תומר (16) עמד על קצה מעקה הגג בפנטהאוז בקומה השמינית שבו התגורר עם הוריו. מידי פעם הוא הציץ לתהום הפעורה מתחתיו. עיניו היו עצומות והוא נע קלות קדימה ואחורה לקצב מוסיקת הרוק שפרצה מהאוזניות שעל ראשו. מבעד לערפל שמילא את מוחו והקצב המהדהד של המוסיקה הוא מצליח לשמוע קול חלש שכאילו קורא בשמו: “תומר, תומר, קוראים לי גיל ובאתי לעזור לך״.

“מי אתה?״, יורה תומר אוטומטית. גיל נזהר בתשובתו. הוא לא רוצה להזדהות כפסיכולוג בפני אדם שאולי מחשיב את עצמו כהכי נורמלי בעולם ולכן הוא בוחר באמירה קצת מעורפלת: “אני מהמשרד לביטחון פנים״.