"כלי התקשורת המרכזיים יוצרים קונצנזוס מזויף בנושא מסוים, תמימות דעים שלמעשה אינה קיימת, וכך משכנעים אותנו להתיישר לפי זה"

בשנות ה-70 ניסחה אליזבט נואל-נוימן (2010-1916), לימים פרופ' לתקשורת באוניברסיטת מיינץ ובאוניברסיטת שיקגו, תיאוריה שכונתה "ספירלת השתיקה". נואל-נוימן חקרה כיצד אנשים מצנזרים את עצמם עקב לחץ חברתי. התיאוריה שהגתה טענה כי כאשר התקשורת, למשל, יוצרת אשליה בכך שהיא מציגה לנו דעה מסוימת כאילו היא דעת הרוב והדעה המקובלת (בעוד שהיא דווקא דעת מיעוט), זה גורם לציבור שאינו מסכים עם הדעה הזו לשתוק ולא להביע את עמדתו, מחשש מפני בידוד חברתי (מה יחשבו עליי? האם ילעגו לי?). עם הזמן נוצר לחץ חברתי על ציבור זה להתאים את דעתו ל"דעת הרוב", ואט אט בתהליך ספירלי הוא משנה את דעתו עד שהיא באמת הופכת להיות דעת הרוב.

"נואל-נוימן טענה שככל שהפחד שלנו מבידוד חברתי חזק יותר, כך גדל הסיכוי שנלך עם תפיסת הרוב, או, ליתר דיוק, עם תפיסת הרוב המזויפת", אומרת לי סטלה מוראביטו, לשעבר אנליסטית ב-CIA ומחברת הספר "הנשק של הבדידות: כיצד עריצים מלבים את הפחד שלנו מבידוד כדי להשתיק, להפריד ולמשול". "היא טענה שאנשים נוטים לשתוק כשהם חושבים שדעתם אינה מקובלת או שדעתם משויכת למיעוט נלעג. לעומת זאת, כאשר אנשים מאמינים שבדעה שלהם מחזיק הרוב בחברה, יש סיכוי גבוה יותר שהם יביעו אותה. במילים אחרות, התקשורת יכולה ליצור מצג שווא כאילו דעת המיעוט היא היא דעת הרוב וליצור ספירלה שתוביל לשינוי בדעת הציבור".