ראיון עם המסתערבת הראשונה בצה"ל: על ההתמודדות עם החיים הכפולים, על ההכשרה כסוכנת שטח, על הפעילות הסמויה בלב השכונות הכי בוערות בשטחים ועל מה שחשבה כשצפתה ב"פאודה"

דינה גורדון | 11 בספטמבר 2019 | חברה והיסטוריה | 12 דק׳

החיים מעיני מסתערבת

״אנחנו נוסעים בטרנזיט לבנה בסמטאות צפופות בכפר ערבי במזרח ירושלים. אני והנהג שלצידי נראים מקומיים לגמרי. השעה היא לקראת צהריים ביום חורפי טיפוסי. ילדים יוצאים מבית הספר ומתחילים להתפזר בסמטאות. אני מעיפה מבט לשמים ורואה שעומד לרדת גשם. באוזנייה של מכשיר הקשר התחובה באוזני אני שומעת הודעה שקוטעת את מחשבותיי: 'קבל, יש עיניים על הנידון'. אני מהדקת את אוזניית הקשר לאוזן, מסדרת את המטפחת שעל ראשי, ועוד שנייה זה מתחיל. אנחנו נכנסים לסמטה ורואים את החשוד. הנהג מתקרב אליו, מאט, פותח את החלון ומבקש אש. באותה שנייה שני לוחמים שישבו במושב האחורי מזנקים עליו. הוא נאבק איתם. יש לנו 30 שניות להסתלק מהמקום. הנהג יוצא מהמכונית ומכוון אליו אקדח. הוא ממשיך להאבק. אני מסתכלת מסביב לראות אם יש אנשים ומוציאה את האקדח שלי, דורכת אותו, יוצאת מהמכונית ומכוונת אליו. והוא מתבונן בי בשוק מוחלט, קופא במקום. אישה, בלבוש ערבי מסורתי, מכוונת אליו אקדח. גורם ההפתעה שיתק אותו לגמרי. אנחנו דוחפים אותו לתוך הטרנזיט ותוך שלוש שניות אנחנו לא שם".

האירוע הזה היה אחד האירועים השגרתיים שבהם השתתפה שיר פלד לפני כ-15 שנה כאשר שירתה בצבא בתפקיד של מסתערבת. ”האמת היא שהרעיון של להיות לוחמת קרבית לא היה זר לי בכלל", מספרת לי פלד בריאיון. "גדלתי בבית עם מורשת קרב. אבי הקדיש את חייו למלחמה בטרור, והוא עצמו היה מפקד של יחידת מסתערבים". אבל מה שדחף אותה סופית להתנדב ליחידת המסתערבים היה אירוע קשה אחר. "הייתי תלמידת כיתה י"ב בבית הספר לאמנויות בירושלים. עליתי לאוטובוס בדרך הביתה בסוף יום לימודים. רוב המושבים היו תפוסים, ואני התקדמתי לעבר הספסל האחורי. האוטובוס נסע לאיטו לאורך רחוב קינג ג'ורג' ואלפית שנייה לפני שהספקתי להתיישב נשמע פיצוץ אדיר. החלק האחורי של האוטובוס התעופף באוויר, מסביב נשמעו צרחות אימה, אש, סירנות, פצועים והרוגים. אני הרגשתי איך חרדה משתקת שוטפת את כל גופי".