במאה הרביעית לספירה, בתקופת שושלת ג'ין, חי לו דייג. יום אחד שט הדייג לאורך הנהר, מבלי לשים לב לדרך, כשלפתע הבחין בחורשה של עצי אפרסקים פורחים, מסודרים בשתי גדות הנהר, נפרשים לאורך מרחק גדול, ללא שום עץ אחר ביניהם. עלי כותרת יפהפיים נפלו בכל מקום והפיצו ריח. הדייג חשב שזה מראה ייחודי מאוד, והתקרב כדי לראות עד לאן משתרעת החורשה המיוחדת הזאת.

עצי האפרסק נגמרו במקום שבו נבע מעיין בתחילתו של נחל, ושם ראה הדייג הר. בהר היה פתח קטן, שדרכו הוא יכול היה לראות אור. הדייג השאיר את הסירה, ונכנס דרך הפתח. בהתחלה, הפתח היה צר כל כך שהוא בקושי הצליח לעבור. אבל אחרי שהתקדם מעט יותר, המעבר הלך והתרחב, עד שלבסוף התגלה מישור רחב עם בתים מרשימים, שדות מטופחים, בריכות יפהפיות, עצי תות, במבוקים, ועוד מראות מאירי עיניים שונים. כשהתקרב הדייג הוא ראה גברים ונשים עובדים בשדות כשהם לבושים בבגדים שנראים זרים. הזקנים והילדים נראו שמחים ומרוצים. המקום היה ממש מושלם.

תושבי המקום הופתעו מאוד לראות את הדייג ושאלו אותו מהיכן הגיע. הוא סיפר להם את קורותיו, וכמה תושבים הזמינו אותו לביתם, והגישו לו ארוחה עשירה ויין. כשתושבים אחרים שמעו על הדייג הם הגיעו לשאול אותו שאלות.

תושבי הכפר הקסום סיפרו לדייג שכדי להימנע מהמהומות והמלחמות בשושלת צ'ין, כ-600 שנה קודם לכן, אבותיהם הגיעו לכפר המבודד הזה, ומעולם לא עזבו. אף פעם לא היה להם קשר עם העולם החיצון. הם הקשיבו ברוב קשב כשהדייג סיפר להם על קורותיה של סין בכל אותן שנים רבות. לאחר מכן, תושבים נוספים הזמינו את הדייג לבתיהם ואירחו אותו כיד המלך.

אחרי כמה ימים נפרד הדייג מתושבי הכפר. התושבים אמרו לו: "לא כדאי לספר לאנשים בחוץ עלינו".

הדייג הנרגש יצא דרך הפתח בהר ומצא את סירתו. הוא חזר על עקבותיו כשהוא משאיר סימנים לאורך הדרך כדי למצוא בשנית את המקום. כשהגיע לעיירה שלו הוא ניגש מיד למושל וסיפר לו את שקרה. המושל שלח מיד אנשים להצטרף לדייג ולעקוב אחר הסימנים שהשאיר כדי למצוא את המקום שוב, אבל הם מעולם לא הצליחו למצוא דבר. היה אדם נוסף שניסה לחפש את המקום הקסום הזה, אבל מת ממחלה לפני שהצליח למצוא אותו. מאז ועד היום, אף אחד לא ניסה עוד לחפש את המקום.

‭***‬

הסיפור הזה, "מעיין האפרסקים הפורחים", שנחשב לקלאסיקה בתרבות הסינית, נכתב על ידי טאו יואן-מינג (427-365), משורר חשוב בהיסטוריה הסינית שרבים שאבו ממנו השראה.

הסיפור הזה הוא מקור ההשראה לביטוי הסיני "מעיין אפרסקים מחוץ לעולם" (世外桃源, shì wài táo yuán), שמתאר מקום מבודד משאר העולם, מקום מפלט מהעולם האמיתי, מקום אוטופי או שנגרילה.

בסין המסורתית הייתה אמונה שישנם מעין עולמות אחרים, או ממדים אחרים, שאיננו יכולים לראות בעינינו בזמנים רגילים, אבל לכמה אנשים ניתנה ההזדמנות לחוות את קיומם. סיפורים רבים מה"טאואיזם" מתארים את קורותיהם של אנשים שהגיעו למקומות כאלה.

טאו יואן-מינג עצמו היה "טאואיסט" שאהב להתבודד, להסתובב במקומות מרוחקים מאדם, ולכתוב. הטאואיסטים, אפשר לומר, הם אנשים שמחפשים את ה"טאו", או ה"דרך". הסינים נהגו להאמין שמאחורי התופעות בעולם שלנו קיים דבר מה שנסתר מהעין אבל אחראי לאיך שהדברים מתרחשים. הם כינו אותו "טאו" (או "דאו"), ובתרגום חופשי, "דרך".

לאו דזה, מי שנחשב למורה הגדול של ה"טאואיזם", כתב:

‭***‬

יש דבר שגיבושו בערפל
נולד לפני השמים והארץ, שקט, שומם
עומד לבדו ואינו משתנה
סובב בכול ואינו עייף
אפשר לראות בו את אם העולם.
אינני יודע את שמו,
אכנה אותו "הדרך"
"ספר הדרך והסגולה"

(בתרגום דן דאור ויואב אריאל)

‭***‬

הטאואיסטים האמינו שבמקור שלנו אנחנו כולנו התאמנו ל"דרך" הזאת, או ל"טאו" הזה, אבל עם הזמן התרחקנו ממנו ואיבדנו את הפשטות הטבעית שלנו. לכן רבים מהטאואיסטים אהבו להסתובב לבדם בשקט בהרים כדי למצוא מחדש את הפשטות והשלווה. הם גם היו עוסקים בפרקטיקות שונות לשיפור עצמי כמו מדיטציה.