הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: למה קונספירציות נפוצות כל כך?

יש רגע כזה, כמעט אוטומטי, שבו נדמה שלאנושות יש גֵן רדום. מספיק שיתרחש אירוע גדול – התרסקות מסתורית, רצח פוליטי, פיגוע שמטלטל מדינה – כדי שהגן האנטישמי "יקפוץ" מיד: לפעמים זה מגיע כעלילה אחת מפורשת ("המוסד חיסל"), לפעמים כקריצה עבה ("אתם כבר יודעים מי"), ולעתים כמונולוג תמים לכאורה ("אני רק שואל שאלות"). אבל התוצאה זהה: אותה כתובת אחת שחוזרת שוב ושוב כקיצור דרך עולמי להסבר של כל מה שקשה לעכל: היהודים, ישראל, המוסד.

הדבר המוזר הוא לא שהטענות הזויות. הדבר המוזר הוא שהן מוּכרות. כאילו יש תבנית מוכנה שמחכה ברקע – וכשיש רעש, פחד, או אי-ודאות, התבנית פשוט נשלפת: "ארגונים סודיים", "קבוצה קטנה", "מאחורי הקלעים". ביוטיוב כבר מחכה גרסה ארוכה יותר: חיצים על מפות, מסגרות אדומות סביב פריים אקראי, ושורה תחתונה אחת. פעם קראו לזה שמועה, אחר כך עלילה, היום קוראים לזה "תוכן".