקי האולימפיאדה, ובמשך 110 שנה אף רוכב בריטי לא זכה ב"טור דה פראנס". למעשה, ביצועיהם של הרוכבים הבריטים היו גרועים כל כך, עד שאחד מיצרני האופניים באירופה סירב למכור לקבוצה אופניים מחשש שזה יפגע במכירותיו אם מקצוענים אחרים יראו שהבריטים משתמשים במותג שלו.

בריילספורד היה התקווה החדשה של הבריטים. מה היה שונה בו לעומת מאמנים אחרים? המחויבות הבלתי פוסקת שלו לאסטרטגיה שקרא לה "צבירת רווחים שוליים". הפילוסופיה שלו הייתה לחפש דברים שוליים זעירים שניתן לשפר בכל דבר שאנו עושים. "העיקרון כולו מגיע מהרעיון שאם אתה מפרק לגורמים כל דבר שאתה יכול לחשוב עליו, כולל רכיבת אופניים, ואז משפר בנפרד כל גורם רק באחוז אחד, השיפור יהיה משמעותי כשתחבר את הכול בחזרה", טען בריילספורד בריאיון לבי-בי-סי.

וזה בדיוק מה שעשה צוות המאמנים שעבד תחת בריילספורד. המאמנים פירקו לגורמים את תחום רכיבת האופניים והחלו לבצע התאמות קטנות בכל גורם שכזה. הם עיצבו מחדש את כסאות האופניים והפכו אותם לנוחים יותר; הם שפשפו אלכוהול על הצמיגים כדי לשפר את אחיזתם בקרקע; הם ביקשו מהרוכבים ללבוש מכנסיים קצרים מחוממים חשמלית לשמירה על טמפרטורת שרירים אידיאלית בזמן הרכיבה והשתמשו בחיישני ביו-פידבק כדי לפקח על האופן שבו כל ספורטאי מגיב לאימון מסוים.

אבל זה לא נגמר שם. בריילספורד והקבוצה שלו המשיכו למצוא אחוז אחד שניתן לשפר בכל גורם בתהליך הרכיבה, אפילו בגורמים שלא חושבים עליהם בדרך כלל. הם בדקו סוגים שונים של ג'לי עיסוי כדי לראות איזה ג'ל מוביל להתאוששות השרירים המהירה ביותר. הם שכרו מנתח שילמד כל רוכב את הדרך הטובה ביותר לשטוף ידיים כדי להפחית את הסיכוי להצטנן. הם קבעו את סוג הכרית והמזרן שהובילו לשנת הלילה הטובה ביותר עבור כל רוכב. הם אפילו צבעו את פנים משאית הצוות בצבע לבן – דבר שעזר להם להבחין בפיסות אבק קטנות שעלולות היו לפגוע בביצועי האופניים.

ברגע שהצטברו מאות שיפורים זעירים, התוצאות לא איחרו לבוא. חמש שנים אחרי שבלייספורד לקח פיקוד, קבוצת רוכבי האופניים הבריטית כבשה את מסלולי האופניים באולימפיאדה בבייג'ינג ב-2008 וזכתה ב-60 אחוז ממדליות הזהב בתחרויות השונות. ארבע שנים לאחר מכן, כשמשחקי האולימפיאדה הגיעו ללונדון, הבריטים העלו את הרף וקבעו תשעה שיאים אולימפיים ושבעה שיאים עולמיים. באותה שנה ברדלי ויגינס היה לרוכב האופניים הבריטי הראשון שזכה ב"טור דה פראנס". שנה לאחר מכן, כריס פרום הבריטי ניצח במרוץ ועשה זאת שוב ב-2015, ב-2016 וב-2017.

כיצד זה קרה? כיצד צוות של אתלטים בינוניים מצליח להגיע לפסגת הספורט העולמי באמצעות שיפורים קטנים האמורים היו לפי ההיגיון לגרום, לכל היותר, לשינוי קל בלבד? והאם ניתן להשתמש באותה אסטרטגיה כדי להגיע להישגים בחיינו האישיים?

השינוי הבלתי נראה

לעתים קרובות מדי אנו משכנעים את עצמנו שכדי להצליח בגדול דרושה מאיתנו פעולה גדולה. יהיה זה לאבד משקל, לבנות עסק, לכתוב ספר, לנצח באליפות או להשיג כל מטרה אחרת. אנו מפעילים לחץ על עצמנו לבצע שיפור עצום שכולם ידברו עליו, אבל ממעיטים בערכם של שיפורים קטנים על בסיס יומי. "שיפור של אחוז אחד זה לא משהו שמבחינים בו, אבל זה יכול להיות שיפור משמעותי הרבה יותר, במיוחד בטווח הארוך", כותב הסופר והיזם ג'יימס קליר ברב המכר החדש Atomic Habits (2019) המנתח לעומקה את האסטרטגיה שתוארה.

"המתמטיקה עובדת כך: אם תשתפר באחוז אחד בכל יום במשך שנה שלמה, תמצא את עצמך 37 פעמים טוב יותר לכשתסתיים השנה. לעומת זאת, אם תיעשה גרוע יותר באחוז אחד בכל יום למשך שנה, תרד כמעט לאפס".

קליר כותב מדם ליבו. ביום האחרון בבית ספר התיכון התעופף לעברו מחבט בייסבול ופגע בין שתי עיניו. אחד מחבריו ניסה להכות בכדור והמחבט החליק מידיו. קליר לא זוכר מה קרה באותו רגע. המחבט ריסק את אפו, גרם למספר שברים בגולגולתו ודחק את עינו השמאלית החוצה מתוך הארובה.

"כשסחבו אותי לחדר האחות שאלה אותי סדרת שאלות: 'באיזו שנה אנחנו?' 1998 עניתי. אבל זו הייתה 2002. 'מיהו נשיא ארה"ב?' ביל קלינטון, אמרתי. התשובה הנכונה הייתה ג'ורג' בוש הבן. 'איך קוראים לאמא שלך?' התעכבתי לענות. עשר שניות חלפו. 'פאטי' עניתי, תוך התעלמות מהעובדה שלקח לי עשר שניות להיזכר בשמה של אימי. זו השאלה האחרונה שאני זוכר. גופי לא יכול היה להתמודד עם הנפיחות במוחי ואיבדתי הכרה לפני שהגיע האמבולנס. דקות ספורות אחר כך נשאו אותי מחוץ לבית הספר אל בית החולים המקומי".

קליר עבר ניתוח שבסופו הפסיק לנשום. הרופאים סיפקו לו עירוי של חמצן והזמינו מסוק שיטיס אותו לבית חולים מתקדם יותר. אחרי סדרת ניתוחים הוא התעורר וגילה שאיבד את חוש הריח. כשאחת האחיות ביקשה ממנו להריח מיץ תפוחים מקופסה, חוש הריח חזר אבל האוויר שנכנס לאפו עבר דרך השברים בארובת עינו ודחף את עינו השמאלית החוצה ממקומה. "רופא העיניים אמר שהעין תחזור בהדרגה למקומה כשהאוויר יצא, אבל היה קשה להעריך כמה זמן זה ייקח. החודשים הבאים היו קשים".

קליר החל לשקם את עצמו בשיטת האחוז האחד. הוא מיפה את התהליכים הנחוצים להתאוששותו ואת הגורמים המרכיבים אותם ושיפר בכל פעם אחוז אחד בהם. אחרי שמונה חודשים הוא הוגדר בתור "נס רפואי", חזר לתיכון ולאחריו נרשם לקולג' באוניברסיטת דניסון שבאוהיו. אחרי שנתיים בקולג' הוא נבחר לאתלט המצטיין של האוניברסיטה, צבר שיאים בשמונה קטגוריות ספורט נפרדות, וקיבל את הפרס האקדמי הגבוה ביותר באוניברסיטה – מדליית הנשיא.

אבל הוא לא עצר שם. בנובמבר 2012 הוא החל להעלות מאמרים לבלוג שפתח ובהם פירט על השיטה. בתוך חודשים ספורים הוא צבר 1,000 עוקבים. עד סוף 2013 המספר נסק ל-30 אלף וב-2014 הגיע ל-100 אלף. ב-2015, כש-200 אלף איש עקבו אחריו, הוא חתם על חוזה עם הוצאה לאור כדי להתחיל לכתוב ספר. הוא גם הוזמן להרצות בחברות מצליחות ברחבי ארה"ב ובאירופה, מאמריו פורסמו בכלי תקשורת כמו מגזין "טיים" ופורבס, ומאמנים באן-בי-אי אפילו החלו לקרוא את הדברים שכתב ולשתף בתובנות את שחקניהם.

"אבל מעולם לא הצבתי לעצמי מטרה לכתוב ספר", הוא אמר לאפוק טיימס. "לא מדדתי את התקדמותי ביחס לרף מסוים. כלומר, באף מאמר שהעליתי לבלוג לא קבעתי לעצמי מספר מסוים של מילים כיעד. מעולם לא אמרתי: 'אני רוצה לכתוב שני ספרים השנה'. כל מה שעשיתי היה להתמקד בכתיבת מאמר בכל יום שני וחמישי. אחרי שנצמדתי לדרך הפעולה הזאת במשך 11 חודשים – התוצאה הייתה 115,000 מילים. ספר ממוצע כולל בערך 50,000 או 60,000 מילים, כך שכתבתי מספיק כדי למלא שני ספרים. התמקדתי בדרך הפעולה שלי ובתהליך עשיית העבודה".

נשמע פשוט? בהחלט לא. קליר מסביר: "לא ניתן לבצע שיפורים קטנים מבלי לרכוש קודם כל הרגלים", הוא אומר. הרגלים הם נקודת המפתח, הם "הריבית דריבית" של השיפור העצמי – אבל הם גם הדבר הקשה ביותר לבנות. "אנשים המבצעים כמה שינויים קטנים ואינם מצליחים לראות תוצאה מוחשית מחליטים להפסיק. אתה חושב: 'אני רץ כל יום במשך חודש, אז למה אינני יכול לראות שינוי בגופי?' ברגע שחשיבה מסוג זה משתלטת, קל לתת להרגלים טובים ליפול בצד הדרך. אבל כדי לעשות שינוי משמעותי, צריכים להתמיד בהרגלים מספיק זמן כדי לפרוץ הלאה".

קליר מדמה את ההרגלים שלנו לקוביית קרח המונחת על שולחן בחדר שבו 25 מעלות צלזיוס. החדר מתחיל להתחמם בקצב איטי מאוד. 26 מעלות. 27 מעלות. 28 מעלות – קוביית הקרח עדיין מונחת על השולחן. 29 מעלות. 30 מעלות. 31 מעלות – עדיין לא קורה כלום. ואז, 32 מעלות והקרח מתחיל להימֵס. שינוי של מעלה אחת – שלכאורה לא היה שונה מהשינויים שבאו לפניו – הוביל לשינוי עצום. "כשמתלוננים על אי הצלחה למרות העבודה הקשה, זה כמו להתלונן על קוביית קרח שלא נמסה כשחיממת אותה מ-25 ל-31 מעלות. העבודה שלך לא התבזבזה – היא פשוט מאוחסנת. פריצת הדרך מתבצעת ב-32 מעלות. כשאתה פורץ סוף סוף את הרמה הזו אנשים יקראו לזה הצלחה בִּן לילה. הם רואים רק את האירוע הדרמטי ביותר ולא את כל מה שקדם לו. אבל אתה יודע שזאת העבודה שעשית לאורך הזמן – כשנדמה היה שלא התקדמת".

במילים אחרות, מסביר קליר, זה לא משנה כמה אתה מצליח או לא מצליח כרגע – "מה שחשוב אלה ההרגלים שלך, הרגלים היכולים להוביל אותך להצלחה".

האם להציב מטרות?

קליר הוא אייקון בתחום של יצירת הרגלים. הוא חיבר תיאוריה מקיפה על יצירת הרגלים היכולים להביא לדעתו לשינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים: בבריאות, בקריירה, בלימודים, ביחסים בין-אישיים ובהתנהלות באופן כללי.

הוא מספר שהבין כי לתוצאות שהשיג היה קשר רופף מאוד עם המטרות שהציב לעצמו. לעומת זאת, היה להן קשר חזק מאוד למה שהוא מכנה "המערכות" שאחריהן עקב. מה ההבדל בין מערכות למטרות? "אם אתה מאמן, המטרה שלך עשויה להיות לזכות באליפות. אבל המערכת שלך היא הדרך שבה אתה מגייס שחקנים, מנהל את עוזרי המאמנים ואת התרגילים. אם אתה יזם, המטרה שלך עשויה להיות לבנות עסק של מיליון דולר. המערכת שלך היא כיצד אתה בוחן רעיונות למוצרים, שוכר עובדים ומנהל קמפיינים שיווקיים. אם אתה מוסיקאי, המטרה שלך עשויה להיות לנגן קטע חדש. המערכת שלך היא באיזו תדירות אתה מתרגל, איך אתה מתמודד עם רגעים קשים והדרך שבה אתה בוחר לקבל משוב מהמדריך שלך".

וכאן עולה שאלה מעניינת: מה יקרה אם נתעלם לחלוטין מיעדינו ונתמקד רק ב"מערכת" שלנו – האם עדיין נצליח? מה יקרה אם מאמן הכדורסל יתעלם ממטרתו לזכות באליפות ויתמקד רק במה שקבוצתו עושה באימונים – האם הוא עדיין יגיע לתוצאות?

"אני חושב שבהחלט כן", עונה קליר. "הדרך היחידה לזכות היא להשתפר בכל יום. במילותיו של זוכה הסופרבול שלוש פעמים ביל וולש: 'התוצאה דואגת לעצמה'. וזה נכון גם לתחומי חיים אחרים. אם אתה רוצה תוצאות טובות יותר – שכח מהגדרת יעדים. התמקד במערכת שלך במקום זאת".

אין זה אומר לנטוש לגמרי את היעדים שלנו, מסביר קליר. יעדים עדיין טובים לקביעת כיוון כללי, אך המערכות הן הכלי שבאמצעותו מתקדמים בפועל. רוכבי האופניים הבריטיים לא הציבו לעצמם בתור מטרה "לזכות בטור דה פראנס". הם אמנם רצו לנצח, כפי שכל ספורטאי רוצה, אבל התמקדו במערכת – הטמעה של שיפורים קטנים רציפים לאורך זמן.

קליר לוקח את זה עמוק יותר וטוען שמאחורי הצבת היעדים – שעליהם אנו לומדים בצבא ובמנהל עסקים – קיימת הנחה סמויה שברגע שנשיג את המטרה נהיה מאושרים. "הבעיה בכך היא שאתה ממשיך כל הזמן לדחות את האושר עד אבן הדרך הבאה. החלקתי לתוך המלכודת הזאת פעמים רבות כל כך עד שאיבדתי את הספירה. במשך שנים, האושר תמיד היה משהו שהעצמי העתידי שלי נהנה ממנו. הבטחתי לעצמי שלאחר שהעסק שלי יופיע ב'ניו יורק טיימס', סוף סוף אוכל להירגע. יתר על כן, יעדים יוצרים קונפליקט: או שאתה משיג את המטרה שלך ומצליח או שאתה נכשל ואתה אכזבה. נפשית, אתה תוחם את עצמך בתוך גרסה צרה של אושר".

כשאתה מתאהב במערכת (בתהליך), לעומת זאת, ולא בתוצאה, אין צורך להמתין כדי להיות מאושר, מסביר קליר – אתה יכול להיות מרוצה בכל פעם שהמערכת שלך פועלת. נוסף לכך, כאשר כל העבודה הקשה ממוקדת במטרה מסוימת, לאחר שהמטרה מושגת אנשים רבים מפסיקים להתאמן וזונחים את הרגליהם. "מה נותר שידחוף אותך קדימה לאחר שהשגת את המטרה?" כותב קליר. "המטרה בקביעת יעדים היא לנצח במשחק. המטרה בבניית מערכות היא להמשיך לשחק את המשחק".

אבל למה קשה כל כך ליצור הרגלים חדשים – או "מערכת" – כפי שקליר מכנה זאת? כי רבים מהם הופכים לטרחה. פעילות גופנית, מדיטציה, כתיבת יומן ובישול – אחרי שהחלטנו להתמיד בהם הם נמאסים עלינו. נוסף לזה, מסביר קליר, כשאנו מנסים ליצור הרגל חדש אנו מתמקדים שוב במה שאנו מעוניינים להשיג, כלומר בתוצאות, במקום לבנות הרגלים מבוססי זהות. זהות עוסקת במה שאנו מאמינים בו.

דמיינו למשל שני אנשים המנסים להפסיק הרגל שלילי – לעשן. מציעים להם סיגריה. הראשון אומר: "לא תודה, אני מנסה להפסיק לעשן". נשמע כמו תגובה הגיונית, אבל למעשה האדם הזה עדיין תופס את עצמו בתור מישהו שמעשן. הוא מקווה שההרגל שלו ישתנה כאשר הוא מחזיק באותה אמונה. האדם השני שמציעים לו סיגריה אומר: "לא תודה, אני לא מעשן". הדימוי העצמי שלו שונה לגמרי, דבר שמקל על התהליך.

קליר מספר על בריאן קלארק, יזם מקולורדו, שכסס ציפורניים מאז שהיה ילד. "זה התחיל כהרגל עצבני כשהייתי צעיר ואז התחלף לטקס בלתי רצוי שחוזר על עצמו", הוא אמר לקליר. "יום אחד החלטתי להפסיק לכסוס ציפורניים עד שהן יגדלו מעט. באמצעות כוח רצון מודע בלבד הצלחתי לעשות את זה". ואז, עשה קלארק משהו מפתיע. "ביקשתי מאשתי לתאם את המניקור הראשון שלי אי פעם", אמר. "המחשבה שלי הייתה שאם אתחיל לשלם כדי לתחזק את הציפורניים שלי, לא אלעס אותן. וזה עבד, אבל לא מהסיבה הכספית. מה שקרה זה שהמניקור גרם לאצבעותיי להיראות ממש נחמדות לראשונה בחיי. המניקוריסטית אפילו אמרה שמלבד כסיסת הציפורנים, יש לי ציפורניים באמת בריאות ויפות. פתאום הפכתי לגאה בציפורני ידיי. ואפילו אם זה משהו שלעולם לא קיוויתי לו, זה עשה את כל ההבדל. מאז לא כססתי עוד את ציפורניי, אפילו לא כמעט. וזה בגלל שאני גאה כעת בכך שאני מטפל בהן כמו שצריך".

קלארק שינה את אמונתו וכך את זהותו. באופן דומה נהג קליר כשהחל לכתוב בלוג שהפך בהמשך לספר. "אם הייתם שואלים כל אחד ממוריי בבית הספר או בקולג', הם היו אומרים לכם שהייתי יכול להיות לכל היותר סופר ממוצע, בוודאי לא אחד שבולט. כשהתחלתי את קריירת הכתיבה שלי פרסמתי מאמר חדש בכל שני וחמישי במשך השנים הראשונות. ככל שמספר הדפים שכתבתי עלה, כך גם גדלה הזהות שלי ככותב. לא התחלתי בתור סופר. הפכתי להיות כזה באמצעות ההרגלים שלי".

איך לעשות זאת בפועל

קליר לוקח את קוראיו יד ביד קדימה. "קודם כל תחליטו מי אתם ומה אתם רוצים להיות. זה מתקיים בכל רמה – כיחיד, כצוות, כקהילה וכאומה. מה אתה רוצה לייצג? מהם העקרונות והערכים שלך? מי היית רוצה להיות? אלו הן שאלות גדולות, ואנשים רבים אינם בטוחים מאיפה להתחיל – אבל הם כן יודעים איזה סוג של תוצאות הם רוצים. למשל, לפתח את כל ששת שרירי הבטן, לחוש פחות חרדה או להכפיל את משכורתם. זה בסדר. התחילו משם וחזרו אחורה מהתוצאות שאתם רוצים להשיג אל סוג האדם שיכול להשיג את התוצאות האלה. שאלו את עצמכם 'מיהו סוג האדם שיכול להשיג את התוצאה שאני רוצה?'"

כשקליר תהה מיהו סוג האדם שיכול לכתוב ספר, הוא הבין שזה כנראה אדם עקבי ואמין. אז הוא התמקד בלהיות סוג אדם שהוא עקבי ואמין (הזהות החדשה שלו) במקום במטרה לכתוב ספר. לאחר מכן הוא החל לנקוט בצעדים קטנים שחיזקו את זהותו הרצויה. "יש לי חברה שאיבדה מעל 45 ק"ג כששאלה את עצמה: 'מה יעשה אדם בריא?' כל היום היא הייתה משתמשת בשאלה זו כמדריך. האם אדם בריא ילך ברגל או ייקח מונית? האם אדם בריא היה מזמין בוריטו או סלט? היא שיערה שאם היא תתנהג כמו אדם בריא מספיק זמן – בסופו של דבר היא תהפוך לאדם ההוא. היא צדקה".

ב-2001 החלו חוקרים בבריטניה לעבוד עם 248 אנשים בניסיון לסייע להם לבנות הרגלי פעילות גופנית טובים יותר. התהליך נמשך שבועיים, ובתחילתו חולקו הנבדקים לשלוש קבוצות. בקבוצה אחת – קבוצת הביקורת – התבקשו האנשים לעקוב אחר תדירות האימונים שלהם. בקבוצה שנייה – קבוצת המוטיבציה – הם התבקשו לא רק לעקוב אחר האימונים, אלא גם לקרוא חומר על היתרונות שבפעילות גופנית. החוקרים גם הסבירו להם כיצד פעילות גופנית יכולה לשפר את בריאות הלב. בקבוצה השלישית קיבלו הנבדקים את אותם חומרי קריאה כמו הקבוצה השנייה, אבל הם גם התבקשו לכתוב לו"ז: מתי והיכן יתאמנו במהלך השבוע שלאחר מכן.

בקבוצה הראשונה והשנייה – 35 עד 38 אחוז התעמלו לפחות פעם בשבוע. כלומר, חומרי המוטיבציה לא השפיעו על הקבוצה השנייה בכלל. בקבוצה השלישית – 91 אחוז התאמנו לפחות פעם בשבוע.

"רמזים היכולים לעורר הרגל מגיעים במגוון רחב של צורות: זמזום הטלפון שלך בכיס, ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס, צליל של צפירות אמבולנס וכו' – אבל שני הרמזים הנפוצים ביותר הם זמן ומיקום. כוונות יישום מפעילות את שני הרמזים האלו", מסביר קליר.

קליר מרחיב בספרו על ארבעה חוקים נוספים היכולים להנחות אותנו בתהליך אימוץ של הרגל חדש: כל הרגל חייב להיות בולט, מושך, קל ומתגמל. "לעתים קשה לזכור הרגל מסוים ולכן כדאי לעשות אותו בולט יותר. לעתים קשה להתחיל אותו ולכן כדאי לעשות אותו מושך יותר. לעתים ההרגל קשה מדי וכדאי להפוך אותו לקל יותר. ולעתים קשה לדבוק בו ולכן כדאי שהוא יהיה מתגמל יותר. זהו תהליך מתמשך ומתמיד של שיפור עצמי שאין לו סוף ואין בו קו סיום, לאורך כל החיים".

אם בכל זאת כלו כל הקיצים ואינכם מצליחים לבסס הרגל חדש, אפשר להשתמש באסטרטגיה של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו שקליר מספר עליה בספרו. "ויקטור הוגו עמד בפני דד-ליין בלתי אפשרי. הוא הבטיח למו"ל שלו ספר חדש לאחר 12 חודשים. אבל במקום לכתוב הוא בילה את השנה באירוח חברים ובמשימות אחרות. המו"ל הזועם נתן לו ארכה של שישה חודשים. הוא היה אמור לסיים את הכתיבה בפברואר 1831. כדי לעמוד הפעם בדד-ליין מצא הוגו תכסיס יוצא דופן. הוא מסר לחבר את כל הבגדים שלו ונשאר רק עם צעיף ענק לעטוף בו את גופו. במצב זה הוא לא יכול היה לצאת מהבית, וישב לכתוב בקצב מטורף. הספר פורסם שבועיים לפני המועד המתוכנן – ב-14 בינואר 1831. זה היה הרומן הגדול של הוגו "הגיבן מנוטרדאם".