בבית הספר ״וולדורף״ שבעמק הסיליקון אין מחשבים וגם לא סמארטפונים או אייפדים. אסור להביא לכיתות שום סוג של מסכים ומסתייגים מהשימוש בהם גם בבית. הטכנולוגיות המתקדמות ביותר שבהן משתמשים ללימוד הם לוחות רגילים עם גירים צבעוניים, ניירות, עפרונות צהובים מחודדים, מסרגות ולפעמים גם בוץ. אבל למרבה ההפתעה 75 אחוז מהתלמידים בבית הספר הם ילדים להורים שעובדים בתעשיית ההייטק בעמק הסיליקון, לפי הניו יורק טיימס. ביניהם אפשר למצוא את אורן זאב ממייסדי קרן אייפקס בישראל שמתגורר בארה״ב כבר עשור, ופועל כמשקיע הייטק סדרתי, את מת׳יו מנגרניק, סמנכ״ל הטכנולוגיה של eBay, את אלן איגל ממחלקת קשרי חוץ של גוגל, את בנו של סמנכ״ל ההנדסה של גוגל, ועוד ילדים שהוריהם עובדים באפל, מיקרוסופט, פייפאל ויאהו.

בכירי עמק הסיליקון, אלה שמייצרים ומתפרנסים מהטכנולוגיות, חושבים שיותר בריא לילדיהם לא להיחשף אליהן בגיל צעיר משום שהן פוגעות בחשיבה היצירתית, בתנועה, ביכולת להתרכז ובאינטראקציה של התלמידים עם המורה ובינם לבין עצמם. ״לטכנולוגיה יש המקום והזמן שלה״, אומר איגל לניו יורק טיימס.

בגילאים הצעירים עדיף לדעתם שהילדים ילמדו דרך משחק עם חומרים אמיתיים. ברוח זו אפשר למצוא את הילדים ביום טיפוסי בבית הספר מעבירים מסרגות עץ בכדורי צמר ויוצרים מהם צורות מורכבות, כשהמטרה הסופית היא לסרוג גרביים. לדברי המורים המטלה הזאת מפתחת קואורדינציה ויכולות מתמטיות. הם משננים שירים של משוררים מפורסמים מארצות שונות, תוך כדי זריקות ומסירות של שקיות שעועית, שמטרתן לסנכרן בין פעולות הגוף והמוח. שברים הם לומדים על ידי חיתוך פירות ועוגות לחצאים, רבעים ושישיות, ואת החושים הם מחדדים דרך מישוש חפצים עם טקסטורות שונות.

יש חוקרים שתומכים בגישה הזאת. גרג סימון, כתב ב-2011 לניו יורק טיימס: ״בשנים 1997-1993 הייתי ממונה על התוכנית של הנשיא קלינטון לחבר בתי ספר לרשת האינטרנט רק החל מכיתות ו׳. ילדים בגיל צעיר יותר צריכים לחוות את העולם דרך הידיים, הלב והגוף, לא רק דרך המוח. בכיתה ו׳ הילדים כבר עברו את שלב המשחק מבחינה התפתחותית והם מוכנים יותר ללימוד טכנולוגי ואינטלקטואלי. לכן מחשבים בגיל הזה מתאימים יותר. כאשר הורים מתלהבים שילדיהם יודעים להשתמש במחשב או באייפון לפני גיל הגן, הם מרוממים את ההישגים הטכנולוגיים והאינטלקטואליים מעל המשחק של הילדים.

״האירוניה היא שהצלחה בחיים תלויה הרבה יותר בפיתוח הדמיון דרך משחק מאשר בלימוד טכנולוגיה שתתיישן במהרה. לכן בתי ספר מבזבזים כסף ומכשילים את הילדים כאשר הם משקיעים מיליונים בטכנולוגיה ומבטלים זמן משחק של הילדים״.

פול תומס, מורה לשעבר וכיום פרופסור לחינוך באוניברסיטת פורמן בדרום קרוליינה, ארה״ב, כתב 12 ספרים על החינוך הציבורי. לדעתו כדי לעורר מוטיבציה ועניין עמוק ומתמשך אצל התלמידים, צריך להיות קשר ישיר בין התלמידים למורה ובין התלמידים עצמם. ״למידה היא חוויה אנושית. כאשר רוצים ללמד חשיבה ביקורתית, קריאה וכישורים מתמטיים, טכנולוגיה רק גורמת להסחת דעת״, הוא טוען באותו מאמר.

למי שמודאג שהילדים לא יפתחו אוריינות דיגיטלית ויפגרו אחרי אלה שלמדו את הטכנולוגיה כבר בגיל צעיר אומר איגל: ״אנחנו בגוגל ובכל החברות האחרות מייצרים טכנולוגיות שסופר קל להשתמש בהן. זה כמו לצחצח שיניים. אין שום סיבה שילדים לא ילמדו בקלות להשתמש בהן כשהם גדולים יותר״.

הורי עמק הסיליקון ששולחים את ילדיהם לבית הספר הזה גם לא מודאגים מהעתיד המקצועי של ילדיהם. הם סומכים על סקר שערכה רשת בתי הספר של וולדורף, לפיו 94 אחוז מהתלמידים שסיימו את לימודיהם בתיכון של הרשת בשנים 2004-1994, סיימו לאחר מכן גם לימודים בקולג׳ והמשיכו לתארים מתקדמים.

יש אולי סיבה נוספת לכך שעובדי עמק הסיליקון מגוננים על ילדיהם הצעירים מפני הטכנולוגיות שהם מייצרים. יחד עם זה שהן מושכות את הלב, משעשעות ומבדרות הן גם ממכרות, הם אומרים. בכנס Wisdom 2.0 ב-2012 שבו השתתפו מייסדים ובכירים מפייסבוק, טוויטר, גוגל, מיקרוסופט, סיסקו ואחרים אמר אריק שירמייר, מייסד שותף של זינגה, חברת הענק למשחקי מחשב, שהחברה שלו גרמה למיליוני אנשים להיות מכורים לדופמין, לפי הניו יורק טיימס. דופמין הוא אותו חומר כימי שמשתחרר במוח כאשר מבצעים פעולות מהנות והוא גם משחק תפקיד מרכזי ביצירת התמכרויות. אבל לדעת שירמייר חברות הטכנולוגיה לא אחראיות להתמכרות הזאת בדיוק כפי שמסעדות המזון המהיר לא אחראיות לכך שאנשים משמינים מהאוכל שהן מגישות.

ייתכן שהוא צודק. ייתכן שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו ולאזן את זמן הפייסבוק והסמארטפון בחייו ועוד יותר של ילדיו הצעירים.