כניסה
הרשמה לניוזלטר

כיצד אנשים הופכים למצליחים בתחומם – האם זה כישרון מולד, עבודה קשה או אולי גורל? יהודית פולגאר, שחקנית השחמט האגדתית שהשתתפה בניסוי שהפך אותה ואת אחיותיה לגאונות – שופכת אור על התעלומה

מאיה מזרחי | 13 במאי 2016 | פסיכולוגיה | 14 דק׳

כך תגדלו ילד גאון

זה היה אחד מאותם ימים רגילים בבודפשט הקרה. הילדים התעוררו מוקדם והתיישבו לאכול את ארוחת הבוקר. האב, לאסלו פולגאר, כבר היה לבוש. האם, קלרה, הייתה במטבח וסופיה ויהודית התרוצצו בפיג׳מות ברחבי הדירה הקטנה.

ז׳וז׳ה, הבכורה, התיישבה ליד אביה והחלה לדבר איתו על הנסיעה הקרובה שלהם ועל השחקן שאמור להתמודד מולה בתחרות השחמט. הם דיברו על החוזקות ונקודת התורפה שלו והאב חזר והבטיח לה שאם תיישם את כל מה שלמדו, היא תביס אותו בוודאות. סופיה ויהודית הגיעו מתנשפות אל השולחן. ״אתן עדיין בפיג׳מות?״, אמרה קלרה, ״תתארגנו מהר, יש לנו עבודה לעשות״.

שלושת הבנות למשפחת פולגאר מעולם לא הכירו בית ספר בחייהן. הן התאמנו בשחמט כחמש-שש שעות בכל יום, ובזמן שנותר ניגשו לקיר הגדול שבחדר העבודה, אל עשרות המגירות הקטנות שאצרו בתוכן אלפי משחקים ישנים ומאמרים, ושיננו מהלכי שחמט היסטוריים.

עוד לפני שלאסלו פגש את אשתו, ולפני שנולדו להן שלוש בנות, הוא כבר ידע שבעתיד הוא יגדל ילדים גאונים. הוא אף החל לכתוב על כך ספר, מתוך הידע שצבר כשלמד על חייהם של גאונים מפורסמים.

יהודית, סופיה וסוזאן פולגאר | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

יהודית, סופיה וסוזאן פולגאר | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

״אוכל להפוך כל אחד לסוג המומחה שאבחר שיהיה״

לאסלו הגיע למסקנה מהפכנית לאותה תקופה: כדי לגדל ילד גאון אסור לשלוח אותו לבית ספר, אלא לעשות לו חינוך ביתי ולהתמקד איתו בנושא לימוד אחד מסוים. מה שהניע אותו היה רצון עז להוכיח שהוא יכול לקחת כל ילד, לא משנה בכלל מאיזה מוצא, מין או מעמד סוציאלי, ולהפוך אותו לגאון באמצעות אימון מכוון. ״כל ילד בריא הוא גאון פוטנציאלי״, הוא נהג לומר – גנטיקה וכישרון אינם מכשלה.

את הניסוי הוא התחיל לבצע על ז׳וזה, בתו הבכורה. לאסלו חיפש תחום שבו היא תתמקד, ובגיל שלוש קיבל רמז לכך, כשז׳וזה ניגשה לפתע אל לוח השחמט בבית וביקשה לשחק. כדי שהניסוי יצליח, החליטו לאסלו ואשתו לעזוב את עבודתם ולבנות את חייהם מחדש, סביב הניסוי הזה.

כך, כשסופיה נולדה ואחריה יהודית, הן כבר הגיחו למשפחה שעורכת אימונים מסביב לשעון, פותרת כל הזמן בעיות לוגיות, ונוסעת לתחרויות שחמט ברחבי העולם. לאסלו גם האמין שכושר פיזי קשור בהצלחה אינטלקטואלית, ולכן בשעות הפנאי אימן את בנותיו בטניס שולחן.

״אבא שלי האמין שהמחקר שלו זה הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לתת לילד. זאת הייתה השורה התחתונה שלו. אמא שלי תמכה מאוד, וכך הם יכלו לעשות את זה במשך עשורים״, אומרת יהודית פולגאר בראיון לאפוק טיימס.

חדר העבודה של משפחת פולגאר - לאסלו פולגאר ושתי בנותיו, יהודית וסופיה | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

חדר העבודה של משפחת פולגאר – לאסלו פולגאר ושתי בנותיו, יהודית וסופיה | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

וזה עבד. מהר מאוד שלושת הבנות התגלו כעילוי, והניסוי של פולגאר התפרסם בעולם. ז׳וז׳ה או בשמה היום, סוזאן, הייתה האישה הראשונה בעולם שקיבלה תואר רב-אמן. בשיאה הייתה אלופת עולם בשחמט לנשים, לפני שפרשה ממשחק תחרותי. סופיה הגיעה לדרגת אמן, ופרשה לפני שנים.

אבל יהודית, האחות הקטנה, התגלתה כעילוי מיוחד. היא הגיעה לדרגת רב אמן כבר בגיל 14 בתחרויות מול גברים, ושברה את שיאו של מי שנחשב לשחקן הטוב בכל הזמנים – בובי פישר. כמה שנים קודם לכן היא כבר התמודדה מול טובי השחקנים בעולם והביסה את רובם, ביניהם גארי קאספארוב (במשחק שח-בזק), שכתב בספרו מ-2007: ״הפולגארים הראו בגישתם שאין באמת גבולות – זאת גישה ששחקנים גברים סירבו לקבל עד שנמחצו ללא גינונים על ידי ילדה בת 12 עם קוקו״.

יהודית פולגאר, שזכתה לדירוג הגבוה ביותר שהשיגה אישה מאז ומעולם, לא רק שינתה את המשחק שנחשב למעוז גברי מובהק, אלא בעיקר סייעה ללאסלו להוכיח את מה שרצה – שלא משנה מי אתה, מאיזה מין או מוצא, אפשר להפוך אותך לגאון ומומחה בתחומך, כל עוד מטפחים אותך ועובדים איתך מגיל צעיר.

לאסלו גם הפך את בנותיו לחלק מרכזי בדיון חשוב שהתפתח בקהילת הפסיכולוגים בעקבות הניסוי, ועסק בשאלה מרכזית אחת: האם הצלחה קשורה יותר בכישרון מולד, או דווקא בהחלטות חינוכיות שמתקבלות בגיל צעיר. או בגרסה פשוטה יותר: האם באמצעות עבודה קשה בלבד אפשר לגדל ילד גאון או מוצלח?

נראה היה שהתשובה לכך היא ״כן״, עד שקמו בשנים האחרונות מספר פסיכולוגים הטוענים שבניגוד למה שרבים חושבים כיום, התיאוריה של לאסלו, שמניעה לא מעט אנשים כיום, היא בבסיסה אינה נכונה.

יהודית פולגאר משחקת מול מגנוס קרלסן, אלוף העולם הנוכחי | צילום: Ray Horris

יהודית פולגאר משחקת מול מגנוס קרלסן, אלוף העולם הנוכחי | צילום: Ray Horris

מספר הפלא

את הדעה הרווחת, שהמפתח להצלחתנו בחיים נמצא בידיים שלנו, מחזק מחקרו של אנדרס אריקסון, פסיכולוג מאוניברסיטת פלורידה, הטוען שאימונים אינטנסיביים הם הסיבה להצלחה של מישהו, כפי שהניסוי של פולגאר רצה להוכיח.

אריקסון התפרסם כאשר העיתונאי והסופר מלקום גלדוול כתב עליו ב-2008 ברב המכר ״מצליחנים״: ״נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח״, כתב גלדוול, שסחף אחריו אנשים רבים שניסו מאז ליישם על עצמם את חוק ה-10,000, שנטבע במיוחד בחברה האמריקנית.

מלקום גלדוול: "נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

מלקום גלדוול: "נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

כדי להוכיח את התיאוריה שלו, ערך אריקסון סקר בין נגני האקדמיה של מערב ברלין. הוא דירג את המוסיקאים המוכשרים לצד אלה המוכשרים פחות, ושאל כל אחד מהם כמה שעות התאמן. כך הוא הגיע למסקנה שכל אחד מהנגנים הטובים ביותר התאמן 10,000 שעות בממוצע, לפני גיל 20. דפוס זהה הוא זיהה גם בשחמט, המצריך שנים של אימונים ושיפור זיכרון.

מחקרו של אריקסון השפיע על רבים, במיוחד על פסיכולוגים המקדמים את ״הגישה ההתנהגותית״, ששורשיה בפסיכולוג בשם ג׳ון ווטסון, שאמר: ״תנו לי 12 ילדים בריאים פיזית, ואת העולם הספציפי שלי כדי לגדל אותם, ואני מבטיח שאוכל להפוך כל אחד לסוג המומחה שאבחר שיהיה״.

במאמר מ-1994 מסכם אריקסון כי הוראה הורית חשובה הרבה יותר מכישרון מולד, וכי דוגמאות רבות תומכות בכך. אחת מהן, הוא מציין, נמצאת בבית משפחת פולגאר.

עד גיל 4, סוזאן פולגאר, האחות הבכורה, כבר שיחקה במועדון שחמט. בגיל חמש היא ניצחה בנות בגיל עשר, ובראיון שערכה בעבר אמרה: ״עבודה קשה מביאה תוצאות, ותוצאות מדרבנות ויוצרות מוטיבציה. כשאתה מלא במוטיבציה, לעבוד זה יותר מהנה וכיף״.

בניגוד לשלטון הקומוניסטי ששרר בהונגריה של אותם ימים, האווירה בבית הייתה שמחה ואוהבת. ההורים הקדישו את עצמם לבנות. הם קנו כל ספר שחמט שיכלו, ואספו תיעודים של כ-100,000 משחקים. כשהבנות הצליחו, המוניטין של המשפחה עלה. הם זכו לאהדה ולאסלו פרסם את ספרו: ״לגדל ילד גאון״.

מאז אריקסון והניסוי של פולגאר, כלי תקשורת רבים, מנטורים וספרי עזרה משדרים לציבור את התחושה שאם יש לכם רצון עז מספיק, מוטיבציה גבוהה וכלים מקצועיים מתאימים – תוכלו להיות כל מי שתחלמו להיות. לא רק בעולם השחמט, אלא גם בקריירה.

״אם פעם האמנו בכוח אלוהי השולט בכל, היום אנחנו מאמינים שהכול בידיים שלנו״

ספרי עזרה עצמית שנכתבים אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים להצליח ולהיות הטובים ביותר. הכול אפשרי. מי שלא מצליח כנראה לא ניסה מספיק או לא התאמץ מספיק ואינו ממצה את הפוטנציאל שלו. אם פעם אדם לא מוצלח נחשב ל״חסר מזל״, היום הוא נחשב ל״לוזר״, מסביר הפילוסוף הבריטי אלן דה בוטון. אם פעם האמנו בכוח אלוהי ששולט בכל, היום אנחנו מאמינים שהכול בידיים שלנו.

אנשים רבים החליטו לחיות את חייהם לפי המודל של פולגאר. אנשים מבוגרים עזבו את עבודתם והתמחו כצלמים, כשחקני גולף או פנו למקצועות אחרים מתוך אמונה ששעות האימונים ישתלמו ויהפכו אותם לגאונים.

החלום האמריקני נובל

אך הממצאים של אריקסון ופולגאר אינם מספקים פסיכולוגים שהצטרפו בשנים האחרונות לדיון, וטוענים שלא מספיקה הכשרה כדי להפוך למצטיין. לדבריהם התאוריה הזאת מצמצמת את האדם ויש גורמים נוספים, מולדים, המשפיעים על יכולותיו של מישהו להגיע לרמות גבוהות בתחומים השונים. אחד מהם הוא המדען הקוגניטיבי והפסיכולוג פרננד גובה, והשני הוא ד״ר גיירמו קמפיטלי, פסיכולוג שווייצרי ואחד מהחוקרים המובילים בתחום השחמט בעולם, מרצה בכיר באוניברסיטת אדית קוון באוסטרליה.

ד"ר גיירמו קמפיטלי. "לא מספיקים האימונים, יש גורמים נוספים להצלחה" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

ד"ר גיירמו קמפיטלי. "לא מספיקים האימונים, יש גורמים נוספים להצלחה" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

ד״ר קמפיטלי חקר את יכולותיהם של שחקני שחמט ארגנטינאים במסגרת לימודי הדוקטורט שלו לפני כעשור, וגילה דבר מעניין: לשחקן אחד לקח 3,000 שעות להגיע לדרגת אמן. לשני לקח 23,000 שעות, ואחרים, למרות שהתאמנו יותר מ-25,000 שעות, לעולם לא הגיעו לדרגה הזאת. כלומר, אם מישהו רוצה להגיע לרמה הנדרשת הוא חייב להתאמן, אבל גם אם הוא יתאמן, הוא לא בהכרח יצליח.

פרננד גובה סיפר בראיונות קודמים שכשפרסם את מחקרו ביחד עם ד״ר קמפיטלי, הם נתקלו בהתנגדויות רבות – העיתונות לא רצתה לשמוע על המחקר לאחר שהשתכנעה בדעותיו של אריקסון.

״אני חושב ששעות האימונים שמדבר עליהם אריקסון הן מרכיב חשוב מאוד כדי באמת להתמחות בתחום מסוים, אבל זה לא מספיק״, מסביר ד״ר קמפיטלי בראיון לאפוק טיימס. ״אני מאמין, וכך מראים הנתונים, שיש אנשים שעם מעט מאוד אימונים מגיעים מהר מאוד לרמה גבוהה, שלאחרים לוקח זמן רב להגיע אליה. זה מעיד על כך שצריכים להיות גורמים נוספים להצלחה ולא רק אימונים״.

אתה בעצם אומר שיש אנשים שלא משנה כמה הם ינסו, הם פשוט יהיו מוגבלים על ידי גורמים אחרים ולא יצליחו.

״כן בדיוק. ובאותו האופן אנשים אחרים יגיעו בקלות לרמה גבוהה אם רק יתאמנו. אבל קשה מאוד לגלות את הגורמים האחרים האלה. בגלל זה אריקסון אומר: ׳אני פתוח לכך שתוכיחו שאני טועה, אבל עד כה אף אחד לא מצא כלום׳. אנחנו מראים שלא ייתכן שאימונים הם הגורם היחיד להצלחה״.

אריקסון למעשה לא ציין במחקרו אלמנט כלשהו שיכול לעכב אדם מלנסות להשיג את מה שהוא רוצה, חוץ מאשר תכונות פיזיות, כמו גובה לדוגמה, הנדרש כדי להצטיין כשחקן כדורסל.

״אריקסון מדבר על רעיון של שיוויוניות, אז כמובן שאם כולם שווים, מי שמתאמץ יותר מתקדם יותר. אנשים רוצים להאמין בזה, אבל לצערי, זה לא כך״.

זאת גישת ״החלום האמריקני״, או מאידך אולי תפיסה קומוניסטית שבה כולם שווים.

״נכון, את יכולה לראות רעיון דומה לזה בשיטות פוליטיות שונות״.

באחד ממאמריהם של גובה וקמפיטלי הם כותבים על מחקר שפרסם פסיכולוג אוסטרלי, רוברט הווארד, על האחיות פולגאר: ״האחיות החלו את הכשרתן בגיל צעיר מאוד, וקיבלו הנחיות מאביהן וגם מרבי-אמן. למרות זאת היה הבדל ברמת הדירוג שהן השיגו, וגם בכמות האימונים שעברו כדי להגיע לדרגה שייחלו לה. לדוגמה, אחות אחת הגיעה לדירוג הכי גבוה שלה – 2735 בזמן מוערך של 59,904 שעות אימון. ואילו אחות אחרת הגיעה לדירוג 2577 בזמן מוערך של 79,248 שעות אימון. הוא גם גילה ששתיים מבין האחיות שהגיעו לדרגת רב-אמן, צברו יותר זמן אימונים בהשוואה לשמונה רבי אמן אחרים״.

אם כך, כיצד הצליחה יהודית, שהתאמנה פחות מסוזאן וצעירה ממנה בשבע שנים, לעקוף את אחותה ולהפוך לשחקנית המצליחה בעולם?

״הוא רוצה לאכול אותי חיה״

בשנת 1994 קרה מקרה שייחרט זמן רב בזיכרונם של אוהבי השחמט. יהודית פולגאר שיחקה מול גארי קספרוב והקרב היה צמוד. בשלב כלשהו במשחק, קספרוב נגע בכלי השחמט כדי לבצע מהלך והתחרט, עזב את הכלי וביצע מהלך אחר. בסופו של דבר קאספרוב ניצח את המשחק. לפי חוקי השחמט מהלך כזה הוא עבירה, אלא שפולגאר לא ציינה זאת בזמן המשחק, ולאחר שהנושא עלה, כולם העלימו עין. אם היה מבצע את המהלך, יכול מאוד להיות שפולגאר הייתה מנצחת. לאחר שנים היא ניצחה אותו במשחק ״שח-בזק״ (משחק שחמט המוגבל בזמן קצר).

״כששיחקתי מול גארי קספרוב בפעם הראשונה הרגשתי שהוא רוצה לאכול אותי חיה״

בראיון לאפוק טיימס מספרת פולגאר: ״כששיחקתי מול קספרוב בפעם הראשונה הייתה לי הרגשה שהוא רוצה לאכול אותי חיה. הייתה לו הילה חזקה כל כך וכריזמה יוצאת דופן. יש אנשים שהם יותר קרביים, ויש כאלה שפחות, וגם המוטיבציה שלהם שונה. קספרוב תמיד רצה לנצח, ורצה להיות הכי טוב. האם הוא פיתח את האופי הזה בכוונה או שזה מולד, אני לא יודעת, אולי זה שניהם״.

אז מניסיונך, אופיו של אדם הוא אלמנט חשוב מאוד בניצחון.

״כמובן״.

מה יש באופי שלך שהוביל אותך לניצחונות? 

״אני חושבת שמשהו באופי שלי גרם לי תמיד לחפש אתגרים חדשים, וכשניצחתי כבר בגיל צעיר, זה דחף אותי להשתפר ולהיות כמה שיותר טובה. אם משהו לא עבד כפי שרציתי, הקשיים שימשו כמוטיבציה עבורי, יותר מאשר אלמנט מכשיל״.

HBR, מגזין הניהול הנחשב של אוניברסיטת הרווארד, פרסם מאמר שהראה דבר מהפכני: על פי מחקרים שפורסמו וראיונות עם מנהלים בכירים, הגיע המגזין היוקרתי למסקנה כי ייתכן שהצלחתם של מנהלים תלויה הרבה פחות בכישוריהם, והרבה יותר בגורמים שמעבר לשליטתם, הם קוראים לזה מזל. המאמר נכתב בהשראת ראיון שערכו עם לארס סורנסן, מנכ״ל של אחת מחברות התרופות המצליחות בעולם, שדורג כמנכ״ל המצליח בעולם לשנת 2015. כשסורנסן נשאל לאחר פרסום התוצאות מהו מקור הצלחתו, הוא לא נפנף בכישורי הניהול שלו אלא דיבר על אלמנט מכריע אחד: מזל.

״איזה גורמים נוספים יכולים להוביל להצלחה?״, אני שואלת את ד״ר קמפיטלי. ״אחד הגורמים שמצאנו היה גיל ההתחלה״, הוא עונה. ״ככל שמתחילים מוקדם, הסיכויים להשתפר עולים. בניסוי שעשיתי עם שחקני שחמט ארגנטינאים, מצאתי קשר בין הגיל שבו החלו לשחק לבין הדירוג שלהם. אריקסון פירש את התוצאות האלה ואמר: ׳כמובן, אם הם התחילו מוקדם יותר אז יש להם יותר זמן להתאמן׳. לכן בדקתי אנשים שהתאמנו אותו מספר שעות וגיליתי שהקשר בין גיל ההתחלה לדירוג הוא משמעותי.

״פרשנות אחת גורסת שזה כנראה קשור לגמישות המוח בגיל צעיר. כשאתה צעיר, קרוב לוודאי שתלמד יותר בקלות. בנוסף, ידע ויכולות תופסים מקום במוח, אם אתה רוכש יכולת חדשה כשאתה מבוגר, היכולת הזאת מתחרה עם יכולות אחרות במוח שהתקבעו. פרשנות נוספת גורסת כי ידע קודם מפריע לרכישת ידע חדש.

יהודית פולגאר: "הילדים שלי חיים היום חיים אחרים" | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

יהודית פולגאר: "הילדים שלי חיים היום חיים אחרים" | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

״גורם נוסף זה האיי-קיו. מחקרים העוסקים בקשרים בין שחמט, יכולות, ואיי-קיו, מצאו שאצל ילדים יש קשר בין הדירוג שלהם לבין רמת האיי-קיו. אבל אז כשעשו אותם על מבוגרים, מחקרים רבים לא מצאו שום דבר״.

״יש גורמים נוספים שלא נמדדו. למשל, יכולות יוצאות דופן כמו היכולת לשחזר מידע. אם למישהו יש אותה, קרוב לוודאי שיהיה לו קל יותר להצליח. במהלך הדוקטורט שלי בלונדון בחנתי שני רבי-אמן בשחמט שהגיעו למעבדה שלי. הזיכרון לטווח ארוך של אחד מהם היה נהדר, אחרי שהראיתי לו סדרה של 100 תמונות הוא זכר אותן גם אחרי כמה ימים. לשחקנים ברמה נמוכה יותר, היו ביצועים נמוכים יותר״.

ומה המקום של הגנטיקה בתוך זה? 

״זאת השאלה הגדולה. אני מאמין שיש שינויים גנטיים המשפיעים על הביצועים של השחקנים. לא מצאנו גנים שיגבירו את הסיכויים שלך להיות טוב יותר בשחמט, אבל מצד שני גם לא מצאנו גנים שמגבירים את הסיכויים שתהיה גבוה יותר, ואנחנו לבטח יודעים שגובה נקבע דרך השוני הגנטי של אנשים״.

לא משנה מהו סוד ההצלחה, דבר אחד ודאי – הניסוי של משפחת פולגאר לא החזיק יותר מדור אחד. נכדיו של לאסלו הלכו לבית ספר. סופיה המשיכה ללמד את בניה שחמט כדי להבין איך לקבל החלטות תחת לחץ; בסופו של דבר הם איבדו עניין במשחק, והיא לא דחפה אותם בחזרה.

״הילדים שלי חיים היום חיים אחרים״, אומרת פולגאר, ״לא הפכנו אותם למיוחדים במשהו כפי שההורים שלי עשו. אני מאמינה שמה שעשו הוריי היה אפשרי מכיוון ששניהם מורים. הם הפסיקו לעבוד, כדי לעבוד איתנו ביום-יום״.


גאון נוסף – מגנוס קרלסן

מאת יניב ניצן

תמונה: Sebastian Reuter/Getty Images

תמונה: Sebastian Reuter/Getty Images

כשמגנוס קרלסן, המטאור הנורווגי, הפך לאלוף עולם בשחמט בגיל 23, נורו חיצי ביקורת בלתי שגרתיים לעברו. הוא הואשם שהוא ״רק מחכה לשגיאת היריב״, ש״הוא ניצח כי הוא אתלט טוב יותר, לא כי הוא שחקן שחמט טוב יותר״ וש״המשחקים שלו דומים מדי לזה של מחשב: חסרי חיים וחסרי נשמה״.

תשובתו המוחצת של קרלסן לביקורות ניתנה כחצי שנה לאחר זכייתו, כשהוא שבר את השיא של קספארוב והפך למדורג השחמט הגבוה בכל הזמנים (נקבע על ידי שיטת ניקוד).

מהי פילוסופיית המשחק של קרלסן? קרלסן מאמין שהוא קודם כל ספורטאי ולכן הוא מחויב קודם כל לניצחון ולא ליופי אמנותי. בשעות הפנאי הוא נוהג לשחק כדורגל, כדורסל, גולף, כדורעף וטניס.

אם ניצחון היא המטרה, יעילות היא הכלי החשוב ביותר. ולכן סגנון המשחק של קרלסן קרוב לזה של מחשב. הוא מוכן לשחק עד קץ הימים.

לאלוף הנורווגי יש גם ראייה אובייקטיבית יוצאת דופן. כשנשאל איזה שחקן עבר שימש מודל עבורו, הוא השיב, בשונה מחבריו לאליטה, שאין לו דמות מועדפת – הוא פשוט נהנה ללמוד מכולם ולפתח סגנון משל עצמו.

לקרלסן יש זיכרון פנומנלי ונאמר שהוא יודע בעל פה מעל 10,000 משחקים. הוא מספר שכשהיה פוגש ברעיון פתיחה חדש, היה הולך לשחק אותו בתחרות ולראות מה יקרה. במידה מסוימת, צורת העבודה שלו דומה לסגנון ה״למידה עמוקה״ של המחשב שבו מכניסים למחשב כמות עצומה של משחקים ואז נותנים לו לשחק מול עצמו מיליוני משחקים.


מאמן הגאונים

מאת יניב ניצן

תמונה: Thos Robinson/Getty Images

תמונה: Thos Robinson/Getty Images

אי שם בשנות ה-70׳ הגיח לתודעת השחמט בבריה״מ שחקן חדש בשם מארק דבורצקי. הוא זכה באליפות מוסקבה, סיים בצמרת הגבוהה של אליפות בריה״מ, ומיד לאחר מכן זכה בתחרות חזקה בהולנד. הוא הגיע לדרגה השנייה הכי גבוהה בשחמט, ״אמן בין לאומי״, ונחשב למשך תקופה כשחקן השחמט החזק בעולם המחזיק בדרגה זו.

ואז חלה תפנית דרמטית בעלילת המטאור העולה. הוא החליט לפרוש ממשחק פעיל, ולהקדיש את זמנו לאימון שחמט. במהרה נפוצה השמועה על מאמן יוצא דופן שלוקח שחקנים חזקים והופך אותם לסופר-סטארים. נבחרת מצוינים עברה תחת ידיו, כולל שחקנים מן הצמרת העולמית כמו גארי קספארוב או אלוף העולם לשעבר מהודו וישוואנתן אנאנד.

דבורצקי ידוע גם בהישגים יוצאי דופן עם שחקני נוער. הוא מספר שבתחילת עבודה משותפת עם נער מוכשר, הוא מיד מציב לו מטרה חלומית: להפוך תוך מספר שנים לשחקן הכי חזק בשכבת הגיל שלו. המטרה הזו יוצרת תנופה ומוטיבציה להתאמן בחריצות.

רוב הנוער משקיע זמן רב בלימוד פתיחות. מה שמאפשר לשחקנים להשיג עמדות עדיפות מן ההתחלה. לדבורצקי פילוסופיה שונה. הוא מאמין שעיקר האימון צריך להתמקד בהבנת תרבות השחמט, כלומר, בפיתוח הרגלים של קבלת החלטות על הלוח, חינוך לקשיחות פסיכולוגית, פיתוח אופי שלא מוותר וכו׳.

שתפו את הכתבה:

כך תגדלו ילד גאון

כיצד אנשים הופכים למצליחים בתחומם – האם זה כישרון מולד, עבודה קשה או אולי גורל? יהודית פולגאר, שחקנית השחמט האגדתית שהשתתפה בניסוי שהפך אותה ואת אחיותיה לגאונות – שופכת אור על התעלומה

מאיה מזרחי | 13 במאי 2016 | פסיכולוגיה | 12 דק׳

תמונה: Patrik Stollarz/AFP/Getty Images

זה היה אחד מאותם ימים רגילים בבודפשט הקרה. הילדים התעוררו מוקדם והתיישבו לאכול את ארוחת הבוקר. האב, לאסלו פולגאר, כבר היה לבוש. האם, קלרה, הייתה במטבח וסופיה ויהודית התרוצצו בפיג׳מות ברחבי הדירה הקטנה.

ז׳וז׳ה, הבכורה, התיישבה ליד אביה והחלה לדבר איתו על הנסיעה הקרובה שלהם ועל השחקן שאמור להתמודד מולה בתחרות השחמט. הם דיברו על החוזקות ונקודת התורפה שלו והאב חזר והבטיח לה שאם תיישם את כל מה שלמדו, היא תביס אותו בוודאות. סופיה ויהודית הגיעו מתנשפות אל השולחן. ״אתן עדיין בפיג׳מות?״, אמרה קלרה, ״תתארגנו מהר, יש לנו עבודה לעשות״.

שלושת הבנות למשפחת פולגאר מעולם לא הכירו בית ספר בחייהן. הן התאמנו בשחמט כחמש-שש שעות בכל יום, ובזמן שנותר ניגשו לקיר הגדול שבחדר העבודה, אל עשרות המגירות הקטנות שאצרו בתוכן אלפי משחקים ישנים ומאמרים, ושיננו מהלכי שחמט היסטוריים.

עוד לפני שלאסלו פגש את אשתו, ולפני שנולדו להן שלוש בנות, הוא כבר ידע שבעתיד הוא יגדל ילדים גאונים. הוא אף החל לכתוב על כך ספר, מתוך הידע שצבר כשלמד על חייהם של גאונים מפורסמים.

יהודית, סופיה וסוזאן פולגאר | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

יהודית, סופיה וסוזאן פולגאר | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

״אוכל להפוך כל אחד לסוג המומחה שאבחר שיהיה״

לאסלו הגיע למסקנה מהפכנית לאותה תקופה: כדי לגדל ילד גאון אסור לשלוח אותו לבית ספר, אלא לעשות לו חינוך ביתי ולהתמקד איתו בנושא לימוד אחד מסוים. מה שהניע אותו היה רצון עז להוכיח שהוא יכול לקחת כל ילד, לא משנה בכלל מאיזה מוצא, מין או מעמד סוציאלי, ולהפוך אותו לגאון באמצעות אימון מכוון. ״כל ילד בריא הוא גאון פוטנציאלי״, הוא נהג לומר – גנטיקה וכישרון אינם מכשלה.

את הניסוי הוא התחיל לבצע על ז׳וזה, בתו הבכורה. לאסלו חיפש תחום שבו היא תתמקד, ובגיל שלוש קיבל רמז לכך, כשז׳וזה ניגשה לפתע אל לוח השחמט בבית וביקשה לשחק. כדי שהניסוי יצליח, החליטו לאסלו ואשתו לעזוב את עבודתם ולבנות את חייהם מחדש, סביב הניסוי הזה.

כך, כשסופיה נולדה ואחריה יהודית, הן כבר הגיחו למשפחה שעורכת אימונים מסביב לשעון, פותרת כל הזמן בעיות לוגיות, ונוסעת לתחרויות שחמט ברחבי העולם. לאסלו גם האמין שכושר פיזי קשור בהצלחה אינטלקטואלית, ולכן בשעות הפנאי אימן את בנותיו בטניס שולחן.

״אבא שלי האמין שהמחקר שלו זה הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לתת לילד. זאת הייתה השורה התחתונה שלו. אמא שלי תמכה מאוד, וכך הם יכלו לעשות את זה במשך עשורים״, אומרת יהודית פולגאר בראיון לאפוק טיימס.

חדר העבודה של משפחת פולגאר - לאסלו פולגאר ושתי בנותיו, יהודית וסופיה | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

חדר העבודה של משפחת פולגאר – לאסלו פולגאר ושתי בנותיו, יהודית וסופיה | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

וזה עבד. מהר מאוד שלושת הבנות התגלו כעילוי, והניסוי של פולגאר התפרסם בעולם. ז׳וז׳ה או בשמה היום, סוזאן, הייתה האישה הראשונה בעולם שקיבלה תואר רב-אמן. בשיאה הייתה אלופת עולם בשחמט לנשים, לפני שפרשה ממשחק תחרותי. סופיה הגיעה לדרגת אמן, ופרשה לפני שנים.

אבל יהודית, האחות הקטנה, התגלתה כעילוי מיוחד. היא הגיעה לדרגת רב אמן כבר בגיל 14 בתחרויות מול גברים, ושברה את שיאו של מי שנחשב לשחקן הטוב בכל הזמנים – בובי פישר. כמה שנים קודם לכן היא כבר התמודדה מול טובי השחקנים בעולם והביסה את רובם, ביניהם גארי קאספארוב (במשחק שח-בזק), שכתב בספרו מ-2007: ״הפולגארים הראו בגישתם שאין באמת גבולות – זאת גישה ששחקנים גברים סירבו לקבל עד שנמחצו ללא גינונים על ידי ילדה בת 12 עם קוקו״.

יהודית פולגאר, שזכתה לדירוג הגבוה ביותר שהשיגה אישה מאז ומעולם, לא רק שינתה את המשחק שנחשב למעוז גברי מובהק, אלא בעיקר סייעה ללאסלו להוכיח את מה שרצה – שלא משנה מי אתה, מאיזה מין או מוצא, אפשר להפוך אותך לגאון ומומחה בתחומך, כל עוד מטפחים אותך ועובדים איתך מגיל צעיר.

לאסלו גם הפך את בנותיו לחלק מרכזי בדיון חשוב שהתפתח בקהילת הפסיכולוגים בעקבות הניסוי, ועסק בשאלה מרכזית אחת: האם הצלחה קשורה יותר בכישרון מולד, או דווקא בהחלטות חינוכיות שמתקבלות בגיל צעיר. או בגרסה פשוטה יותר: האם באמצעות עבודה קשה בלבד אפשר לגדל ילד גאון או מוצלח?

נראה היה שהתשובה לכך היא ״כן״, עד שקמו בשנים האחרונות מספר פסיכולוגים הטוענים שבניגוד למה שרבים חושבים כיום, התיאוריה של לאסלו, שמניעה לא מעט אנשים כיום, היא בבסיסה אינה נכונה.

יהודית פולגאר משחקת מול מגנוס קרלסן, אלוף העולם הנוכחי | צילום: Ray Horris

יהודית פולגאר משחקת מול מגנוס קרלסן, אלוף העולם הנוכחי | צילום: Ray Horris

מספר הפלא

את הדעה הרווחת, שהמפתח להצלחתנו בחיים נמצא בידיים שלנו, מחזק מחקרו של אנדרס אריקסון, פסיכולוג מאוניברסיטת פלורידה, הטוען שאימונים אינטנסיביים הם הסיבה להצלחה של מישהו, כפי שהניסוי של פולגאר רצה להוכיח.

אריקסון התפרסם כאשר העיתונאי והסופר מלקום גלדוול כתב עליו ב-2008 ברב המכר ״מצליחנים״: ״נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח״, כתב גלדוול, שסחף אחריו אנשים רבים שניסו מאז ליישם על עצמם את חוק ה-10,000, שנטבע במיוחד בחברה האמריקנית.

מלקום גלדוול: "נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

מלקום גלדוול: "נדרשות 10,000 שעות של אימונים כדי להצליח" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

כדי להוכיח את התיאוריה שלו, ערך אריקסון סקר בין נגני האקדמיה של מערב ברלין. הוא דירג את המוסיקאים המוכשרים לצד אלה המוכשרים פחות, ושאל כל אחד מהם כמה שעות התאמן. כך הוא הגיע למסקנה שכל אחד מהנגנים הטובים ביותר התאמן 10,000 שעות בממוצע, לפני גיל 20. דפוס זהה הוא זיהה גם בשחמט, המצריך שנים של אימונים ושיפור זיכרון.

מחקרו של אריקסון השפיע על רבים, במיוחד על פסיכולוגים המקדמים את ״הגישה ההתנהגותית״, ששורשיה בפסיכולוג בשם ג׳ון ווטסון, שאמר: ״תנו לי 12 ילדים בריאים פיזית, ואת העולם הספציפי שלי כדי לגדל אותם, ואני מבטיח שאוכל להפוך כל אחד לסוג המומחה שאבחר שיהיה״.

במאמר מ-1994 מסכם אריקסון כי הוראה הורית חשובה הרבה יותר מכישרון מולד, וכי דוגמאות רבות תומכות בכך. אחת מהן, הוא מציין, נמצאת בבית משפחת פולגאר.

עד גיל 4, סוזאן פולגאר, האחות הבכורה, כבר שיחקה במועדון שחמט. בגיל חמש היא ניצחה בנות בגיל עשר, ובראיון שערכה בעבר אמרה: ״עבודה קשה מביאה תוצאות, ותוצאות מדרבנות ויוצרות מוטיבציה. כשאתה מלא במוטיבציה, לעבוד זה יותר מהנה וכיף״.

בניגוד לשלטון הקומוניסטי ששרר בהונגריה של אותם ימים, האווירה בבית הייתה שמחה ואוהבת. ההורים הקדישו את עצמם לבנות. הם קנו כל ספר שחמט שיכלו, ואספו תיעודים של כ-100,000 משחקים. כשהבנות הצליחו, המוניטין של המשפחה עלה. הם זכו לאהדה ולאסלו פרסם את ספרו: ״לגדל ילד גאון״.

מאז אריקסון והניסוי של פולגאר, כלי תקשורת רבים, מנטורים וספרי עזרה משדרים לציבור את התחושה שאם יש לכם רצון עז מספיק, מוטיבציה גבוהה וכלים מקצועיים מתאימים – תוכלו להיות כל מי שתחלמו להיות. לא רק בעולם השחמט, אלא גם בקריירה.

״אם פעם האמנו בכוח אלוהי השולט בכל, היום אנחנו מאמינים שהכול בידיים שלנו״

ספרי עזרה עצמית שנכתבים אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים להצליח ולהיות הטובים ביותר. הכול אפשרי. מי שלא מצליח כנראה לא ניסה מספיק או לא התאמץ מספיק ואינו ממצה את הפוטנציאל שלו. אם פעם אדם לא מוצלח נחשב ל״חסר מזל״, היום הוא נחשב ל״לוזר״, מסביר הפילוסוף הבריטי אלן דה בוטון. אם פעם האמנו בכוח אלוהי ששולט בכל, היום אנחנו מאמינים שהכול בידיים שלנו.

אנשים רבים החליטו לחיות את חייהם לפי המודל של פולגאר. אנשים מבוגרים עזבו את עבודתם והתמחו כצלמים, כשחקני גולף או פנו למקצועות אחרים מתוך אמונה ששעות האימונים ישתלמו ויהפכו אותם לגאונים.

החלום האמריקני נובל

אך הממצאים של אריקסון ופולגאר אינם מספקים פסיכולוגים שהצטרפו בשנים האחרונות לדיון, וטוענים שלא מספיקה הכשרה כדי להפוך למצטיין. לדבריהם התאוריה הזאת מצמצמת את האדם ויש גורמים נוספים, מולדים, המשפיעים על יכולותיו של מישהו להגיע לרמות גבוהות בתחומים השונים. אחד מהם הוא המדען הקוגניטיבי והפסיכולוג פרננד גובה, והשני הוא ד״ר גיירמו קמפיטלי, פסיכולוג שווייצרי ואחד מהחוקרים המובילים בתחום השחמט בעולם, מרצה בכיר באוניברסיטת אדית קוון באוסטרליה.

ד"ר גיירמו קמפיטלי. "לא מספיקים האימונים, יש גורמים נוספים להצלחה" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

ד"ר גיירמו קמפיטלי. "לא מספיקים האימונים, יש גורמים נוספים להצלחה" | תמונה: Thos Robinson/Getty Images

ד״ר קמפיטלי חקר את יכולותיהם של שחקני שחמט ארגנטינאים במסגרת לימודי הדוקטורט שלו לפני כעשור, וגילה דבר מעניין: לשחקן אחד לקח 3,000 שעות להגיע לדרגת אמן. לשני לקח 23,000 שעות, ואחרים, למרות שהתאמנו יותר מ-25,000 שעות, לעולם לא הגיעו לדרגה הזאת. כלומר, אם מישהו רוצה להגיע לרמה הנדרשת הוא חייב להתאמן, אבל גם אם הוא יתאמן, הוא לא בהכרח יצליח.

פרננד גובה סיפר בראיונות קודמים שכשפרסם את מחקרו ביחד עם ד״ר קמפיטלי, הם נתקלו בהתנגדויות רבות – העיתונות לא רצתה לשמוע על המחקר לאחר שהשתכנעה בדעותיו של אריקסון.

״אני חושב ששעות האימונים שמדבר עליהם אריקסון הן מרכיב חשוב מאוד כדי באמת להתמחות בתחום מסוים, אבל זה לא מספיק״, מסביר ד״ר קמפיטלי בראיון לאפוק טיימס. ״אני מאמין, וכך מראים הנתונים, שיש אנשים שעם מעט מאוד אימונים מגיעים מהר מאוד לרמה גבוהה, שלאחרים לוקח זמן רב להגיע אליה. זה מעיד על כך שצריכים להיות גורמים נוספים להצלחה ולא רק אימונים״.

אתה בעצם אומר שיש אנשים שלא משנה כמה הם ינסו, הם פשוט יהיו מוגבלים על ידי גורמים אחרים ולא יצליחו.

״כן בדיוק. ובאותו האופן אנשים אחרים יגיעו בקלות לרמה גבוהה אם רק יתאמנו. אבל קשה מאוד לגלות את הגורמים האחרים האלה. בגלל זה אריקסון אומר: ׳אני פתוח לכך שתוכיחו שאני טועה, אבל עד כה אף אחד לא מצא כלום׳. אנחנו מראים שלא ייתכן שאימונים הם הגורם היחיד להצלחה״.

אריקסון למעשה לא ציין במחקרו אלמנט כלשהו שיכול לעכב אדם מלנסות להשיג את מה שהוא רוצה, חוץ מאשר תכונות פיזיות, כמו גובה לדוגמה, הנדרש כדי להצטיין כשחקן כדורסל.

״אריקסון מדבר על רעיון של שיוויוניות, אז כמובן שאם כולם שווים, מי שמתאמץ יותר מתקדם יותר. אנשים רוצים להאמין בזה, אבל לצערי, זה לא כך״.

זאת גישת ״החלום האמריקני״, או מאידך אולי תפיסה קומוניסטית שבה כולם שווים.

״נכון, את יכולה לראות רעיון דומה לזה בשיטות פוליטיות שונות״.

באחד ממאמריהם של גובה וקמפיטלי הם כותבים על מחקר שפרסם פסיכולוג אוסטרלי, רוברט הווארד, על האחיות פולגאר: ״האחיות החלו את הכשרתן בגיל צעיר מאוד, וקיבלו הנחיות מאביהן וגם מרבי-אמן. למרות זאת היה הבדל ברמת הדירוג שהן השיגו, וגם בכמות האימונים שעברו כדי להגיע לדרגה שייחלו לה. לדוגמה, אחות אחת הגיעה לדירוג הכי גבוה שלה – 2735 בזמן מוערך של 59,904 שעות אימון. ואילו אחות אחרת הגיעה לדירוג 2577 בזמן מוערך של 79,248 שעות אימון. הוא גם גילה ששתיים מבין האחיות שהגיעו לדרגת רב-אמן, צברו יותר זמן אימונים בהשוואה לשמונה רבי אמן אחרים״.

אם כך, כיצד הצליחה יהודית, שהתאמנה פחות מסוזאן וצעירה ממנה בשבע שנים, לעקוף את אחותה ולהפוך לשחקנית המצליחה בעולם?

״הוא רוצה לאכול אותי חיה״

בשנת 1994 קרה מקרה שייחרט זמן רב בזיכרונם של אוהבי השחמט. יהודית פולגאר שיחקה מול גארי קספרוב והקרב היה צמוד. בשלב כלשהו במשחק, קספרוב נגע בכלי השחמט כדי לבצע מהלך והתחרט, עזב את הכלי וביצע מהלך אחר. בסופו של דבר קאספרוב ניצח את המשחק. לפי חוקי השחמט מהלך כזה הוא עבירה, אלא שפולגאר לא ציינה זאת בזמן המשחק, ולאחר שהנושא עלה, כולם העלימו עין. אם היה מבצע את המהלך, יכול מאוד להיות שפולגאר הייתה מנצחת. לאחר שנים היא ניצחה אותו במשחק ״שח-בזק״ (משחק שחמט המוגבל בזמן קצר).

״כששיחקתי מול גארי קספרוב בפעם הראשונה הרגשתי שהוא רוצה לאכול אותי חיה״

בראיון לאפוק טיימס מספרת פולגאר: ״כששיחקתי מול קספרוב בפעם הראשונה הייתה לי הרגשה שהוא רוצה לאכול אותי חיה. הייתה לו הילה חזקה כל כך וכריזמה יוצאת דופן. יש אנשים שהם יותר קרביים, ויש כאלה שפחות, וגם המוטיבציה שלהם שונה. קספרוב תמיד רצה לנצח, ורצה להיות הכי טוב. האם הוא פיתח את האופי הזה בכוונה או שזה מולד, אני לא יודעת, אולי זה שניהם״.

אז מניסיונך, אופיו של אדם הוא אלמנט חשוב מאוד בניצחון.

״כמובן״.

מה יש באופי שלך שהוביל אותך לניצחונות? 

״אני חושבת שמשהו באופי שלי גרם לי תמיד לחפש אתגרים חדשים, וכשניצחתי כבר בגיל צעיר, זה דחף אותי להשתפר ולהיות כמה שיותר טובה. אם משהו לא עבד כפי שרציתי, הקשיים שימשו כמוטיבציה עבורי, יותר מאשר אלמנט מכשיל״.

HBR, מגזין הניהול הנחשב של אוניברסיטת הרווארד, פרסם מאמר שהראה דבר מהפכני: על פי מחקרים שפורסמו וראיונות עם מנהלים בכירים, הגיע המגזין היוקרתי למסקנה כי ייתכן שהצלחתם של מנהלים תלויה הרבה פחות בכישוריהם, והרבה יותר בגורמים שמעבר לשליטתם, הם קוראים לזה מזל. המאמר נכתב בהשראת ראיון שערכו עם לארס סורנסן, מנכ״ל של אחת מחברות התרופות המצליחות בעולם, שדורג כמנכ״ל המצליח בעולם לשנת 2015. כשסורנסן נשאל לאחר פרסום התוצאות מהו מקור הצלחתו, הוא לא נפנף בכישורי הניהול שלו אלא דיבר על אלמנט מכריע אחד: מזל.

״איזה גורמים נוספים יכולים להוביל להצלחה?״, אני שואלת את ד״ר קמפיטלי. ״אחד הגורמים שמצאנו היה גיל ההתחלה״, הוא עונה. ״ככל שמתחילים מוקדם, הסיכויים להשתפר עולים. בניסוי שעשיתי עם שחקני שחמט ארגנטינאים, מצאתי קשר בין הגיל שבו החלו לשחק לבין הדירוג שלהם. אריקסון פירש את התוצאות האלה ואמר: ׳כמובן, אם הם התחילו מוקדם יותר אז יש להם יותר זמן להתאמן׳. לכן בדקתי אנשים שהתאמנו אותו מספר שעות וגיליתי שהקשר בין גיל ההתחלה לדירוג הוא משמעותי.

״פרשנות אחת גורסת שזה כנראה קשור לגמישות המוח בגיל צעיר. כשאתה צעיר, קרוב לוודאי שתלמד יותר בקלות. בנוסף, ידע ויכולות תופסים מקום במוח, אם אתה רוכש יכולת חדשה כשאתה מבוגר, היכולת הזאת מתחרה עם יכולות אחרות במוח שהתקבעו. פרשנות נוספת גורסת כי ידע קודם מפריע לרכישת ידע חדש.

יהודית פולגאר: "הילדים שלי חיים היום חיים אחרים" | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

יהודית פולגאר: "הילדים שלי חיים היום חיים אחרים" | תמונה: Judit Polgar Chess Foundation

״גורם נוסף זה האיי-קיו. מחקרים העוסקים בקשרים בין שחמט, יכולות, ואיי-קיו, מצאו שאצל ילדים יש קשר בין הדירוג שלהם לבין רמת האיי-קיו. אבל אז כשעשו אותם על מבוגרים, מחקרים רבים לא מצאו שום דבר״.

״יש גורמים נוספים שלא נמדדו. למשל, יכולות יוצאות דופן כמו היכולת לשחזר מידע. אם למישהו יש אותה, קרוב לוודאי שיהיה לו קל יותר להצליח. במהלך הדוקטורט שלי בלונדון בחנתי שני רבי-אמן בשחמט שהגיעו למעבדה שלי. הזיכרון לטווח ארוך של אחד מהם היה נהדר, אחרי שהראיתי לו סדרה של 100 תמונות הוא זכר אותן גם אחרי כמה ימים. לשחקנים ברמה נמוכה יותר, היו ביצועים נמוכים יותר״.

ומה המקום של הגנטיקה בתוך זה? 

״זאת השאלה הגדולה. אני מאמין שיש שינויים גנטיים המשפיעים על הביצועים של השחקנים. לא מצאנו גנים שיגבירו את הסיכויים שלך להיות טוב יותר בשחמט, אבל מצד שני גם לא מצאנו גנים שמגבירים את הסיכויים שתהיה גבוה יותר, ואנחנו לבטח יודעים שגובה נקבע דרך השוני הגנטי של אנשים״.

לא משנה מהו סוד ההצלחה, דבר אחד ודאי – הניסוי של משפחת פולגאר לא החזיק יותר מדור אחד. נכדיו של לאסלו הלכו לבית ספר. סופיה המשיכה ללמד את בניה שחמט כדי להבין איך לקבל החלטות תחת לחץ; בסופו של דבר הם איבדו עניין במשחק, והיא לא דחפה אותם בחזרה.

״הילדים שלי חיים היום חיים אחרים״, אומרת פולגאר, ״לא הפכנו אותם למיוחדים במשהו כפי שההורים שלי עשו. אני מאמינה שמה שעשו הוריי היה אפשרי מכיוון ששניהם מורים. הם הפסיקו לעבוד, כדי לעבוד איתנו ביום-יום״.


גאון נוסף – מגנוס קרלסן

מאת יניב ניצן

תמונה: Sebastian Reuter/Getty Images

תמונה: Sebastian Reuter/Getty Images

כשמגנוס קרלסן, המטאור הנורווגי, הפך לאלוף עולם בשחמט בגיל 23, נורו חיצי ביקורת בלתי שגרתיים לעברו. הוא הואשם שהוא ״רק מחכה לשגיאת היריב״, ש״הוא ניצח כי הוא אתלט טוב יותר, לא כי הוא שחקן שחמט טוב יותר״ וש״המשחקים שלו דומים מדי לזה של מחשב: חסרי חיים וחסרי נשמה״.

תשובתו המוחצת של קרלסן לביקורות ניתנה כחצי שנה לאחר זכייתו, כשהוא שבר את השיא של קספארוב והפך למדורג השחמט הגבוה בכל הזמנים (נקבע על ידי שיטת ניקוד).

מהי פילוסופיית המשחק של קרלסן? קרלסן מאמין שהוא קודם כל ספורטאי ולכן הוא מחויב קודם כל לניצחון ולא ליופי אמנותי. בשעות הפנאי הוא נוהג לשחק כדורגל, כדורסל, גולף, כדורעף וטניס.

אם ניצחון היא המטרה, יעילות היא הכלי החשוב ביותר. ולכן סגנון המשחק של קרלסן קרוב לזה של מחשב. הוא מוכן לשחק עד קץ הימים.

לאלוף הנורווגי יש גם ראייה אובייקטיבית יוצאת דופן. כשנשאל איזה שחקן עבר שימש מודל עבורו, הוא השיב, בשונה מחבריו לאליטה, שאין לו דמות מועדפת – הוא פשוט נהנה ללמוד מכולם ולפתח סגנון משל עצמו.

לקרלסן יש זיכרון פנומנלי ונאמר שהוא יודע בעל פה מעל 10,000 משחקים. הוא מספר שכשהיה פוגש ברעיון פתיחה חדש, היה הולך לשחק אותו בתחרות ולראות מה יקרה. במידה מסוימת, צורת העבודה שלו דומה לסגנון ה״למידה עמוקה״ של המחשב שבו מכניסים למחשב כמות עצומה של משחקים ואז נותנים לו לשחק מול עצמו מיליוני משחקים.


מאמן הגאונים

מאת יניב ניצן

תמונה: Thos Robinson/Getty Images

תמונה: Thos Robinson/Getty Images

אי שם בשנות ה-70׳ הגיח לתודעת השחמט בבריה״מ שחקן חדש בשם מארק דבורצקי. הוא זכה באליפות מוסקבה, סיים בצמרת הגבוהה של אליפות בריה״מ, ומיד לאחר מכן זכה בתחרות חזקה בהולנד. הוא הגיע לדרגה השנייה הכי גבוהה בשחמט, ״אמן בין לאומי״, ונחשב למשך תקופה כשחקן השחמט החזק בעולם המחזיק בדרגה זו.

ואז חלה תפנית דרמטית בעלילת המטאור העולה. הוא החליט לפרוש ממשחק פעיל, ולהקדיש את זמנו לאימון שחמט. במהרה נפוצה השמועה על מאמן יוצא דופן שלוקח שחקנים חזקים והופך אותם לסופר-סטארים. נבחרת מצוינים עברה תחת ידיו, כולל שחקנים מן הצמרת העולמית כמו גארי קספארוב או אלוף העולם לשעבר מהודו וישוואנתן אנאנד.

דבורצקי ידוע גם בהישגים יוצאי דופן עם שחקני נוער. הוא מספר שבתחילת עבודה משותפת עם נער מוכשר, הוא מיד מציב לו מטרה חלומית: להפוך תוך מספר שנים לשחקן הכי חזק בשכבת הגיל שלו. המטרה הזו יוצרת תנופה ומוטיבציה להתאמן בחריצות.

רוב הנוער משקיע זמן רב בלימוד פתיחות. מה שמאפשר לשחקנים להשיג עמדות עדיפות מן ההתחלה. לדבורצקי פילוסופיה שונה. הוא מאמין שעיקר האימון צריך להתמקד בהבנת תרבות השחמט, כלומר, בפיתוח הרגלים של קבלת החלטות על הלוח, חינוך לקשיחות פסיכולוגית, פיתוח אופי שלא מוותר וכו׳.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
כיצד לאהוב, אחרת

מאיה מזרחי

כמעט בכל סדרה שנבחר לצפות בה, אם זאת סדרת אקשן או קומדיה, יופיע סיפור רומנטי שנבנה לאט לאט בקרב הגיבורים הראשיים. האהבה הרומנטית, כך אנחנו לומדים...

כיצד להתגבר על עצלות

מאיה מזרחי

בשנים האחרונות ראו אור מאמרים וספרים שרמזו לנו כי עצלות טובה לנו. "מדוע עצלנות בעצם טובה לך", נכתב במאמר במגזין Time באוגוסט 2018 [ref]CHRIS BAILEY,...

מהארכיון: כיצד לטפח את הנשמה

ג'יימס סייל

כשבני היה בין גיל שבע לגיל עשר הוא הפך פנטי לספרי "הארי פוטר". עקב כך יכולות הקריאה והדמיון שלו השתפרו פלאים. לא יכולתי לדעת שכאשר יגיע...

האתיקה של הקאובויים – מה אפשר ללמוד מקוד ההתנהגות של המערב הפרוע

דינה גורדון

מאז שאן מור (Ann Moore) החלה ללמד, היא הרגישה שהיא לא רק מורה, אלא מגשימה שליחות אמיתית בחייה. היא...

תסמונת הלב השבור – כשהפרידה הקשה משנה פיזית את מבנה הלב

רקפת תבור, דינה גורדון

פלורנס ותום ויליאמס היו חברי ילדות. הם למדו באותה כיתה בבית ספר יסודי ובתיכון, והלכו לאותו קולג'. כאשר הם...

לגדל את הילד "הלא מושלם" המושלם

דינה גורדון

בוריס וייצ'יץ' המתין בהתרגשות להולדת בנו הבכור. הוא ליווה את אשתו דושקה, שניהם בשנות העשרים לחייהם, לחדר הלידה, והרגיש שאין...

החזרה לחינוך הקלאסי – כיצד להעניק לילדינו כלים ותבונה המבוססים על מוסריות, אמת ויופי

מאיה מזרחי

כאשר ילדינו עוברים מהגן לבית הספר אנחנו מלאי התרגשות. מצד אחד זהו צעד משמעותי בחייו...

תמונה למחשבה: היופי הנצחי שאינו קָמֵל

אריק בס

תרבות הרשתות החברתיות יצרה מרחב המפתה להתרכז בחיצוני: תמונות סלפי מחמיאות והישגים בקריירה. זהו מרחב הדוחף להתפאר בחיצוניות...

שתפו: