דיוויד מטאס, ע"וד יהודי-קנדי, צעד במהירות לאורך מסדרונות שדה התעופה בוויניפג שבקנדה לשער העלייה למטוס ללונדון. זה היה בנובמבר 2014, אז הוא קיבל הזמנה להציג בפני הפרלמנט הבריטי את הנושא הבוער של קצירת איברים בכפייה בסין. למחרת הוא הציג את נושא קצירת האיברים בסין בפני האסיפה הלאומית של ויילס. וחזר בזמן, יומיים אחר כך, לעיר מגוריו, ויניפג, להרצות בשיעור הקבוע שלו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מניטובה, בקורס: "משפט וחוק של מהגרים ופליטים".

כשהתחילה להשתעל היא ניסתה לנפנף את השיעול, תוך שהיא מזכירה לעצמה שלאימהות אין זמן להיות חולות

רק יומיים בילה בעיר מגוריו ושוב טס הפעם לפריז להשתתף בכנס בין-לאומי בנושא של ניצול מיני של ילדים. שם הוא הציג את הדוח שהכין על המצב בתחום זה בצפון אמריקה. ארבעה ימים אחר כך טס מפריז לוושינגטון די. סי. להציג דוח על ביזוי זכויות אדם במקומות שונים בעולם, בכנס של "חינוך לזכויות אדם". התחנה הבאה ניו יורק שם השתתף בכנס שדן במצוקת הטאמילים בסרי לנקה, והציג דוח מקיף על מצבם. למחרת הוא טס, דרך פרנקפורט, לסינגפור להציג בפני הקהילה היהודית המקומית את הנושא של עשיית צדק למען יהודים מארצות ערב. חמישה ימים אחר כך הוא הוזמן לדרבן, העיר השנייה בגודלה בדרום אפריקה, לכנס בנושא רצח עם. שם הוא הציג את הקושי להוכיח רצח עם כאשר מבצעי הפשע עדיין נמצאים בשלטון.

"כך יצא שבמהלך 19 ימים, חציתי את האוקיאנוס האטלנטי חמש פעמים, ואת האוקיאנוס השקט פעם אחת", הוא סיפר בראיון לאפוק טיימס, כאשר הגיע לישראל בספטמבר האחרון להשתתף בכנס למשפט רפואי וביו אתיקה. "לאורך אותם 19 ימים נתתי תשע הרצאות בשלוש יבשות שונות, במגוון גדול של נושאים. ובכל אותו זמן גם ניהלתי מרחוק את המשרד שלי לעריכת דין בוויניפג". השבועיים וחצי האינטנסיביים האלה אינם יוצאי דופן עבור מטאס. זו למעשה ההתנהלות האופיינית שלו לאורך חמישה עשורים שבהם הוא משקיע את מיטב הידע והמיומנויות שיש לו כעורך דין בין-לאומי לזכויות אדם, בהתנדבות, בכל מקום בעולם שבו הוא נקרא לעזור.

קשה לחבר בין הסיפור חובק העולם הזה של מטאס לבין המראה שלו: גיל מתקדם (75), נמוך קומה, דק ושברירי. אבל הלהט שלו, כשהוא מספר על עבודתו, הברק בעיניים, והאנרגיה שהוא מקרין סביבו, מדבקים ומעוררים השראה.

אנשים רבים שואלים אותו למה הוא עושה את כל זה. בספרו, האחרון, בעל אותו שם: Why Did You Do That 2015)) הוא מספר כיצד התחיל הכול – בעניין העמוק שהיה לו בשואה.

מה אדם אחד יכול לעשות

הסבים של מטאס, מצד שני הוריו, הגיעו לקנדה לפני מלחמת העולם הראשונה. הוריו נולדו בסביבה בטוחה בוויניפג, וכך גם הוא עצמו. אף אחד מבני המשפחה הקרובה או המורחבת שלו לא נספה בשואה. אבל הוא ידע על הנושא מסיפורים ששמע מגיל צעיר, וממה שלמד בעצמו מאוחר יותר. העיירות שמהן הגיעו הסבים, ברוסיה וברומניה, נמחקו על ידי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה, ורובם המוחלט של עשרות אלפי היהודים שחיו בהן, נרצחו או נשלחו למחנות. הוא ראה את עצמו כבר מזל רב: "אם גרמניה ובעלות בריתה היו מנצחות במלחמה, לא אני, ולא אף יהודי אחר, היו חיים היום". אבל להרגשתו ה"מזל" או הגורל הזה הטיל עליו גם אחריות אין-סופית, שהפכה לשליחות של חייו. "ללמוד את הלקחים של השואה, ולנקוט בפעולה", בכל עת ובכל מקום שבו מתקיימת הפרה של זכויות אדם.

אחד הפושעים הראשונים שמטאס הביא לדין היה אלברט הלמוט ראוקה, שהיה אחראי ישירות לרציחתם של יותר מעשרת אלפים יהודים

היו לקחים רבים שמטאס למד מהשואה, אבל אחד החשובים, מבחינתו, היה שפושעי מלחמה, בכל מקום, חייבים לעמוד לדין על מעשיהם. והראשונים שחייבים לעמוד לדין הם פושעי המלחמה הנאצים.

כשאנשים שאלו את מטאס האם הוא מתכוון להיות "צייד נאצים", הוא ענה שבקנדה זה קל מדי ל"צוד" נאצים. אחרי המלחמה, 2,000 פושעי מלחמה נאצים קיבלו מקלט בקנדה, ולא היה שום קושי למצוא אותם. הקושי הגדול היה להעמיד אותם לדין אחרי שנתפסו. משום כך ענה מטאס שהוא אינו מתכוון להיות צייד נאצים, אלא "צייד צדק".

אחד הפושעים הראשונים שמטאס אחראי להבאתו לדין היה אלברט הלמוט ראוקה. קצין האס-אס ראוקה היה אחראי ישירות לרציחתם של יותר מעשרת אלפים יהודים מגטו קובנה שבליטא. מטאס, יחד עם צוות של משפטנים, הצליחו להביא להסגרתו לגרמניה, שם הוא מת בכלא. אבל ראוקה היה מהבודדים שמיצו איתם את הדין.

התברר שדעת הקהל בקנדה העדיפה ברובה הגדול לשכוח או לסלוח, מסיבות פוליטיות ומתוך שיקולי נוחות. יותר מכך, החוקים בקנדה לגבי פושעי מלחמה היו מעורפלים מכדי שיאפשרו מיצוי דין או הסגרה. בסך הכול הוגשו האשמות רק נגד 28 פושעי מלחמה שמצאו מקלט בקנדה, ורק בודדים מתוכם הוסגרו למדינות מוצאם. החוק בקנדה עדיין לא היה ערוך לכך. אבל מטאס לא התייאש. הוא רק הגביר את מאמציו, מול הממשלה ומול מערכת המשפט בקנדה, לחוקק חוקים ולבנות מערכת כזאת שלא תאפשר, גם לא בעתיד הרחוק יותר, לאף אדם שהיה שותף לרצח עם או לפשעי מלחמה אחרים, לחמוק מעונש.

בשנות ה-90 ברח לקנדה ליאון מוגסרה, מי שנחשב לאחד האחראים הישירים לרצח עם של בני הקבוצה האתנית טוטסי ברואנדה. אז מערכת המשפט הקנדית כבר הייתה ערוכה לכך. הוא הוסגר לרואנדה ושם נידון למאסר עולם.

אבל מטאס לא עסק רק בחיזוק מערכת המשפט הקנדית כדי שתוכל להביא לדין פושעי מלחמה. אלא גם עסק בנושאים שאף אחד לא יכול, או לא רוצה, לפעול בהם.

"למה אתם לא עושים שום דבר?"

יום אחד, במארס 2006, אישה ממוצא סיני, עם השם הבדוי "אנני", יצאה בהודעה מרעישה לתקשורת בוושינגטון די סי. היא סיפרה שבעלה לשעבר התוודה בפניה שבעבודתו כרופא בבית החולים סו-ג'יא-טון, בעיר שן-יאנג שבסין, הוא קצר בכפייה קרניות מעיניהם של מתרגלי פאלון גונג, בשנים 2005-2003. היא הוסיפה שרופאים נוספים קצרו ממתרגלי פאלון גונג איברים חיוניים כמו לב, כליות וכבד שנמכרו במחירים גבוהים ל"תיירי השתלות", וגופות המתרגלים נזרקו למשרפות. המשטר בסין הכחיש מיד את הדברים.

כשאנשים שאלו את מטאס האם הוא מתכוון להיות "צייד נאצים", הוא ענה שבקנדה זה קל מדי ל"צוד" נאצים

מטאס חש נרעש. הוא הכיר היטב את הסיפור של מתרגלי הפאלון גונג בסין. הוא ידע שמקור השיטה הוא במסורת בודהיסטית עתיקה, ושהיא מבוססת על הערכים של אמת, חמלה וסובלנות. השיטה הוצגה לציבור בסין ב-1992, ומיד משכה אליה מיליוני סינים מכל שדרות הציבור. אנשים בממשלה, בצבא, במשטרה, באקדמיה ואזרחים מכל ארחות החיים תרגלו פאלון גונג. ב-1999 התברר למשטר בסין שכ-100 מיליון סינים מתרגלים את השיטה – יותר ממספר האנשים שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית הסינית. מנהיגי המפלגה נבעתו, ובוקר אחד, בצעד חד ופתאומי, הודיע המשטר בכל אמצעי התקשורת וזרועות התעמולה שתרגול השיטה אסור על פי חוק, ומי שימשיך לתרגל, ייענש בצורה חמורה.

מה שקרה אחר כך למתרגלי הפאלון גונג בסין, הזכיר למטאס באופן חד ומכאיב את מה שקרה ליהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. אחרי שמתרגלי הפאלון גונג תויגו כאויבי העם, החל המשטר להפיץ תעמולת שנאה נגדם בכל אמצעי התקשורת, הנשלטים בידי המדינה. בהמשך, כשמאות אלפי מתרגלים סירבו לחתום שהם מוותרים על אמונתם, הם נכלאו במחנות עבודה בכפייה, בבתי סוהר ובבתי חולים פסיכיאטריים, שם עברו עינויים קשים, עד מוות.

מטאס הכיר את כל זה, אבל ההצהרה של אנני העבירה צמרמורת חוזרת בכל גופו. היא הזכירה לו את הניסויים שנעשו במחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, רק שכעת זה באמצעים ובטכנולוגיה משוכללים הרבה יותר. מטאס כבר נשבע "לעולם לא עוד". אבל האם מה שאנני סיפרה הוא באמת נכון? איך אפשר לבדוק את זה? הקורבנות מתים, אי אפשר לבקר בזירות הפשע (בתי החולים בסין), כל התיעוד על כך נמצא בידי המשטר בסין, ומבצעי הפשעים בוודאי שלא יבואו להעיד.

מטאס החליט לא לשקוט עד שימצא את כל המידע. יחד עם ידידו, חבר הפרלמנט הקנדי דיוויד קילגור, הם פתחו בחקירה מקיפה של הנושא. מסקנותיהם פורסמו ב-2006 בדוח שהופיע כספר בשם "קציר דמים", (Bloody Harvest). (גרסה מעודכנת יצאה ב-2009). בהעדר אפשרות להוכחות ממשיות הם מביאים 33 הוכחות נסיבתיות, כולל בין השאר את מספרן הרב של השתלות האיברים הנערכות בסין כל שנה – מספר שהוא גדול הרבה יותר ממספר האסירים הפליליים המוצאים להורג – שלטענת המשטר בסין הם המקור לאיברים. זמן ההמתנה הקצר להשתלה (שבוע עד שבועיים), ושיחות מוקלטות של אנשים שהתחזו לחולים וביקשו מפורשות השתלת איבר ממתרגל פאלון גונג, כי הם נחשבים לאנשים בריאים יותר. המסקנה החד משמעית של מטאס וקילגור בדוח היא: "המשטר בסין ושלוחותיו ברחבי המדינה, כמו בתי חולים ומרכזי מעצר, רצחו מאז 1999 מספר גדול, לא ידוע, של מתרגלי פאלון גונג. איברים חיוניים נקצרו מגופם ונמכרו במחירים גבוהים".

ב-2010 היה מטאס אחד המועמדים לפרס נובל לשלום. הוא לא זכה, אבל זה לא מטריד אותו. הוא ממשיך להיות עסוק מעל לראש במשימה שלו. קצירת האיברים ממתרגלי פאלון גונג בסין עדיין נמשכת וכך גם הפרות זכויות אדם במקומות רבים אחרים בעולם. ובתשובה לשאלה שהוא נשאל: למה הוא עושה את כל מה שהוא עושה? הוא עונה בחדות: "זה אני שצריך לשאול אתכם, למה אתם לא עושים שום דבר?"