לפני שנים רבות רבות היה כפר אחד בסין שבו איבדו אנשים את המוסריות שלהם ונעשו מושחתים מאוד. מיום ליום הם נעשו רעים יותר ויותר, רימו זה את זה, פגעו זה בזה ונאבקו כל הזמן כדי להשיג עוד עבור עצמם. כשרמת המוסריות של הכפר המשיכה להתדרדר, החליטו השמים להרוס את הכפר. אבל מה אם נותרו בכפר אנשים טובים?

יום אחד הגיעה לעיר קבצנית. היא הייתה לבושה בסחבות, וריח נוראי נישא ממנה למרחק. כשעברה ליד אנשים, הם הניחו את ידיהם על האף כדי לא להריח את הצחנה. הקבצנית עברה בין האנשים והתחננה למעט מזון, אבל אף אחד לא הסכים לעזור לה. כעבור כמה ימים הקבצנית כבר הייתה מותשת מרעב והתמוטטה באמצע הדרך. אף אחד לא ניגש לעזור לה. 

בין כל אנשי הכפר הייתה אישה אחת, מבוגרת, שתמיד עזרה לאנשים. היא הייתה נותנת מזון לקבצנים גם כשהייתה בעצמה במצוקה. היא דאגה לטהר את לבה ולשפר את אופייה, ותמיד ניסתה להיות בן אדם טוב. בכל יום היא הייתה מתפללת מול תמונתו של הבודהא. באותו יום, האישה טובת הלב עברה ברחוב, כשלפתע ראתה את הקבצנית מוטלת על הארץ. היא אספה אותה לביתה, נתנה לה מים, והלכה להכין לה ארוחה ממעט האוכל שנותר לה.

כשחזרה האישה מהמטבח, נגלה לפניה מראה מופלא. במקום קבצנית היא ראתה בודהיסאטווה מרשימה, מוקפת ביפהפיות שמימיות שפיזרו פרחים. האישה המבוגרת כרעה ברך וקדה עמוקות. הבודהיסאטווה סיפרה לאישה המבוגרת שבקרוב יגיע מבול נוראי ושיטפון יציף את הכפר. כל הכפר יחרב על כל אנשיו. 

אבל ממש רגע לפני שיתחיל המבול, כך הסבירה הבודהיסאטווה, יופיע סימן. ״במרכז הכפר ישנו פסל אבן של אריה״, היא אמרה. ״כשעיניו של אריה האבן יהפכו לאדומות, האסון יגיע״. באותו זמן, היא הסבירה, מי שיברח מהכפר ויעלה אל ההר הגבוה, יוכל להינצל. הבודהיסאטווה, שהגיעה לכפר בדמות של קבצנית, סיימה את דבריה ונעלמה.

האישה המודאגת ניגשה בכל יום למרכז הכפר כדי לבדוק האם עיניו של אריה האבן כבר הפכו אדומות. היא מיהרה לספר לכל תושבי הכפר מה עומד להתרחש וכיצד עליהם להינצל, אבל אף אחד לא האמין לה. במקום זאת, כולם לעגו לה. הם צחקו עליה אפילו יותר אחרי שסיפרה להם שהעיניים של אריה האבן יהפכו לאדומות לפני שיגיע האסון. ״כיצד יכולים עיני האבן של האריה להיעשות אדומות פתאום?״ הם גיחכו.

כדי להשתעשע, כמה מתושבי הכפר החליטו לעשות מעשה. בלילה, בחושך, הם התגנבו אל פסל האריה שבמרכז הכפר, וצבעו את העיניים שלו באדום. בבוקר הם המתינו ליד הפסל לאישה המבוגרת שתבוא כבכל יום לבדוק את עיניו. כשהגיעה האישה באותו בוקר היא נבהלה מאוד. היא עברה בחרדה מאיש לאיש, והצביעה על עיניו האדומות של האריה. ״האסון עומד להגיע! המבול כבר כאן! מהרו אל ההר״, היא קראה.

התושבים, שידעו כיצד הפכו עיני האריה לאדומות, רק צחקו וצחקו, עד שכמעט נחנקו. ״זקנה מגוחכת״, הם קראו. האישה ראתה שאף אחד לא נענה להפצרותיה, ובלב כבד ברחה לבדה אל ההר הגבוה.

התושבים המשועשעים עדיין לא הצליחו להירגע מצחוקם הפרוע, כשלפתע נשמע רעם חזק, וגשם החל לרדת. הבעות הפנים של התושבים המשועשעים השתנו בבת אחת. הגשם הלך והתחזק במהרה. אף אחד כבר לא צחק. לא עברו כמה דקות והגשם נהיה חזק כל כך שהוא הציף את כל הכפר, ואף אחד כבר לא הצליח לברוח. כשהגיעה האישה המבוגרת לפסגת ההר היא הסתכלה לאחור, וראתה את כפר הולדתה מוצף כולו במים. לא נותר לה אלא להתייפח על מר גורלם של אנשי הכפר שתמיד ניסתה לעזור להם, ולהודות לבודהיסאטווה על ההזדמנות להינצל.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן