בחורה צעירה יושבת בבית קפה תל אביבי ביום שמש ואוכלת סלט קינואה. המביט מהצד יתקשה לנחש כי הגברת העדינה היא מספר 5 ברשימה המאוחדת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי לכנסת ה–19.

כבר נכתב ונאמר עליה שהיא עוף מוזר: חילונית, צפונית משיכון בבלי בתל אביב בהווה ובילדות, מנהלת בכירה בהיי טק (עד לפני כמה שבועות), נשואה לטייס קרב ואם לשני ילדים (7 ו-4).

בילדותה התאהבה ביצחק שמיר וברעיון הציוני לאומי, ובנעוריה הייתה פעילה פוליטית בליכוד וייצגה אותו במסגרות נוער שונות. ב-2006 כבר הייתה מנהלת לשכתו של ביבי, שם הכירה את נפתלי בנט, שהיה ראש הלשכה.

ב–2008 שניהם פרשו מלשכתו של נתניהו וכשנתיים לאחר מכן הקימו יחד את "ישראל שלי", תנועה שמקדמת נושאים לאומיים בעיקר דרך פייסבוק.

שקד מספרת כי כאשר הייתה בלשכה נחשפה לאנשים רבים ממחנה הימין שהרגישו שקולם לא נשמע בתקשורת ורצו לפעול אבל לא ידעו איך ומה לעשות. "ישראל שלי" שנועדה לתת להם מענה נחלה הצלחה מהירה. 130 אלף איש הצטרפו לקבוצה (94 אלף לדף בעברית ועוד כ-25 אלף לדף באנגלית) והפכו להיות מעין צבא אידיאולוגי בשירות הימין.

בין הקמפיינים של הארגון ניתן למצוא קמפיין נגד גלי צה"ל, קמפיין נגד המסתננים, מלחמה נגד החרם על ישראל בעולם ועוד פעילויות רבות לקידום האג'נדה הימנית.

"בתקשורת יש יותר אנשי שמאל"

הפעילות של "ישראל שלי" הקנתה לשקד כוח רב והקמפיינים של הארגון זכו לתהודה רבה. כאשר זכתה בפרס לביקורת התקשורת של "האגודה לזכות הציבור לדעת" ב-2012, היא אמרה: "אני מקבלת את הפרס בשם מיליוני ישראלים, הציבור השקוף שאת קולם לא שומעים, שחשים שאותם לא סופרים". את הכוח שצברה ב"ישראל שלי", שקד תרגמה השנה לכוח פוליטי, כאשר נבחרה למקום השלישי בבחירות המקדימות של מפלגת הבית היהודי: לא פחות מ-56 אלף איש בחרו בחילונית התל אביבית.

היא הפכה להיות דמות מוכרת ופנים שנוכחות באופן די קבוע באולפני התקשורת, וזו הצלחה בפני עצמה: "מיכאל בן ארי אמר לי פעם שזה שכל היום אני באולפני טלוויזיה, והתקשורת כל הזמן רוצה לראיין אותי זה בלתי נתפס. אז כן, עשינו שינוי כלשהו. בזכות הרשתות החברתיות, שזה בעצם כלי עוקף תקשורת, הצלחנו לקדם את האג'נדה שלנו".

למרות החשיפה שהיא מקבלת ממנה לאחרונה, שקד לא חוסכת בביקורת על התקשורת הממסדית: "בישראל של 2012 יש צנזור, העיתונאים הם הצנזור", אמרה בטקס קבלת הפרס של "האגודה לזכות הציבור לדעת". הטענה המרכזית שלה נגד התקשורת היא על דיווח לא הוגן על הימין, שאותו לדבריה היא חווה על בשרה: "כותבים עלי שאני ימין קיצוני. סתם, כי אני ימין, אז אוהבים להדביק גם את המילה קיצוני. אני לא קיצונית. אבל אנשים אוהבים להדביק את המילה הזאת כי אז זה עושה אותי פחות רלוונטית".

למה את חושבת שזה קרה?

"כי אנשים פה אוהבים לתייג. כשאתה לא חושב כמוהם, אז כנראה שאתה ימין קיצוני. אם אני נגד מדינה פלסטינית, אז זה כבר נחשב לימין קיצוני".

שקד מנסה להסביר למה בתקשורת יש יותר אנשי שמאל מאשר אנשי ימין ונותנת לגלי צה"ל תפקיד מרכזי בסיפור: "למה עשינו קמפיין נגד גלי צה"ל? גלי צה"ל זה כמו בית הספר של העיתונאים בארץ. המון עיתונאים יצאו מגלי צה"ל ולגלי צה"ל היה אופי מסוים. כן, מאוד שמאלני, וזה הקרין ממש על כל התקשורת".

לטענתה גם אנשי הימין אשמים במצב: "אני חושבת שאנשים מהימין הלכו פחות לתקשורת. רבים המשיכו בצבא, או יצאו לשליחות וגם פנו למקצועות חופשיים ולא לתקשורת. היום מבינים את זה ויש קצת יותר אנשי ימין גם בתקשורת: עמית סגל, אראל סג"ל, אמילי עמרוסי, חגי סגל, יועז הנדל".

אבל לשקד יש גם נקודת מבט פרקטית, והיא לא מאשימה את התקשורת בקנוניה של השמאל, אלא שפשוט כך הדברים נוצרו: "גם אצלי בעבודה זה כך. חבר מביא חבר. כשמחפשים עובד, פונים קודם כל לחברה בעבודה. אותו דבר גם בתקשורת. יש פרוטקציה וחבר מביא חבר".

טובה במתמטיקה

מתי נכנס בך החיידק הפוליטי והרצון להשפיע?

"אתה יודע, מגיל צעיר הייתי תמיד במועצת תלמידים, ולאחר מכן ראשג"דית בצופים ופעילה מאוד. הייתי פעילה בצעירי הליכוד. אפשר להגיד שלפוליטיקה נכנסתי בתקופת ההתנתקות".

תמיד ידעת שתרצי להשפיע ולהוביל ולהילחם למען מה שאת מאמינה בו?

"אני חושבת שכן. למדתי הנדסת חשמל ומדעי המחשב וזה לא היה באמת אני. ידעתי את זה כל הזמן".

אז למה הלכת ללמוד את זה?

"הייתי טובה במתמטיקה, זה היה מקצוע טוב ומעשי. ודרך אגב, אני לא מצטערת על זה בכלל, אני אפילו ממליצה, אני חושבת שזה טוב שלפוליטיקאים יש מקצוע עצמאי שלא קשור לפוליטיקה".

למה?

"אלף, זה נותן לך פרספקטיבה על החיים, על העולם העסקי. ובית, אני לא תלויה באף אחד. ברגע שאני רוצה אני חוזרת למגזר הפרטי".

בטח קשה לנהל חיי משפחה עם כל הדברים האלה שאת עושה. בעלך ידע עם מי הוא מתחתן?

"כן, הוא ידע. הוא עוזר לי מאוד עם הבית והילדים. אין לנו מטפלת, אנחנו לבד".

אומנים ומסתננים

שקד מחשיבה את עצמה לאישה פרקטית. היא מצביעה על ליקויים שקיימים לדעתה במצב הנוכחי אבל גם פועלת כדי לשנות. אחת ההצלחות הגדולות שלה ושל "ישראל שלי" היא בהתמודדות מול איומי החרם של אמנים על ישראל: "אנחנו הארגון היחיד היום שעוצר חרם של אמנים על ישראל ואנחנו מצליחים במאה אחוז. אם פונה אלינו אמרגן של אומן מסוים שאמור לבוא לארץ ומפעילים עליו לחץ שלא להגיע, אנחנו מפעילים לחץ שכן יגיע ותמיד זה עובד. אם אנחנו לא נגיב, האומן שאינו יודע מה קורה בישראל, יקבל רושם על המצב רק מהגופים שמנסים להחרים אותנו. אם אנחנו מפעילים לחץ מהצד השני, פתאום הוא רואה את התמונה המלאה והוא מבין שהמצב מורכב ולא מבטל את ההופעה. זה עבד במאה אחוז".

"אני אתן לך עוד דוגמה, נושא המסתננים. אני התחלתי לעסוק בנושא המסתננים לפני כשנתיים ב'ישראל שלי'. עד אז, אף אחד לא רצה להתערב בזה. כולם קראו להם פליטים. למרות שזה לא נכון, הם מהגרי עבודה.

"כל חבר כנסת שביקשנו לערב, אמר לי 'אני לא רוצה שיתייגו אותי עם הימין הקיצוני'. התחלתי למנף את הנושא, להעלות אותו לתודעה הציבורית, ופתאום התחילו לדבר על זה. פתאום זה כבר לא היה רק הימין הקיצוני. אז אני חושבת שיש לי אחריות והזדמנות, כי בסוף כן מקשיבים לי ובסוף כן נותנים לי צ'אנס. יכול להיות שזה בגלל שאני באה מצפון תל אביב".

אולי אנשים אומרים, זאת אחת כמונו רק שהיא חושבת אחרת, אז קל לנו לדבר איתה. יכול להיות שאם היית גרה בקרני שומרון ולובשת חצאית לא בהכרח היו מזמינים אותך שוב לאולפני טלוויזיה?

" זה נכון. זה בדיוק מה שמיכאל בן ארי אמר לי, במילים אחרות".

לא לנסיגה, כן לסיפוח

אם את לא ימין קיצוני, במה את כן מאמינה?

"אנחנו לא מאמינים בנסיגות. שני הפיגועים הדיפלומטיים הגדולים ביותר במדינת ישראל בשנים האחרונות היו המרמרה ודו"ח גולדסטון. שניהם נבעו מעזה, ומעזה נסוגנו עד המילימטר האחרון. שלא לדבר על זה שיש שם ארגון טרור שיורה רקטות על כל המדינה. אז בנסיגות אנחנו לא מאמינים.

"אנחנו גם לא מאמינים במדינה פלסטינית. יש כבר שתיים. אחת בעזה. אחת בירדן. בירדן יש 75 אחוז פלסטינים, יש מדינה פלסטינית. אנחנו חושבים שביהודה ושומרון צריך להחיל את החוק הישראלי על שטחי סי. בשטחי סי חיים כל היהודים, 365 אלף יהודים ו-49 אלף ערבים. לתת לערבים בשטחי סי אזרחות מלאה עם שוויון זכויות מלא. ובשטחי איי ובי שימשיכו לקיים את האוטונומיה שלהם".

מה עם שלושה מיליארד הדולר שאנחנו מקבלים מארה"ב כל שנה והגנת הווטו האוטומטית?

"אני חושבת שלא צריך לירוק לאמריקנים בפרצוף, הם בני ברית שלנו. ברורה לי החשיבות של היחסים עם ארצות הברית. צריך ללכת בין הטיפות. תראה, מנחם בגין החיל את החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981. ארצות הברית הקפיאה הסכם הגנה עם מדינת ישראל. משהו קרה? משהו השתנה? לא. לא השתנה שום דבר.

"צריך לדעת לעמוד על שלנו ולהיות מפוכחים. אני לא מצפה שנתניהו יישם מחר נגד כל העולם את התכנית שלי, אבל אני מצפה שידברו על זה, שזה יהיה על השולחן. שאם אבו מאזן עושה צעדים חד צדדיים של הכרה במדינה פלסטינית, אני חושבת שהוא ידע שגם אנחנו יכולים לעשות צעדים חד צדדיים".

איפה את רואה את מדינת ישראל בעתיד? מה השאיפה שלך?

"אני אומרת שהמצב היום יחסית די טוב וצריך לעשות בו תיקונים. צריך לתקן את שוק הדיור ואת מערכת החינוך. אבל אני לא חושבת שצריך לעשות שינויים מרחיקי לכת. אני לא רואה בשלום את החזות של ההצלחה של מדינת ישראל. אני מסוגלת לחיות עם העובדה שבדורנו לא יהיה שלום ושנמשיך לחיות ככה".

אם בעתיד תשתכנעי שהפלסטינאים עברו תהליך והגיעו למצב שהם באמת רוצים שלום אמיתי וכנה עם ישראל, האם במצב כזה את רואה את עצמך  מגיעה לפשרה טריטוריאלית?

"אני לא פוסלת לדבר על זה, לדבר תמיד צריך".