הוא היה אסיר ונביא, שמרן ורדיקל, איש חופש ותומך נלהב בשלטון הצאר. כבר לפני 150 שנה הבין הגאון היצירתי פיודור דוסטוייבסקי לאן מתקדמת החברה והזהיר מכך. בדרכו לשם הוא ניתח תפיסות שנראו לו מוטעות והותיר אחריו תובנות רלוונטיות על אנוכיות, חמלה, בחירה חופשית ואמונה

12 ביולי 2021 | חברה והיסטוריה | 25 דק׳

דוסטוייבסקי הותיר אחריו יצירת מופת, שכעת הפכה לנבואה המגשימה את עצמה

לפני כ-150 שנה שלח הסופר פיודור דוסטוייבסקי את פרקיו הראשונים בספרו המתהווה "שדים" לעיתון "השליח הרוסי". ביום למחרת כתב לחברו המשורר אפולון מייקוב מכתב בו התייחס למחשבות שהטרידו אותו בעת כתיבת הספר. "המחלה שאמללה את הרוסים התרבותיים הייתה הרבה יותר ארסית מאשר דמיינו", כתב. "שדים", לא פחות, "נכנסו לגופם של בני האדם" והשתלטו עליהם, הפכו אותם לאחוזי דיבוק, כפי שמתואר בברית החדשה.

דוסטוייבסקי שהיה שם דבר ברוסיה ב-1871, כתב מילים אלו לאחר שנים בהן ניתח את הפרופילים הפסיכולוגיים של הישויות שהרכיבו את החברה, כמו גם את האידיאולוגיות שבבסיסה, והזהיר מפני הקרב ובא. מילותיו אולי נשמעות מפתיעות, אך אם חושבים עליהן מתוך ההתנסויות והתהליכים שעבר דוסטוייבסקי, כפי שנראה בכתבה זו, מבינים שלא רק שהן הגיוניות, אלא גם נבואיות ומשקפות במידה רבה את האתגרים שאנו חווים היום במערב כאינדיבידואלים וכחברה.

דוסטוייבסקי החל לכתוב במאה ה-19 שהייתה תקופה מיוחדת. הספרות הרוסית המוקדמת הייתה בעיקרה תיאולוגית. היא נשלטה על ידי רעיונות וערכים דתיים שנגזרו מהנצרות הביזנטית. רק בסוף המאה ה-17 חל שינוי הדרגתי כאשר פיוטר הגדול עלה לשלטון והתעקש שהמעמד האורייני (המשכיל) שאפיין את האצולה ששלטה במדינה, לא יתחנך על פי הנורמות המסורתיות, אלא על פי הנורמות המערביות האירופיות שהשתלטו בהדרגה על המחשבה האירופית באותם ימים, והושפעו מהגותם הרציונליסטית של רנה דקארט, ברוך שפינוזה וג'ון לוק. הרציונליזם הזה מצא משמעות לחיים לא בתיאולוגיה, אלא במדע. לא בחיפוש שהתוותה האמונה, אלא בחתירה למצב מטריאליסטי טוב יותר.