פרופ’ רוברט ביקרס (Robert Bickers), מומחה להיסטוריה של סין המודרנית באוניברסיטת בריסטול שבבריטניה, נזכר בימי התום של תחילת שנות ה-90. ביקרס, אז חוקר סין מתחיל, ביקר בהתרגשות בארכיון ההיסטורי שזה עתה נפתח בנאן-ג’ינג. בראיון לעיתון ההונג-קונגי “סאות’ צ’יינה מורנינג פוסט”, במאי 2017, הוא תיאר בנוסטלגיה כיצד היה צופה בפקיד הארכיון עובר על התיקיות שביקש להשאיל, ותולש מהערימה דפים שבהם מצא מילות מפתח רגישות. לבסוף כשסיים, היה מושיט לביקרס את מה שנותר.

כיום, הסביר ביקרס, זה כבר לא יקרה. פשוט משום שמרבית הארכיונים שהיו רלוונטיים למחקרו סגורים, ובאלה שנפתחו חלקית לציבור, חסרים חומרים שהוא מעוניין לעיין בהם כדי לכתוב המשך לספרו (*Out of China, 2011), עליו היה מועמד לפרס וולפסון להיסטוריה. הסיבה הרשמית לסגירת הארכיונים היא כדי להפוך את החומרים לדיגיטליים. “במקום לקבל את החומרים כמקשה אחת, אתה מקבל כל מסמך בנפרד, וכך אתה לא יכול לדעת מה חסר [בהם]”, אמר ביקרס. הרשויות יכולות להריץ בקלות בדיקה למציאת קבצים או מילים רגישות, כמו טיבט או שין-ג’יאנג ואז להסיר את הקבצים האלה.

אנחנו לא מדברים על ‘עצמאות טייוואן’, אלא על יחסים ‘משני צדי המיצר’. אנחנו לא קוראים לטבח ה-4 ביוני ‘טבח’, אלא ‘תקרית’

באופן אירוני, בעת הראיון עם ביקרס, התקבל בחשבון הטוויטר שלו ציוץ ובו תלונה כי בבית ספר בין-לאומי בבייג’ינג, קיבלו המורים הוראה לצנזר את שיעורי ההיסטוריה שלהם.

המצב שמתאר ביקרס, כך מתברר, אינו נותר בגבולות סין, אלא מחלחל עד מסדרונות האקדמיה במערב. לאוניברסיטאות בישראל ובעולם יש קושי ארוך שנים לספק לסטודנטים ולציבור תמונה אמינה של המתרחש בסין. פרי לינק, פרופ’ אמריטוס בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת פרינסטון, טוען שמסיבות שונות (בעיקר כדי לקבל גישה למחקר או לימודים בסין), אקדמאים אמריקנים מצנזרים את עצמם בנושאי סין, ואף מאמצים את הנרטיב הרשמי של השלטון הסיני כשהם מדברים על נושאים רגישים.

“אנחנו לא מדברים על ‘עצמאות טייוואן’. אנחנו מדברים על יחסים ‘משני צדי המיצר’. אנחנו לא מדברים על ‘כיבוש טיבט’. אנחנו לא קוראים לטבח ה-4 ביוני ‘טבח’ – זו ‘תקרית’ ה-4 ביוני, או משהו בסגנון”, אמר פרופ’ לינק, במהלך דיון שנערך ב-24 באוקטובר, במסגרת “פורום מארק פלמר: האתגר הגלובלי של סין לחופש דמוקרטי” במכון הדסון שמושבו בוושינגטון.

פרופ’ רוברט ביקרס | תמונה: robertbickers.net

“אני חושב שהתרבות שבה אנחנו לא מספרים לסטודנטים שלנו, לא כותבים בספרים שלנו, ולא מדברים עם התקשורת במושגים כנים וישירים, מאפשרת לפערים של ידע להיפתח, והם מתמלאים בזבל”. כדי להמחיש זאת, סיפר פרופ’ לינק על “ניסוי” שערך בגוגל, כאשר הפנה למנוע החיפוש כמה שאלות הקשורות בסין וקיבל תשובות המתאימות לנרטיב שרוצה המפלגה הקומוניסטית הסינית להציג לעולם. לדוגמה, כאשר חיפש בגוגל “האם בסין יש דמוקרטיה?” מנוע החיפוש הציע לו תשובה מתוך רשימה הנקראת “מה אנשים אחרים חיפשו בנושא”. התשובה הייתה ש”סינים הביעו סקפטיות כלפי דמוקרטיה בסגנון מערבי, משום שאינה מתאימה לתרבות הסינית המסורתית. הם טוענים שממשלה היא לגיטימית לא כאשר אנשים משפיעים על החלטותיה, אלא כאשר היא מייצגת את האינטרסים הגבוהים ביותר שלהם”.

על פי ידיעון החוג למזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בתואר הראשון במדור סין יש קורסים בודדים העוסקים בסין המודרנית – עד שנות ה-90 של המאה שעברה

תשובה בעייתית נוספת, המתאימה לנרטיב שרוצה להציג המפלגה הקומוניסטית הסינית, הוצגה לו כאשר שאל את גוגל “מדוע התרחש הרעב הגדול בסין?”. “על פי הממשלה, והמפלגה הקומוניסטית הסינית, הרעב הגדול נגרם בשל שרשרת של אסונות טבע. היסטוריוגרפיה קומוניסטית מתייחסת לכך לא כ’רעב גדול’ אלא כ’שלוש שנים של אסונות טבע’. יש גרעין של אמת בטענה זו”.

“בגלל הצנזורה העצמית [שלנו] ומאמצים של משרד התעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית”, הסביר פרופ’ לינק, “כשאנשים מחפשים באינטרנט מושגים או מונחים מסוימים, הם מקבלים את הנרטיב של המפלגה הקומוניסטית”.

כינוס של מכון קונפוציוס. הוקמו מכונים כאלה בשליטת המפלגה הקומוניסטית ביותר מ-90 ארצות | תמונה: UCL Institute of Education/Flickr

בטני אלן-אברהימיאן, כתבת לשעבר לענייני ביטחון בעיתון ה”דיילי ביסט”, דיברה בפורום של מכון הדסון על האופן בו המפלגה הקומוניסטית הסינית שולטת בפזורה הסינית, כולל באקדמאים ובסטודנטים סינים בארה”ב, באמצעות השגרירויות שלה. היא אמרה שלכל שגרירות וקונסוליה סינית יש “מחלקת חינוך” שמטפלת באזור מסוים. כל פקיד ב”מחלקת החינוך” מטפל בחלק מתוך 100-150 סטודנטים סינים והתאגדויות אקדמאיות בארה”ב. ה”טיפול” כולל פתיחה של קבוצות בווי-צ’אט (הגרסה הסינית לווטסאפ) עם נשיאי האגודות האקדמאיות כדי לאפשר להם לשלוח מיידית הודעות לכל חברי הקבוצה. לדוגמה, כאשר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית באים לבקר בארה”ב, המפלגה הקומוניסטית יכולה לארגן אלפי סטודנטים סינים לבוא לקבל את פניהם ובתמורה מציעה להם כסף, אוכל וסידורי לינה.

אלן-אברהימיאן טוענת שמטרתן של הפעילויות הממומנות האלו היא לשלוט בנרטיב, גם באמריקה וגם בסין. היא אמרה שאנשים בארצות הברית עשויים להתחיל לתהות, “אני חשבתי שהסטודנטים הסינים האלו יבואו לארה”ב ויתאהבו בדמוקרטיה. למה כה רבים מהם תומכים במפלגה הקומוניסטית הסינית? אולי טעינו? אולי יש משהו במפלגה הקומוניסטית? אולי יש משהו בשלטון של מפלגה אחת, כי נראה שאנשים אוהבים את זה. אולי דמוקרטיה לא מתאימה להם?”

פרופ’ פרי לינק | תמונה: Mandel Ngan/AFP/Getty Images

לתמונה נכנסים גם מכוני קונפוציוס, גופים היושבים פיזית בתוך האוניברסיטאות (בישראל, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית), עוסקים בלימוד השפה והתרבות הסינית ופועלים במימון המשטר הסיני. עד היום הוקמו מכונים כאלה ביותר מ-90 מדינות ברחבי העולם.

רשל פטרסון, חוקרת ב”איגוד הלאומי לאקדמאים” (NAS), אליו משתייכים פרופסורים מאוניברסיטאות ברחבי ארה”ב, חקרה 12 מכונים בניו יורק ובניו ג’רזי. היא השיגה חלק מהחוזים שנחתמו מול האוניברסיטאות, שוחחה עם אין-ספור מרצים ואנשי סגל הקשורים אליו, ותיעדה כיצד המכונים ממומנים, מה מלמדים בשיעורים וכו’ – תחקיר שנמשך 18 חודשים. פטרסון הסבירה שהמכונים וכיתות הלימוד מטעם מכון קונפוציוס לא מכסים נושאים רגישים, כמו הטבח בכיכר טיאננמן, או הרדיפה אחרי השיטה הרוחנית “פאלון גונג”, או שמציעים נרטיב ידידותי למפלגה, לדוגמה בנושא טייוואן. לדבריה, פקידים סינים רמי דרג תיארו את מכוני קונפוציוס כחלק חשוב בתעמולה של המפלגה הקומוניסטית מעבר לים וכזרוע בעלת “עוצמה רכה” שמפעילה סין.

לא לחינם מסכימות האוניברסיטאות שיקומו מכונים בשטחן. הן מקבלות מדי שנה מענק של כ-100 אלף דולר ממשרד “האן-באן” השולט במכוני קונפוציוס, כמו גם 3,000 ספרים בשנה ומורים ללא תשלום. “גילינו שחלק מהפרופסורים האמריקנים הרגישו לחץ לצנזר את עצמם מסיבות שונות. כמה פרופסורים אמרו לי שהרגישו שהאפשרות שלהם לקבל קידום או מימון למחקר מותנים בתמיכתם במכוני קונפוציוס. זאת כיוון שלפעמים מנהל מכון קונפוציוס הוא גם חבר בכיר במחלקה ללימודי מזרח אסיה ואחראי לקידום שלהם”, היא אמרה בראיון לאפוק טיימס. גם אם הצנזורה העצמית מתונה יחסית, מדגישה פטרסון, לצנזורה אידיאולוגית מכל סוג שהוא אין מקום בהשכלה הגבוהה – מוסד ציבורי.

האקדמיה בישראל

על פי ידיעון החוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב לשנת 2019-2018, מתוך 25 קורסים העוסקים בסין, לא כולל לימודי שפה, 9 עוסקים בסין המודרנית. מבט בסילבוסים מגלה התמודדות עם נושאים כגון המיעוטים האתניים בסין, בעיות עוני בסין ומדיניות הילד האחד, כמו גם התמודדות עם עולם התרבות והפוליטיקה הטייוואני.

על פי ידיעון החוג למזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בתואר הראשון במדור סין ישנם רק קורסים בודדים העוסקים בסין המודרנית, אך בידיעון התכנית המשולבת ללימודי אסיה ויחסים בינלאומיים ובתכנית המשולבת ללימודי אסיה ועסקים באוניברסיטה העברית, ניתן למצוא קורסים נוספים העוסקים בסין המודרנית, כמו גם בחומר הקריאה לתואר השני.

אף על פי שהתוכן המועבר אינו על פני השטח תעמולה, הבעיה נמצאת בדיוק באותם הדברים שאינם נאמרים בשל המגבלות הידועות מראש

על פניו נדמה כי דבר לא חסר, אך למרות הכותרות המבטיחות, משיחות שערכנו עם סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, עולה כי בתכנית המתמקדת בסין, העיסוק בסין המודרנית מוגבל עד שנות ה-90 של המאה שעברה. בנוסף, שאלות בנוגע לרדיפות פוליטיות אקטואליות נענות בכך שהחוג אינו עוסק בפוליטיקה. באופן אירוני – זו בדיוק התשובה הפוליטית “הנכונה” שמשמעה במקרה הטוב שעדיף לא להסתבך בנושאים רגישים, ובמקרה הרע, הצדקה של נרטיב המפלגה הקומוניסטית, וחזרה על אותם טיעונים בהם היא משתמשת כדי להשתיק את מבקריה. “עיסוק בפוליטיקה” בסין שווה ערך להתנגדות למשטר, וכל גורם שאינו מיישר קו לחלוטין עם אידיאולוגיית המפלגה מתויג באופן שלילי כ”עוסק בפוליטיקה”.

טקס פתיחת מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014 | תמונה: צילום מסך מפייסבוק

שיחות דומות שערכנו עם סטודנטים ומרצים באוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות, מעלות כי יש מרצים המבקשים להעביר תמונת עומק של סין המודרנית על המורכבות שבה, ולעורר דיון ביקורתי, ואף עושים זאת במידה לא מבוטלת. אולם, גם כאשר מרצים מעוניינים לעורר דיון, הם עדיין מוגבלים על ידי סוג הידע שהם מכירים. כלומר, הבעיה נמצאת דווקא במה שלא נכנס לתוך הסילבוס.

נכון להיום, אף על פי שהידע בנושא זמין לכל דורש ואף מצוי ברשת, אין מרצים ישראלים בתחום של מזרח אסיה המעזים לחקור את נושא הפאלון גונג, למשל, באופן רשמי. ככל שהמרצה עוסק בסין המודרנית, מצבו רגיש יותר משום שמחקר אקטואלי והיסטורי על סין מצריך ויזה לסין.

מתוך שיחות שערכנו עם הסטודנטים עולה כי בעיני מרביתם נושאים של זכויות אדם שמורים לאקטיביסטים ולוחמי חופש המוכנים לשים את חייהם ואת הקריירה שלהם על הכף, והם לא ידע רלוונטי העשוי להיות בעל השפעה על לימודיהם או בחירותיהם בעתיד. אלו המעוניינים בכל זאת להכיר את הנושאים, עושים זאת בזהירות ובצנעה, מתוך הבנה שהם נמצאים במיעוט. ללא גיבוי ממסדי, עליהם לשמור על איזון בין מה שראוי בעיניהם ובין המחיר שהם עלולים לשלם.

כך קרה לדוגמה שבפברואר 2014. סטודנטים פעילים בתחום של זכויות אדם בסין יזמו באוניברסיטת תל אביב, דרך אגודת הסטודנטים, הקרנת סרט ומפגש פתוח עם שניים מתוך שלושת כותבי הדוח של קצירת האיברים בסין שביקרו בארץ לצורך דיון בנושא זה בכנסת. להקרנה הגיעו כ-100 איש, אך למרבה הפלא את הסטודנטים בחוג למזרח אסיה אפשר היה לספור על יד אחת. במהלך השנים, אירועים או מפגשים העוסקים בזכויות אדם בסין היו נדירים ביותר, ומעיון בסילבוסים של קורסים על סין המודרנית, נראה כי נושא הפאלון גונג, הנחשב לטאבו בסין, כלל לא נדון בשיעורים.

באוניברסיטה גם מורגש שיתוף הפעולה עם מכון קונפוציוס. בשנים הראשונות מאז שהוקם המכון ב-2007 שיתוף הפעולה בין המכון לבין החוג למזרח אסיה היה מוגבל לתרומת קייטרינג לאירועי תרבות של החוג. דבר זה בעצמו הספיק כדי לייצר צנזורה עצמית של הסטודנטים המשתתפים, כדי לא לפגוע ברגשות התורמים הסינים ולקלקל את ההרמוניה. במפגש חברתי שנערך לסיכום שנה, מחקו הסטודנטים מיוזמתם את המילה פאלון גונג שהשתרבבה לטקסט ההופעה שהכינו, משום שמכון קונפוציוס תרם את הארוחה ונציגיו ישבו בקהל.

אך אם בשנים הראשונות ראשי החוג למזרח אסיה נהגו משנה זהירות ביחס למכון קונפוציוס והגבילו את שיתוף הפעולה לאירועים חברתיים ולשיעורי עזר חינמיים בסינית, החל משנת 2018 החוג למזרח אסיה החל ביצירה משותפת ואקטיבית של אירועי תרבות והעשרה בשיתוף מכון קונפוציוס, כמו אירוע פתיחת שנה ומסיבת חנוכה משותפת לסטודנטים סינים וישראלים. מכון קונפוציוס מממן, והאוניברסיטה מספקת תוכן. מדי חודש נשלח אימייל משותף של האוניברסיטה ומכון קונפוציוס או לחילופין של מרכז תרבות סין, השייך לשגרירות סין.

אף על פי שהתוכן המועבר באירועים, אינו על פני השטח תעמולה, הבעיה נמצאת, כפי שהראנו בכתבה, בדיוק באותם הדברים שאינם נאמרים בשל המגבלות הידועות מראש. חיבור כה הדוק עם נציגי הממשל הסיני, נוטה לייצר, בין אם הדבר מכוון או לא, נורמות של שיח פומבי מצונזר, ולהגדיר מה ייחשב לנושא לגיטימי ורלוונטי, ומה לקיצוני, פרובוקטיבי, או “פוליטי”. 


* Out of China: How the Chinese ended the era of Western Domination

ג’ניפר זנג היא כתבת אפוק טיימס בוושינגטון.