המלך ג׳וֹאוּ משושלת שאנג ופילגשו האהובה והיפהפייה דא-ג׳י שטו להנאתם בסירה על בריכת האלכוהול הענקית שבחצר הארמון. כשהתחשק להם הושיטו יד אל מחוץ לסירה ולגמו להם קצת מהשיכר. כשנעשו רעבים הם השיטו את הסירה שלהם אל עבר האי שבמרכז הבריכה וקטפו להם בשר צלוי מענפי העצים. דא-ג׳י, כך מסופר, אהבה להזמין אורחים למתחם התענוגות הזה, גברים ונשים, ולגרום להם לפזז בעירום.

המלך המושחת התמכר לאלכוהול, למין ולהנאות החיים, ועסק פחות ופחות בניהול ענייני המדינה. כדי להשביע את תשוקותיו הוא העלה את עול המסים. ככל שעבר הזמן כך הסכים עוד פחות להקשיב לעצות כנות מפקידיו ומיועציו. הוא גם הגביר את השימוש בעונשי מוות. יום אחד הגיע לפניו דודו ומחה בפניו על שלטונו האכזרי. המלך ג׳ואו לא היסס וחתך החוצה את לבו של דודו מגופו. יש אומרים שהיה זה רעיון של הפילגש דא-ג׳י, שהציעה למלך לבדוק כיצד נראה לב של צדיק.

זה לא היה הרעיון האכזרי היחידי של דא-ג׳י שהמלך אימץ בשמחה. לדא-ג׳י היה רעיון כיצד לטפל בכל הפקידים והיועצים המציקים שבאים להציע למלך לתקן את דרכיו. גליל ברונזה חלול היה ממולא בגחלים לוהטות. הפקיד המטריד היה מצווה לחבק את הגליל, עד שהיה נצלה למוות. 

באותה תקופה, במאה ה-11 לפנה״ס, סין הייתה מחולקת לכמה ממלכות שהיו כפופות לשלטונה המרכזי של שושלת שאנג. אחת המשגשגות שבהן הייתה ממלכת ג׳וֹאוּ (בסינית המילה נכתבת אחרת משמו של העריץ). המלך ווֶן (״תרבות״ בסינית) כונן בממלכת ג׳ואו ממשל הממוקד בטובתם של הנתינים, קידם את החינוך והפחית את המסים. הוא שמר על נאמנותו לשליטו משושלת שאנג וניסה לתקן את דרכיו.

אולם כשבנו, המלך וו (״לחימה״ בסינית), ירש את השלטון, שלטונו של המלך ג׳ואו העריץ רק המשיך להיעשות מושחת ואכזרי יותר. שליטים רבים בסין הפסיקו לחוש שעליהם להיות נאמנים לו. מצד שני, רבים מהם רחשו כבוד עמוק לממשל המוסרי והשלֵו שנוסד בממלכת ג׳ואו. המלך וו החליט שעליו לעשות מעשה. הוא איחד תחתיו שליטים שהיו נאמנים לו ופתח במלחמה נגד שושלת השאנג. בתוך זמן קצר הצליח להפיל את המשטר האכזר, לאחד את סין תחת שלטונו, ולהקים את האימפריה ששלטה למשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה הסינית, שושלת ג׳ואו.

וו הורה לכתוב על עמודים, דלתות, מראות וחלונות משפטים שהזכירו לו לסלק מעצמו תשוקות ועצלות, להקפיד לשים את הצדק מעל הכול ולנהל בחריצות את המדינה. הוא הקפיד גם לבקש כל הזמן עצות מלומדות מפקידיו כדי לבחון כיצד עליו לתקן את דרכיו.

נאמנות היא ערך חשוב ביותר בתרבות הסינית. על הפקידים והנתינים, לפיכך, להיות תמיד מסורים וצייתנים לשליטם. זאת הסיבה שאחד המלכים בסין תמה פעם כיצד יתכן שהמלך וו נחשב למלך צדיק אף על פי שמרד בשליטו. ״האם מותר לשר להרוג את שליטו?״ הוא שאל את מנציוס (מנג-דזה), אחד ההוגים החשובים בהיסטוריה הסינית הנחשב לממשיך דרכו של קונפוציוס.

״מי שפוגע במוסר נחשב לשודד״, ענה לו מנציוס, ״ומי שהולך נגד הצדק נחשב לפושע. מי שהוא שודד ופושע נקרא ‘עריץ׳״. לכן, הסביר מנציוס, היציאה נגד המלך ג׳ואו לא הייתה פגיעה בשליט, אלא חיסולו של עריץ.

הדיאלוג הזה, שנמצא בספרו של מנציוס, ספר מכונן בחשיבה הסינית, נותן למעשה לגיטימציה להפיכה כשהשלטון מפסיק לבצע את תפקידו. מעניין שקיסרים בסין כללו את ספרו של מנציוס כספר חובה לבחינות הקיסריות. מלומד שרצה להתקבל למשרה ממשלתית היה צריך ללמוד אותו בעל פה כדי לעבור את הבחינות.

בתקופתו של המלך וו החלה להתבסס התפיסה הסינית שלפיה המנדט לשלוט ניתן לשליט על ידי השמים. אם השליט מפסיק להיות ראוי, פוגע במוסר או מפסיק לבצע את תפקידו ולדאוג לעם, השמים ייקחו ממנו את המנדט, ויעבירו אותו לשליט אחר שיהיה ראוי לכך. לתפיסה הזאת של ״מנדט השמים״ הייתה השפעה גדולה על החשיבה ועל ההיסטוריה הסינית. 

על פי האמונה הסינית המסורתית, התמרדות עממית המגיעה להיקף מסוים יכולה להצביע על כך שהשלטון מאבד את מנדט השמים. גם אסונות טבע נחשבו כסימן משמים לכך שהשלטון סטה מדרך הישר, ואם השלטון לא יתקן את דרכו עלולים להגיע אסונות גדולים יותר שמשמעם שהשלטון איבד את מנדט השמים.

גם שושלת שאנג, זו הקודמת לג׳ואו, התחילה את דרכה עם שליט מוסרי שתפס את השלטון מידיו של רודן, והסתיימה בשלטונו של שליט מושחת ורודן, שאיבד את מנדט השמים. כך גם בהמשך ההיסטוריה הסינית שליטים מוכשרים ביססו שושלות חדשות, שושלות שהסתיימו בהמשך ההיסטוריה כשהשליטים איבדו את הלגיטימציה השלטונית שלהם לאחר שנעשו מושחתים ומיקדו את תשומת לבם בהנאות חומריות. הסינים קוראים לזה ״מחזור השושלות״.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן