על רקע התפשטות תיאוריות קונספירציה על יהודים, ישראל והמוסד ברשתות החברתיות, מחקרים ומומחים מגלים כיצד לחץ, חוסר סבילות לעמימות והטיות קוגניטיביות עמוקות דוחפים אנשים להאמין ברעיונות לא הגיוניים ואיך אפשר להתמודד עם זה
איל לוינטר | 5 בפברואר 2026 | חברה והיסטוריה | 20 דק׳
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: למה קונספירציות נפוצות כל כך?
יש רגע כזה, כמעט אוטומטי, שבו נדמה שלאנושות יש גֵן רדום. מספיק שיתרחש אירוע גדול – התרסקות מסתורית, רצח פוליטי, פיגוע שמטלטל מדינה – כדי שהגן האנטישמי "יקפוץ" מיד: לפעמים זה מגיע כעלילה אחת מפורשת ("המוסד חיסל"), לפעמים כקריצה עבה ("אתם כבר יודעים מי"), ולעתים כמונולוג תמים לכאורה ("אני רק שואל שאלות"). אבל התוצאה זהה: אותה כתובת אחת שחוזרת שוב ושוב כקיצור דרך עולמי להסבר של כל מה שקשה לעכל: היהודים, ישראל, המוסד.
הדבר המוזר הוא לא שהטענות הזויות. הדבר המוזר הוא שהן מוּכרות. כאילו יש תבנית מוכנה שמחכה ברקע – וכשיש רעש, פחד, או אי-ודאות, התבנית פשוט נשלפת: "ארגונים סודיים", "קבוצה קטנה", "מאחורי הקלעים". ביוטיוב כבר מחכה גרסה ארוכה יותר: חיצים על מפות, מסגרות אדומות סביב פריים אקראי, ושורה תחתונה אחת. פעם קראו לזה שמועה, אחר כך עלילה, היום קוראים לזה "תוכן".
ואולי זו הנקודה החסרה: כדי שתיאוריית קונספירציה תעבוד, היא לא צריכה להתחיל ביהודים. היא צריכה להתחיל בהנחה בסיסית אחת – שהעולם לא קורה; העולם מופעל.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
איור אילוסטרציה: מגזין אפוק