שוחחנו עם ד"ר עדו רוזנצוויג, מומחה למשפט הבינלאומי, כדי להבין את הכללים הבין-לאומיים המקובלים. "התקיפה הנוראית ב-7 באוקטובר והחטיפה של ישראלים לעזה מהווים פשעים נגד האנושות, ועצם הרציחות וכל הפעילות הזו עולה במידה מסוימת גם לכדי פשע של רצח עם, ג'נוסייד", אומר ד"ר רוזנצוויג. "אם ילדים נמצאים ליד מטרה לגיטימית של חמאס ונפגעים – מדובר בנזק אגבי. נזק אגבי הוא מותר בתנאי שהוא לא צפוי להיות מוגזם ביחס לתועלת הצבאית מהתקיפה"
מה זה אומר "להתנהל על פי דיני המלחמה" – האם מותר להטיל מצור? להרעיב? ומה לגבי ילדים שנפגעים מהפצצות?
"במשפט הבינלאומי הנושא של הכרזת מלחמה הפך למיותר. השאלה החשובה היא האם מצב הלחימה בין שתי מדינות, או בין מדינה וארגון, מגיע בפועל לכדי עוצמה מספיק גדולה של לחימה. וברגע שזה קורה, חלים דיני המלחמה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי", אומר למגזין אפוק ד"ר עדו רוזנצוייג, מומחה למשפט בינלאומי ממרכז מינרבה באוניברסיטת חיפה, ויו''ר עלמה, עמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי. "במצב כזה המדינה וגם הארגון שמולה חייבים לפעול לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי. כלומר, אסור לתקוף אזרחים, מותר לתקוף רק מטרות צבאיות, אסור לגרום לנזק אגבי מוגזם וכו', זאת המסגרת העיקרית. לעצם הכרזת המלחמה אין חשיבות במשפט הבינלאומי, אבל יש לה חשיבות במשפט הישראלי, כי היא מלווה תמיד בשאלות של פיצויים וזכויות נלוות".
מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, איך מתקבלים משפטים כמו: "למחוק את עזה", "למגר את חמאס", "להטיל מצור", "להפסיק סיוע" וכו'?
"יש כאן סדרה של אמירות שחלקן רלוונטיות, חלקן לא רלוונטיות וחלקן מסוכנות. מצור זאת פעילות לחימה לגיטימית כאשר היא נעשית בהתאם לחוקים של דיני מלחמה. מותר לעשות מצור על אזור מסוים כל עוד שומרים על הכללים – כלומר, המצור נעשה נגד אויב, נגד חמאס, ולא נגד האזרחים. אסור להגיע למצב של הרעבת האזרחים כשיטת לחימה, וצריך לשמור על איזשהו מסדרון הומניטרי שימנע פגיעה מוגזמת באוכלוסייה האזרחית.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90
