ביום סתווי ומעונן בשנת 1991, יצא טנדר לכיוון גבעה הנמצאת בדרום העיר הסינית גואנג-ג׳ואו, בירת פרובינציית גואנג-דונג שבדרום סין. בטנדר, שהוסב להיות חדר ניתוח נייד, ישב צוות רפואי קטן ובו רופא צעיר שרק החל את התמחותו ברפואה פנימית באוניברסיטת סון יאט-סן בעיר.

אחרי נסיעה בדרכי עפר הצטרף הטנדר לשורה ארוכה של כלי רכב דומים – כולם צבועים בלבן עם צלב אדום בצד, וחלונות כהים.

במעלה הגבעה נעצרה השיירה. מבעד לחלונו ראה הרופא הצעיר שורות של שוחות – חלקן מלאות עפר, ואחרות שנחפרו זה עתה, ואז שמע רצף של יריות.

אחרי היריות הראשונות נפתחה בדחיפה דלת הטנדר, ושני גברים בחלוקים לבנים נשאו לתוכו גופה. הרופא הצעיר הבחין בכך שהראש והרגליים שלה עדיין פרפרו קלות, והכדור שנורה פגע בצדו השמאלי של בית החזה, כפי שציפה.

כשהגופה השלישית הונחה על רצפת הטנדר, הוא ניגש לעבודה. הוא היה זריז: כל ניתוח ארך בין 15 ל-30 דקות. כשסיים, עיין בניירת והבחין שהכליה שהסיר זה עתה נמצאה מתאימה להשתלה בגופו של גבר סיני בן 50 הממתין לה בבית החולים. תוך שש שעות היא הושתלה בגופו. שאר האיברים בטנדר נועדו לייצוא לחו״ל.

דבר נוסף משך את תשומת לבו של הרופא. לשתי הגופות הראשונות שהוכנסו לטנדר לא היו מאפיינים מיוחדים, אבל בגופה השלישית הוא הבחין בסימן – קו סגול דלקתי על הצוואר. הרופא זיהה את הסימן. הוא נגרם מחוט שנכרך בחוזקה מסביב לגרונו של האסיר. אולי כדי למנוע ממנו לדבר, אולי כי הוא היה פושע מסוכן או חולה בנפשו, או אולי כי היה אסיר מצפון שניסו להשתיק. הוא לא יכול היה לדעת בבירור.

אבל דבר אחד היה ברור לרופא הצעיר – קצירת האיברים שביצע הייתה דבר שגוי. 19 שנים מאוחר יותר, במקום בטוח, חשף הרופא את שראה בפני איתן גוטמן, חוקר זכויות אדם ואנליסט לנושא סין. הרופא ביקש שזהותו תישמר בסוד.

״אף על פי שהרשויות הרפואיות בסין מוכנות להודות כי מרבית השתלות האיברים בסין מגיעות מאסירים שהוצאו להורג״, מסביר גוטמן, ״כמעט אף רופא סיני, אף לא אלו השוהים בגלות, לא מעז לדבר בגלוי על ביצוע ניתוחים מסוג זה. רובם מעדיפים שלא להזכיר לרשויות הרפואיות הבינלאומיות – כמו ארגון הבריאות העולמי (WHO) והחברה להשתלות (TTS) – שהבעיה העיקרית אינה בשיעור הגבוה והמחריד של ההוצאות להורג בסין או בסחר באיברי האסירים, אלא באפשרות שמתבצע כאן חיסול שיטתי של אסירי מצפון על רקע דתי ופוליטי״.

במשך מחקר ארוך ומייגע שנמשך שנים, אסף גוטמן אינספור ראיות ועדויות, שחלקן לא נשמעו מעולם, שלדבריו מוכיחות בדיוק את האפשרות הזו. את הסיפורים הקשים הוא איגד בספרו החדש שיצא באוגוסט – The Slaughter.

״אני חייב להודות שכשהתחלתי את המחקר הייתי די סקפטי לגבי כל העניין הזה של קצירת איברים״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. ״אולם ראיונות אישיים שקיימתי עם פליטים שברחו ממחנות עבודה בכפייה ורופאים שינו את תפיסתי לחלוטין״.

אותו רופא צעיר שדיבר עם גוטמן משתייך למיעוט האויגורי בסין – שחלקו סובל מדיכוי פוליטי. בני המיעוט האויגורי הם טורקים במוצאם האתני. רובם מוסלמים, אך יש ביניהם גם מעט נוצרים. מרביתם חיים בצפון-מערב סין באזור המכונה ״שין-ג׳יאנג״.

״כולנו הולכים לגיהינום״

ב-1994, כשלוש שנים לאחר אותו מקרה, שוטר ביחידה סינית קיבל משימה להעביר שלושה אסירים ממרכז מעצר לאתר הוצאה להורג. גוטמן פגש אותו כ-13 שנים מאוחר יותר במחנה פליטים צפוף בפאתי רומא, לשם נמלט השוטר מסין.

״השוטר, אויגור ששמו ניג׳ט אבדוריימו, סיפר שבמהלך הנסיעה ממרכז המעצר לכיוון אתר ההוצאה להורג הוא התיידד עם אחד האסירים, בחור צעיר מאוד״, מספר גוטמן. הבחור פנה אליו במבט חלול ושאל: ״מדוע נתת לי זריקה?״

אבל ניג׳ט לא נתן לו זריקה. זה היה רופא היחידה שהזריק לבחור. לאחר ההוצאה להורג ניגש ניג׳ט אל רופא היחידה ושאל אותו: ״מדוע נתת לו זריקה?״ הרופא אמר: ״ניג׳ט, אם אתה יכול לעבור למחלקה אחרת, עשה זאת בהקדם האפשרי״.

״למה כוונתך, איזו תרופה נתת לו בדיוק?״ שאל ניג׳ט. ״ניג׳ט, האם יש לך אמונות כלשהן?״ ״כן, ולך?״ השיב ניג׳ט. ״מה שהזרקתי לו״, אמר הרופא, ״היה חומר מונע קרישה. וכנראה שכולנו הולכים לגיהינום״.

ניג׳ט חיבר את כל חלקי התמונה: החומרים מונעי הקרישה; הארוחות היקרות שניתנו לשוטרים לאחר כל הוצאה להורג; וכעת הרופא.

ללא הרדמה

כעבור שנה, אנבר טוהטי – אדם חסון בעל קול רך ושליו – ששימש בתפקיד מנתח כללי בבית החולים המרכזי בעיר אורומצ׳י שבמחוז האויגורי, ניהל שיחה בלתי שגרתית עם הממונה הישיר שלו, המנתח הראשי של בית החולים:

״אנבר, אנו עומדים לבצע משהו מלהיב. האם אי פעם יצא לך לבצע ניתוח בשטח?״

״לא ממש. מה עלי לעשות?״

״ארגן צוות רפואי ואמבולנס, וודא שמחר יהיו כולם מוכנים בכניסה בשעה תשע בבוקר״.

ביום רביעי הוביל אנבר שני עוזרים ורופא מרדים לאמבולנס, ונסע בעקבות רכבו של המנתח הראשי לכיוון מערב, מחוץ לעיר אורומצ׳י. באמבולנס הייתה אווירה של פיקניק, עד שהבינו שהם נכנסים לאתר הוצאה להורג שמיועד ספציפית למתנגדים פוליטיים.

על דרך העפר, למרגלות גבעה תלולה, עצר המנתח הראשי ויצא כדי לשוחח עם אנבר: ״כאשר תשמע ירייה, סע מסביב לגבעה״.

״האם תוכל לומר לנו מדוע אנחנו כאן?״ שאל אותו אנבר. ״אנבר, אם אינך רוצה לדעת, עדיף שלא תשאל״. ״אני דווקא רוצה לדעת״, אמר אנבר. ״לא, אתה לא רוצה לדעת״, אמר הרופא, נתן בו מבט קשה וחזר לרכב.

כשנשמעה ירייה נסע אנבר מסביב לגבעה כפי שהורה לו המנתח הראשי. הוא זוכר כי ראה בין עשר לעשרים גופות בשטח למרגלות הגבעה. אחד השוטרים נופף לו בידו לנסוע לעבר גופה ספציפית. על הקרקע שכב אדם מתבוסס בדמו, בשנות השלושים לחייו. ״זה הוא. אנחנו ננתח אותו״. ״מדוע אנחנו צריכים לנתח אותו?״ מחה אנבר, בעודו מגשש לאתר את העורק הראשי בצווארו של הקרבן.

״קדימה, הוא כבר מת״, אמר השוטר. ״לא. הוא עדיין בחיים״, אמר אנבר. ״קדימה, נתח אותו. הסר את הכבד שלו ואת הכליות. עכשיו! מהר! תזדרז!״

הצוות העמיס את הגופה על האמבולנס ואנבר ניסה לעקוב אחר הנהלים הרגילים – מתן חיטוי, חשיפה מינימלית לזיהום, לשרטט את קו החיתוך. אנבר התבונן במנתח הראשי, וזה אמר: ״ללא הרדמה״.

הרופא המרדים עמד בחיבוק ידיים בצד. אנבר נבח לכיוונו: ״מדוע אינך עושה משהו?״ ״מה בדיוק אתה רוצה שאעשה אנבר? הוא כבר מחוסר הכרה. אם תנתח אותו, הוא לא יגיב״. אבל כאשר אנבר החדיר את אזמל המנתחים פנימה, החזה של הקרבן התרומם בעווית ואחר כך שקע חזרה מטה.

אנבר, שכעת החל לחוש שהטירוף אוחז בו, פנה אל המנתח הראשי. ״לאיזה עומק לחתוך?״. ״חתוך עמוק ורחב ככל הניתן. אנחנו במירוץ נגד הזמן״. אנבר פעל במהירות, כשאינו טורח אפילו להיעזר במלחציים. בעזרת ידו השמאלית פילס רקמות שריר ורקמות רכות הצידה בעודו חותך פנימה. הוא עצר רק כדי לוודא שהצליח להוציא את הכליות והכבד בצורה נקייה.

כאשר תפר את גופת הגבר חזרה מבחוץ, כל שיכול היה לעשות היה לגרום לגופה להיראות פחות או יותר ייצוגית. אבל אז הבחין לפתע שהדם עדיין זורם החוצה. הוא היה משוכנע שהגבר עדיין בחיים. אני רוצח, זעק אנבר בתוך לבו פנימה, ולא העז להתבונן שוב בפניו של הקורבן.

הצוות נסע חזרה לאורומצ׳י בדממה. ביום למחרת התעמת המנתח הראשי עם אנבר: ״ובכן, אתמול. האם קרה משהו חריג? אתמול היה יום רגיל, נורמלי, נכון?״ אנבר ענה בחיוב. רק כעבור 15 שנה חשף אנבר לראשונה את פרטי אותו מקרה כשפגש את גוטמן בלונדון.

אויבי המדינה

גוטמן מספר בראיון לאפוק טיימס שמהתחקיר שביצע והראיונות שערך עולה כי בשנות ה-90 אזור שין-ג׳יאנג בצפון-מערב סין, שבו מרוכזים מרבית האויגורים, הפך למוקד מרכזי לקצירת איברים. אולם בסוף שנות ה-90 התמונה החלה להשתנות במפתיע.

בתחילת סתיו 1997, מוראט (ש.ב.), רופא אויגור צעיר שזה עתה סיים את התמחותו, התקבל לעבודה בבית חולים גדול באורומצ׳י. כעבור שנתיים כבר נאלץ לתכנן את בריחתו לאירופה, שם גוטמן פגש אותו לאחר מספר שנים.

יום אחד, האחראי של מוראט בבית החולים הודיע לו שחמישה פקידי ממשל סינים – אנשי מפלגה בכירים – התאשפזו בבית החולים עם בעיות באיבריהם הפנימיים, והטיל עליו משימה: ״גש לבית הכלא של אורומצ׳י, לאגף האסירים הפוליטיים. לא הפליליים. קח דגימות דם. קטנות. רק כדי למפות את סוגי הדם השונים. זה כל מה שעליך לעשות״.

מוראט הצעיר יצא לדרך, מלווה בעוזר מבית החולים, ומצא עצמו בבית הכלא עומד מול כ-15 אסירים פוליטיים בסוף שנות ה-20 לחייהם. ברגע שהאסיר הראשון התיישב וראה את המחט, הוא החל להתחנן בפני מוראט: ״מדוע אתה רוצה לפגוע בי?״ שאל. ״אינני מתכוון לפגוע בכך. אני רק לוקח דגימת דם״, אמר מוראט. עם הישמע המילה ״דם״, האסיר החל לצווח שהוא חף מפשע. הסוהרים הסינים אחזו בצווארו. ״זה רק למען בריאותך״, אמר מוראט בקול שליו, בעודו לוקח דגימות דם.

כאשר חזר לבית החולים, הוא שאל את הממונה שלו, ״האם כל האסירים האלה נידונים למוות?״ ״בדיוק כך״, השיב הממונה, ״רק אל תשאל עוד שאלות. הם אנשים רעים – אויבי המדינה״.

אך מוראט המשיך לשאול שאלות, וברבות הזמן למד כיצד עובדת השיטה. ברגע שנמצאה התאמה לסוג הדם, בוצעה בדיקת רקמות. לאחר מכן ירו בצדו הימני של החזה של האסיר. פקידי הממשל המאושפזים קיבלו את האיברים החדשים שלהם, קמו מהמיטות, ועזבו את בית החולים.

בתחילת 1999, פקידי הממשל הפסיקו להתאשפז בבית החולים, ומוראט לא שמע עוד על קצירת איברים מאסירים פוליטיים. ייתכן שזה נגמר, חשב. ייתכן שמה שאירע בשין-ג׳יאנג היה ניסוי. אולם הוא לא ידע שכעבור מספר חודשים יחל פרק נוסף ברצף הפרות זכויות האדם בסין: חיסול ה״פאלון גונג״.

נתיב המוות

מאז שהחלה הרדיפה נגד הפאלון גונג ב-1999, הצליחו להימלט ממחנות העבודה בכפייה וממרכזי המעצר בסין עשרות מתרגלי פאלון גונג. גוטמן ראיין 15 מהם שעברו בדיקות רפואיות שלא ניתן להסביר. ״הקדשתי לכל אחד מהם יום שלם, לפעמים יום וחצי, כדי לשמוע את סיפורו״, אומר גוטמן בראיון לאפוק טיימס, ״כך גם יכולתי להעריך האם הסיפור אמין״.

״אם כמות האנשים שראיינתי נראית נמוכה, קחו בחשבון את הקושי שהיה להם לשרוד, להשתחרר ולברוח מסין״, מסביר גוטמן.

קחו לדוגמה את ג׳ינג טיאן, אישה בשנות ה-40 לחייה. היא מספרת שבמארס 2002, בזמן שהייתה כלואה במרכז מעצר בסין, נערכו לפתע בדיקות גופניות מקיפות לכל מתרגלי הפאלון גונג שעונו במרכז המעצר. ג׳ינג צפתה בפרוצדורה אבל לא ראתה שום דבר יוצא דופן. ואז בספטמבר, חצי שנה מאוחר יותר, החלו להתבצע גם בדיקות דם. ג׳ינג שמה לב שנלקחו מכל אדם שמונה מבחנות דם, מספיק כדי לבצע דיאגנוזה מתקדמת או התאמת רקמות. ג׳ינג הבחינה בדבר חריג נוסף: אסירות שהגיעו באמצע הלילה נעלמו לפני עלות השחר. הן הוסעו למקום ששמו סו-ג׳יא-טון, בית חולים שלפי מספר עדויות שונות קצר איברים מאסירים.

פליטה אחרת שגוטמן ראיין היא צ׳ן (ש.ב.), מתרגלת פאלון גונג בשנות ה-30 לחייה. צ׳ן סיפרה שב-2002, כששהתה במרכז מעצר והתחילו בדיקות הדם, היא הבחינה בדפוס פעולה נוסף. מתרגלי פאלון גונג שסירבו לחתום על מסמך שבו הם מצהירים שהם נוטשים את אמונתם עברו בדיקות גופניות תכופות.

במשך שמונה ימים ניסו לשכנע אותה בכוח, באמצעות עינויים, לחתום על המסמך. אבל כשזה לא הצליח, הם שינו כיוון במפתיע: השומר הורה לה לכתוב הצהרת התאבדות. צ׳ן לעגה לו: ״אני לא מתה. למה שאכתוב לעצמי תעודת פטירה?״

מנהל מרכז המעצר הכניס לחדר קבוצה של רופאים צבאיים שלבשו מדים. הם אמרו לה: ״אם לא תחתמי, מה שמחכה לך הוא נתיב המוות״. עיניה של צ׳ן כוסו בשלב זה. ואז היא שמעה קול מוכר של שוטרת שהכירה, שביקשה מהרופאים לעזוב את החדר לרגע.

כשהן היו לבד, השוטרת החלה להפציר בבוטות בצ׳ן: ״צ׳ן, חייך עומדים להילקח. אני לא צוחקת איתך. היינו כאן ביחד כל הזמן, כבר יצרנו בינינו סוג מסוים של קשר. אני לא יכולה לסבול את זה – לראות בנאדם חי שעומד להיות מחוסל״.

צ׳ן נותרה דוממה. היא לא סמכה על השוטרת. בשמונת הימים האחרונים היא נתלתה עם שרשראות מהתקרה וחושמלה עם אלות. הטריק הזה של ״השוטר הטוב״ לא שכנע אותה. אבל אז היא הבחינה במשהו שנוזל על ידה. אלה היו דמעותיה של השוטרת.

צ׳ן אמרה שתשקול, אולי, לחשוב על האפשרות לחתום. ״זה כל מה שאני צריכה״, אמרה השוטרת, והלכה לנהל שיחה ארוכה עם הרופאים, שבסופה שכנעה אותם לעזוב את המקום.

״כל הכליות מאנשים חיים צעירים״

את ״קריסטל״, חוקרת מקרי מוות של מתרגלי פאלון גונג שביקשה ששמה לא יפורסם, פגש גוטמן בדירתה שבקנדה. ״היא ישבה על הרצפה ועברה על העובדות: היעלמויות ותנועות של אנשים בין מחנות עבודה בכפייה, וגם טענות אקראיות בדבר קצירת איברים״, מספר גוטמן.

קריסטל לא הייתה משוכנעת באמינות הטענות בדבר קצירת איברים. מתוך דחף רגעי היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה לבית החולים הסמוך לסו-ג׳יא-טון (ממנו הגיעו העדויות הראשונות בדבר קצירת איברים), אפילו מבלי לחשוב להקליט את השיחה. אחת האחיות ענתה לטלפון.

קריסטל שאלה האם בית החולים מבצע השתלות כליה. האחות, אולי כי חשה את עוצמת הקול מעברו השני של הקו, הניחה מיד שקריסטל זקוקה להשתלה. ״כן, יש לנו כליות. כולן מאנשים חיים צעירים. את צריכה להגיע מהר. זמן ההמתנה הוא רק יום או יומיים״.

״מאיפה אתם משיגים את האנשים האלה?״ שאלה קריסטל. ״הם פושעים שנידונו למוות״. ״ומאיפה באים הנידונים למוות האלה?״. ״בבקשה אל תשאלי שאלות כאלה״.

קריסטל הרגישה שהיא עלתה על משהו. אם הכליה באמת הייתה שייכת לפושע שנידון למוות, אמור היה להיקבע מועד הוצאה להורג, שלפניו האסיר היה חותם על מסמך שמאשר להשתמש באיבריו, ורק לאחר מכן היה נקבע לה תור לקבל את האיבר.

מילותיה של האחות גרמו לקריסטל לפתוח בחקירה חסרת תקדים. היא החלה להתחזות לקונה שקשה לשכנע והתקשרה לשמונה בתי חולים ברחבי סין. היא שאלה את הרופאים מצדו השני של הקו שאלות קשות, בצורה אגרסיבית. את השיחות היא הקליטה.

״האם אתם משתמשים באיברים מאנשים חיים שמתרגלים פאלון גונג?״ היא שאלה רופא בבית החולים טונג-ג׳י בעיר וו-האן שבמזרח סין. ״בטח״, ענה לה. ״והאם אתה יכול להבטיח שתהיה כמות מספקת מאנשים כאלה בבית החולים שלך?״ ״כן, בטח! כשנוח לך, בואי לביקור ונדבר על הפרטים״.

״אני חייבת כליה טרייה ובריאה. והיא צריכה להיות מאדם חי. אתם לא הולכים לתת לי כליה מאדם מת, נכון?״ היא שאלה רופא בבית החולים ג׳ונג-שן המסונף לאוניברסיטת פו-דאן בשנגחאי: ״ברור שניתן לך כליה טובה, איך נוכל לתת לך אחת לא טובה?״ ״… יש לכם אחת מאנשים שמתרגלים פאלון גונג? שמעתי שהם מספקים כאלה טובות מאוד״. ״כל אלה שיש לנו כאן הן מהסוג הזה״, הייתה התשובה.

״אקדח מעשן״

אפשר לומר שלגוטמן לקח 14 שנה לעבוד על ספרו. אחרי שעבד בסין בשנות ה-90, הוא חזר לשם בתחילת ה-2000 כדי לחקור את הרדיפה נגד הפאלון גונג. בהמשך הוא נסע לארצות נוספות כדי לחקור את קצירת האיברים ולראיין פליטים סינים בהונג קונג, לונדון, רומא, קנדה, ארה״ב ועוד. את מחקרו הוא מימן מכספו האישי. הוא עבר תלאות וייסורים בחיפוש אחר ״אקדח מעשן״ – מקור שיהיה קשה להטיל ספק באמינותו.

ב-2008 התגלגלה שמועה לאוזניו של עוזר המחקר של גוטמן, לפיה רופא בכיר בטייוואן עשוי לדעת משהו על קצירת האיברים בסין. גוטמן כבר שהה בטייוואן, ולכן עשה את דרכו למוסד הרפואה הנחשב לגדול ביותר בטייוואן – בית החולים של האוניברסיטה הלאומית של טייוואן – ונכנס למשרדו של ד״ר קו וון-ג׳ה (Ko Wen-je), מנתח בכיר בבית החולים.

״אני לא מסוכנות ממשלתית״, פתח גוטמן את השיחה, ״אז אני לא יכול להכריח אותך לדבר על זה״, אמר בנועם. ״האם זה נכון? האם נקצרים איברים מאסירי מצפון – מתרגלי פאלון גונג, ואולי גם אחרים?״

״כן״, ענה ד״ר קו, ״כן, הם עושים את זה. כן, זה נכון״.

כמה שנים קודם לכן החליט ד״ר קו לנסוע לסין לרכוש איברים להשתלה למטופליו, מכיוון שזמן ההמתנה לאיברים בטייוואן הגיע לפעמים לשלוש שנים. אולי משום שדיבר את השפה המקומית, או אולי בגלל משהו באישיותו, ד״ר קו הצליח להתחבר די מהר לקולגות הסינים שלו. הם יצאו לשתות ביחד, לשיר קריוקי ולצחוק. כשסיימו ליהנות ביחד והתפכחו, הם קראו לו לשיחה.

אתה אחד מאיתנו, אמרו לו. אתה כמו אח. אז נעשה לך מחיר שעושים למשפחה. ואפילו יותר מזה – נדאג שהמטופלים שלך יקבלו את הטוב ביותר: איברים של מתרגלי פאלון גונג. האנשים האלה לא שותים, לא מעשנים, ומתרגלים צ׳יגונג סיני. בקרוב המטופלים שלך יהיו בריאים גם כן.

ד״ר קו חייך והודה להם בנימוס. בימים אלה ד״ר קו הוא אחד משני המתמודדים על ראשות עיריית טאיפיי, עיר הבירה של טייוואן.

האם סין תסיים את קצירת האיברים?

בדצמבר 2005 אישר לראשונה ד״ר הואנג ג׳יה-פו, סגן שר הבריאות של סין, שאסירים הנידונים למוות משמשים כמקור לאיברים להשתלות. הואנג גם הכריז על איסור תיירות השתלות לסין. זה כמובן לא מנע מהמוני תיירי איברים להגיע מאז להשתלות בסין.

כפי שנראה עוד מעט, הואנג חזר על דבריו שוב ושוב במהלך השנים הבאות, מבלי שעשה באמת שינוי מהותי בשטח. בעבר הואנג אף הודה שביצע באופן אישי מעל 500 השתלות כבד שהתקבלו מ״תורמים״ סינים, רובם כנראה אסירים.

בתחילת 2006, שבועות ספורים לאחר שאפוק טיימס חשף את העדויות הראשונות על קצירת איברים מאסירי מצפון בסין, הואנג הופיע שוב וניסה לצייר תדמית לפיה סין מבצעת רפורמות מהירות במערכת קצירת האיברים שלה. הואנג אפילו הצהיר שהוא יבטל בשלבים את קצירת האיברים מאסירים, בכך שיעודד אזרחים סינים רגילים לתרום את איבריהם. כל זה מבלי לציין לוחות זמנים.

ב-2011 הוא יצא שוב בהצהרה אחרי שהניו יורק טיימס כתב לראשונה על קצירת האיברים, וב-2012 שוב אחרי שפקיד ממשל בכיר בסין העביר על פי החשד לארה״ב מסמכים שבהם מידע על קצירת האיברים המתרחשת בסין. במארס אותה שנה הואנג כבר שם דד-ליין להצהרות שלו: סין תסיים את קצירת האיברים בתוך שלוש עד חמש שנים.

שנה לאחר מכן, ב-2013, הוא פרסם שקרוב ל-40 בתי חולים סיניים חתמו על הצהרה שבה הם מתחייבים להפסיק לקצור איברים מאסירים. אולם להואנג אין שליטה על בתי חולים צבאיים בסין, ולא ניתן לאמת שהמהלך הזה, או אחת הרפורמות הקודמות שדיבר עליהן, אכן קרו.

וכך באפריל 2014, וואנג האי-בו, קולגה של הואנג ומנהל מרכז המחקר להשתלות איברים של סין (China Organ Transplant Response System Research Center), אישר לעיתונאי גרמני בכיר (בתכנית רדיו) שאין שום תוכנית לעצור את קצירת האיברים מאסירים.

מעניין שבסוף אותו חודש החלו להגיע דיווחים מעניינים לאתר מינג-הווי. זהו אתר שמופעל על ידי מתרגלי פאלון גונג ואוסף דיווחים ומידע על הרדיפה המתרחשת בסין. לפי הדיווחים, פקידי ממשל סינים הגיעו לבתיהם של מתרגלי פאלון גונג בסין כדי לקחת מהם דגימות דם. לא ברור לאיזו מטרה. אולי לצורך תיוגם במאגר נתונים חדשני, ואולי לצורך בדיקת התאמתם להשתלת איברים.

למשל, שוטרים בעיר גווי-יאנג בדרום-מערב סין הגיעו לביתם של 40 מתרגלי פאלון גונג, וטענו בפניהם שמספר תעודת הזהות שלהם שגוי, וכדי לתקן את הטעות על השוטרים לבדוק את תעודות הזהות וגם לקחת דגימות דם. השוטרים אמרו שזו פקודה מהממונים עליהם.

במקרה אחר, קצינת משטרה ביקרה בביתה של לי שי-שיאן, מתרגלת פאלון גונג. הקצינה אמרה שעברה במקרה בשכונה ורצתה לקפוץ לומר שלום. לאחר שהחליפה כמה מילים עם הבת של גברת לי, הקצינה הוציאה שתי מבחנות וביקשה לקחת דם מהבת ״כדי לראות אם יש לה לחץ דם גבוה״. הבת סירבה.

באותו היום, מתרגל פאלון גונג אחר, מר וו דונג-שיאן, קיבל שיחת טלפון מוועדת הדיור המקומית, שביקשה ממנו להגיע למשרד הוועדה למחרת כדי לדון בביטוח שלו. מר וון הגיע למשרד הוועדה וראה כמה אנשים ממתינים בתור. שני אנשים הלבושים בחלוקי מעבדה לבנים ערכו בדיקות גופניות ולקחו דגימות דם מהאנשים בתור. מר וו נמלט משם.

״ייתכן שזו רק טקטיקת הפחדה, כדי להפחיד אותם עם הרעיון שאפשר לקצור מהם איברים״, אומר גוטמן בראיון. ״אבל באותו זמן, אנחנו יודעים מההיסטוריה שמשהו שמתחיל כטקטיקת הפחדה יכול להפוך למציאות״.