כשפסעתי בשבילים על המדשאות הירוקות של האוניברסיטה העברית בירושלים, חשבתי לעצמי שתחושת השלווה הזאת מתאימה מאוד למקום שנועד להעביר ידע, לעורר דיון ולהרחיב אופקים. הפסטורליות הזו הרחיקה את דעתי לכמה רגעים מהטקס שהגעתי אליו, במאי 2014, לכבוד ההשקה של מכון קונפוציוס החדש.

עבור צופה תמים בטקס הפתיחה, השמחה הייתה גדולה. עשרות סטודנטים ואורחים עשו כבוד למשלחת הבכירה שהגיעה לפתיחת המכון: הייתה שם סגנית ראש הממשלה הסיני, שר החינוך הסיני, סגן שר החוץ, סגן שר המדע והטכנולוגיה ואחרים. אחריהם צעדה פמליה גדולה של צוותי טלוויזיה סינים, עיתונאים ומתרגמים.

ראינו שקציני מודיעין [סינים] ידועים עובדים עם מכוני קונפוציוס, ואף נותנים משימות לצוות הסיני במכון כדי שיבצע דברים מסוימים

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אף שלח ברכה מצולמת: "יש לנו הרבה מה להרוויח ממאמצי שיתוף פעולה כמו זה עם מכון קונפוציוס. הייתי גאה להיות נוכח בחתימת ההסכם להקמת מכון קונפוציוס במהלך ביקורי בסין לפני שנה", הוא אמר.

אבל אני, שמכיר את הנושא מקרוב, תהיתי באותם רגעים האם מישהו מהישראלים שהשתתפו ב"חגיגה" יודע שכבר ב-2009 צוטט ב"אקונומיסט" מי שהיה אז שר התעמולה של סין, לי צ'אנג-צ'ון, כשהוא מתאר את מכוני קונפוציוס כ"חלק חשוב מתוכנית התעמולה הסינית מחוץ לסין".

מזה כמה שנים שאני עוקב אחר כניסתם של "מכוני קונפוציוס" לאקדמיה הישראלית. מדובר בגופים היושבים פיזית בתוך אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית, עוסקים בלימוד השפה והתרבות הסינית ופועלים במימון המשטר הסיני. על פניו, המכונים נראים תמימים ולא מזיקים – הם מקדמים שיתוף פעולה בין ארצות בעלות תרבות עשירה ועתיקה, ומעבירים קורסים ללימודי שפה ותרבות, פעילויות הנשמעות חיוביות בסך הכול.

אבל בשנים האחרונות מצטברים עוד ועוד קולות הטוענים שמאחורי הקלעים ובשקט, קורה דבר מעט שונה.

"מכוני קונפוציוס הם סוס טרויאני – הם סוג של מרכזי ריגול המשמשים את הממשל הסיני. סוכנויות ביון מערביות מכירות בכך", אומר בראיון לאפוק טיימס מישל ג'ונו קטסויה, שעוקב אחרי המכונים במשך יותר מעשור. "דוגמאות רבות מדגימות כיצד המכונים משמשים לאיתור אנשים שיהוו בסופו של דבר 'סוכני השפעה'".

קטסויה אינו סתם אחד. עד שנת 2000 הוא עמד בראש דסק אסיה-פסיפיק בשירות הביון הקנדי (CSIS) המקביל למוסד הישראלי, וחקר כיצד המפלגה הקומוניסטית הסינית מרגלת אחרי מדינות זרות ומנסה להשפיע עליהן. בין היתר הוא התחקה אחר פועלם של ארגוני פשע סינים שפעלו במערב, אחר מהלכים שביצעו חברות סיניות שרכשו עסקים מערביים, ואף חקר את עסקיו של המיליארדר הסיני לי קה-שינג. "שירתתי 36 שנים בביון הקנדי. התפקיד שלי היה לנתח איומים, למצוא אותם ולמתן אותם", הוא אומר.

כדי להבין את טענותיו של קטסויה, שעשויות להישמע בלתי מתקבלות על הדעת לאנשים העובדים בתוך מכון קונפוציוס ומלמדים תוכן "רך" (כמו שפה סינית וקליגרפיה לילדים), צריך לחזור מעט אחורה בזמן.

תחילתו של הסיפור בסביבות שנת 2000, כשסין נתפסת כמעצמה כלכלית צומחת, ובמערב גובר הצורך בלימודי השפה הסינית. בהנהגה הסינית מזהים זאת ולא מבזבזים זמן – הם מחליטים להקים מכון ללימוד שפה ותרבות סינית שיישב באוניברסיטאות של מדינות זרות.

הם באו והתחננו לפתוח. בהתחלה סירבנו, אבל ככל שסירבנו או שנראינו לא מעוניינים, כך גבר אצלם הרצון

אבל איך יקראו למכון? מכון על שם המפלגה הקומוניסטית הסינית השולטת בסין לא יתקבל יפה במערב. אחרי הכול, אותה מפלגה רצחה במשך שנות שלטונה יותר מ-80 מיליון סינים (הערכה שמרנית) והחריבה את התרבות הסינית המסורתית.

הפתרון היה בדמותו של "קונפוציוס" – המחנך והפילוסוף החשוב ביותר בתרבות הסינית המסורתית, לפני שנהרסה, שדיבר על "הרמוניה" ועל ההנאה שבלמידה. את זה המערב כן יכול לקבל. האירוניה היא שבשנות ב-60 וה-70 של המאה הקודמת המפלגה הקומוניסטית בכבודה ובעצמה, עשתה הכול כדי לעקור את ערכי הקונפוציוניזם מהחברה שלה: במהלך "מהפכת התרבות" היא הרסה מקדשים, החריבה את קברו של החכם וניסתה להשמיד לגמרי את רעיונותיו.

ב-2004 מוקם מכון קונפוציוס ראשון בסיאול שבדרום-קוריאה, ומאז קמים מכונים נוספים כמו פטריות אחרי הגשם, ביותר מ-90 מדינות ברחבי העולם. ישראל מצטרפת לפרויקט ב-2006, כשהנספח התרבותי של סין בישראל יוצר קשר עם פרופ' אהרון שי, חוקר סין בכיר באוניברסיטת תל אביב, ומציע לו להקים באוניברסיטת תל אביב מכון קונפוציוס. "הם באו והתחננו לפתוח", אמר פרופ' שי לאפוק טיימס כשעוד כיהן כרקטור האוניברסיטה, "בהתחלה סירבנו, אבל ככל שסירבנו או ככל שנראינו לא מעוניינים, כך גבר אצלם הרצון".

בניגוד למכונים אחרים לקידום שפה ותרבות, כמו "מכון גתה" הגרמני או "הבריטיש קאונסיל" הבריטי, בהתעקשות הסינים, המכון נפתח בתוך כתלי האוניברסיטה ולא מחוץ לה, ובניהול משותף של אוניברסיטת תל אביב ושל הסינים (לצד המנהל המקומי מטעם האוניברסיטה יש גם מנהל מטעם הסינים).

הניהול המשותף הזה, חיה שלא הייתה קיימת עד אז, עורר התנגדות באוניברסיטה. "הייתי נגד הדבר הזה", אמר לאפוק טיימס פרופ' יואב אריאל, לשעבר דקאן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב וסינולוג בכיר, "[באוניברסיטאות] הכול צריך להיות תחת ניהול אקדמי".

אבל הניהול המשותף הוא תנאי בסיסי של הסינים לפתיחת מכוני קונפוציוס, ולכן בסופו של דבר הסכימה אוניברסיטת תל אביב לתנאי. גם האוניברסיטה העברית הסכימה לכך. היא לא רק הסכימה בלית ברירה, אלא, כאמור, גם ערכה מסיבה לכבוד האירוע.

באוניברסיטת חיפה, לעומת זאת, התרחש דבר שונה. "משלחות סיניות הגיעו לאוניברסיטת חיפה והציעו להקים בו מכון קונפוציוס", סיפר לאפוק טיימס פרופ' יצחק שיחור, סינולוג בכיר וממייסדי החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת חיפה. "אבל אני התנגדתי לכך נחרצות, וההחלטה ירדה. זה פשוט לא התממש. לא יכול להיות שמכון שהוא מכון ממשלתי [סיני], מוקם בתוך מוסד אקדמי. ברור לחלוטין שאם היה מוקם מכון קונפוציוס באוניברסיטת חיפה, אי אפשר היה להתעסק יותר בנושאים הקשורים בזכויות אדם, בפאלון גונג, באויגורים ובטיבטים, ובכמה דברים אחרים. אפילו הפגנות או אי שקט פנימי בסין – אי אפשר לדון עליהם במכון הזה. לכן אמרתי שאני מתנגד לדבר הזה".

ריגול

כשמישל ג'ונו קטסויה – אותו חוקר סין בשירות הביון הקנדי – החליט לדבר לראשונה בפומבי על מכוני קונפוציוס, זה קרה באוקטובר 2014. קטסויה הגיע לדיון שערכה רשת בתי הספר הגדולה ביותר בקנדה, ששקלה לבטל את הסכמיה עם מכון קונפוציוס (ובסופו של דבר ביטלה).

"מכוני קונפוציוס מנסים לגייס סוכני השפעה", הוא הזהיר, "סטלין נהג להתייחס לסוכני השפעה כ'אידיוטים שימושיים'. אלה אנשים טובים שאין להם כוונה רעה, אבל ממשלות שונות מנצלות אותם כדי להשיג אסטרטגיה מסוימת. זה מה שאנחנו מתמודדים מולו כאן".

קטסויה הסביר שמכוני קונפוציוס הם חלק ממערך שפיתח הביון הסיני, שמטרתו לזהות כבר בגיל צעיר אנשים האוהדים את התרבות הסינית, להמתין שנים רבות ולבסוף "לתפוס את נפשם או את אהבתם לתרבות הסינית" – ובאופן זה לגייס אותם לטובתו.

איזה סטודנט או חבר סגל ירצה לומר משהו העלול לעצבן את השלטון הסיני ולפגוע בהמשך הקריירה שלו?

התהליך עובד בערך כך, הוא הסביר בראיון לאפוק טיימס: "אנחנו רואים לעתים קרובות אקדמאים שמוזמנים לסין, לאחר שסומנו על ידי הביון הסיני (בגלל חיבתם לתרבות הסינית, א"ל). כשהם מגיעים לשם, פורסים בפניהם שטיח אדום. הם סועדים במקומות הטובים ביותר וממלאים עבורם אולמות עם 200, 500 ואפילו 1,000 סטודנטים [כדי שירצו בפניהם]. זה לא בעיה בסין. נותנים להם להרגיש שהם אנשים חשובים מאוד. אבל אם אני עושה טובה גדולה למישהו, מרבית האנשים ירגישו שהם חייבים לי משהו בחזרה. הסינים יודעים לנצל את זה טוב מאוד".

מה קורה אחרי הביקור בסין? איש האקדמיה – שצפוי בעתיד להצטרף למשרד החוץ, לשמש כדיפלומט או להעמיק במחקרו על סין – יתחיל לתמוך בסין בצורה כלשהי. הוא ידבר עליה באופן חיובי ואף יפעל למענה, מתוך תחושת חוב. "הביון הקנדי ראה שכאשר אנשי ממשל רבים שהוזמנו לסין, למשל ראשי עיר ואנשים המייצגים ארגונים חשובים, חוזרים חזרה, רבים מהם מיישמים מיד מדיניות מסוימת בעיר שלהם שמטרתה לנטרל אלמנטים מסוימים שהסינים [לא אוהבים]", הוסיף קטסויה.

קטסויה כמובן מספר על הניסיון הקנדי מול מכוני קונפוציוס, שבדומה לאלה שבישראל הציגו את עצמם "תחת הכיסוי של חילופי תרבות וחילופי שפות, דבר שאף אחד לא מתנגד לו", הוא אומר. "אבל ראינו שקציני מודיעין [סינים] ידועים עובדים באופן פעיל עם מכוני קונפוציוס, ואף נותנים משימות לצוות [הסיני] במכון כדי שיבצע דברים מסוימים. סוכנויות ביון מערביות יודעות על זה ומכירות בזה". קטסויה אף מרחיק לכת ומספר על עובדים סינים במכוני קונפוציוס במקומות מסוימים שניסו להשיג גישה לחשבונות ממשלתיים ולמידע מסווג. "זו במפורש פעילות ריגול. זה בדיוק מה שקרה עם מכוני קונפוציוס בכמה מקומות".

אזהרה דומה נשמעה באפריל 2017 מכיוון אחר, אקדמי דווקא. קבוצה של פרופסורים אמריקנים פרסמה מחקר שבין היתר המליץ לקונגרס האמריקני לבדוק "האם מכוני קונפוציוס מגדילים את הסיכונים לריגול של מדינה זרה או לאיסוף מידע רגיש".

רשל פטרסון, החוקרת שמונתה לעמוד בראש המחקר, סיפרה לי כי החלה להתעניין במכוני קונפוציוס לאחר שפרופסורים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, המשתייכים ל"איגוד הלאומי לאקדמאים" (NAC), שמו לב למשהו חשוד והצביעו עליו.

"היו כמה פרופסורים החברים באיגוד, שחשבו כי דברים לא כשרים מתרחשים במכון קונפוציוס שבקמפוס שלהם, והציעו לנו לחקור את הנושא. ככה התחלנו. רצינו לדעת מה באמת קורה במכוני קונפוציוס. חשבנו שהבדיקות שנעשו בעבר היו בסדר, אבל רצינו לצלול יותר לעומק ולתעד הכול".

פטרסון חקרה 12 מכוני קונפוציוס בניו יורק ובניו ג'רזי. היא השיגה חלק מהחוזים שנחתמו מול האוניברסיטאות, שוחחה עם אין-ספור מרצים ואנשי סגל הקשורים אליו, ותיעדה כיצד המכונים ממומנים, מה מלמדים בשיעורים וכו' – תחקיר שנמשך 18 חודשים.

איך הגעת למסקנה שצריך לבדוק אם המכונים מהווים איום על הביטחון הלאומי ומסייעים בריגול? 

"כשראיינתי פרופסורים שאינם קשורים למכוני קונפוציוס אבל מלמדים באוניברסיטה, רבים מהם העלו חששות שמכוני קונפוציוס משמשים את סין למעקב אחר מומחים אמריקנים – המכונים עוקבים אחרי מה שהם אומרים וחושבים, ואחרי העמדה שלהם לגבי סין. הם גם הביעו חשש שמכוני קונפוציוס מקבלים גישה רבה למידע האישי של סטודנטים צעירים הלומדים לדבר סינית. מידע זה יכול להיות חיוני מאוד לממשל הסיני, כיוון שבעתיד סטודנטים אלה יעבדו אולי במשרד החוץ או יתמקדו בסין. זה נושא שחזר על עצמו פעמים רבות. הסגל בכמה אוניברסיטאות שונות ראה שאנשים [סינים] במכוני קונפוציוס עוקבים אחריהם, מכינים רשמים רבים ועוקבים אחרי אנשים מסוימים".

מנהלי מכוני קונפוציוס שפטרסון הצליחה לשוחח איתם, כמובן הודפים את הטענות נגד המכון – הם טוענים שמדובר בסך הכול ביוזמה ידידותית. השליטה הסינית על מכוני קונפוציוס היא על הנייר בלבד. הסמכות האמיתית על המכונים, לתפיסתם, שייכת לאוניברסיטה שמארחת אותם. כשפניתי למנהלי מכוני קונפוציוס באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית, הם סירבו להגיב ולהתראיין לכתבה.

צנזורה ממשלתית

כשנכנסים לאתר האינטרנט של מכון קונפוציוס, ניתן לראות שהוא מציין בגאווה שמכוני קונפוציוס כפופים למשרד הלאומי בסין להוראת סינית כשפה זרה. משרד זה המכונה "האן-באן", משווק כארגון חינוכי-ממשלתי שאינו למטרות רווח. מטרתו – לספק את צורכיהם של סטודנטים הרוצים ללמוד את השפה הסינית, כמו גם לחזק את שיתופי הפעולה החינוכיים והתרבותיים בין סין למדינות אחרות, ואף לפתח עולם הרמוני יותר (ברוח קונפוציוס).

מכון קונפוציוס אינו מסתיר את העובדה שהגוף העומד מאחוריו – "האן-באן" – מסונף למשרד החינוך הסיני שהוא גוף ממשלתי. אולם, בפועל הוא אינו מנוהל על ידי משרד החינוך, אלא על ידי מועצה מדינית המורכבת מחברים ביותר מעשרה משרדים ממשלתיים שונים בסין, כמו משרד החוץ הסיני, משרד הכלכלה והתרבות, ואפילו משרדים האחראים על התעמולה, כמו המשרד לפיקוח על חדשות שמתערב בדיווחים החדשותיים של כלי התקשורת שבשליטת המדינה. בראש המועצה עומדת (נכון למועד כתיבת שורות אלה) סגנית ראש ממשלת סין, ליו יאן-דונג, אותה אורחת כבוד שנאמה בטקס הפתיחה של המכון בירושלים.

מה שפחות מוכר הוא העובדה שהמכון כפוף לסוכנות נוספת, סמויה יותר, הנקראת "החזית האחידה". הסוכנות כונתה בעבר "הגביע הקדוש" של המפלגה הקומוניסטית כאשר החלה לפעול לפני עשרות שנים כחלק ממערכת הביון הסינית. מטרתה לבודד ולתקוף בדרכים סמויות אויבים של המפלגה הקומוניסטית, לפי צ'נג גאן-יואן ששירת עשרות שנים בסוכנות, יצא לפנסיה ומתגורר במערב.

צ'נג מסביר בספרו (בשפה הסינית – 中共統戰部揭秘), שבעשורים האחרונים פועלת הסוכנות בעיקר מחוץ לסין, מפקחת ומנסה לשלוט על סינים השוהים בחו"ל, ביניהם אנשי עסקים, כמו גם על זרים שסימנה. "במילים פשוטות, מטרתה לאסוף מודיעין עליך ועל הנסיבות שלך, ולתכנן דרך שתגרום לך לעבור לצד השני, לצד של המפלגה", הוא מסביר.

גם אם נעזוב לרגע את האפשרות שהמכונים עוסקים באיסוף מודיעין, עולות טענות חמורות אחרות שגרמו לפטרסון – שכאמור חקרה 12 מכונים בארה"ב – להמליץ באופן חד-משמעי, לכל אוניברסיטה, לבטל את ההסכם עם מכון קונפוציוס שבשטחה.

עצם נוכחותו של מכון ממשלתי סיני באוניברסיטה, היא מסבירה, המספק מלגות לסטודנטים כדי שיצאו לסין, שמשלם מדי שנה כ-100 אלף דולר לאוניברסיטה (במסגרת ההסכם) ושהופך לחלק מרשת קשרים הולכת וגדלה מול סין – יוצרת אקלים שמקדם צנזורה עצמית של סטודנטים וחברי סגל. איזה סטודנט או חבר סגל ירצה לומר משהו העלול לעצבן את השלטון הסיני ולפגוע בהמשך הקריירה שלו?

"פרופסורים שראיינתי אמרו לי שההנהלה באוניברסיטה התמכרה לכספים מסין, ולכן לחצה על חברי הסגל להימנע מפגיעה בסין", אומרת לי פטרסון. "גילינו שחלק מהפרופסורים הרגישו לחץ לצנזר את עצמם מסיבות שונות. כמה פרופסורים אמרו לי שהם הרגישו שהאפשרות שלהם לקבל קידום או מימון למחקר מותנים בתמיכתם במכוני קונפוציוס, כיוון שלפעמים מנהל מכון קונפוציוס הוא גם חבר בכיר במחלקה ללימודי מזרח אסיה ואחראי לקידום שלהם". גם אם הצנזורה העצמית מתונה יחסית, מדגישה פטרסון, לצנזורה אידיאולוגית מכל סוג שהוא אין מקום בהשכלה הגבוהה – מוסד ציבורי.

פרי לינק, פרופסור אמריטוס בחוג למזרח-אסיה באוניברסיטת פרינסטון, אמר לפטרסון שהתבנית הכללית שהוא רואה היא שהמנהלים המקומיים (לדוגמה האמריקני או הישראלי) של המכון מצנזרים את עצמם, למרות שהם טוענים אחרת. "כשהם אומרים שאין עליהם לחץ, זו אמירה מעורפלת מאוד, כיוון שאחרי שצנזרתי את עצמי ואני יודע שאסור לי לדבר על פאלון גונג או על עצמאות טייוואן או על דברים אחרים, כמובן שאין עליי לחץ נוסף מבחוץ, כך שאז כמובן אין שום קונפליקט ביני לבין האן-באן.

"כיום אתה יכול לדבר על המערכה למלחמה בשחיתות שמנהל מנהיג סין, שי ג'ין-פינג, שמטרתה להוריד את אויביו הפוליטיים. דיון ב'ניקוי' הפנימי שמבצע שי ג'ין-פינג יכול להיחשב ללגיטימי. אבל אם מישהו יאתגר את זכותה של המפלגה הקומוניסטית לשלוט [בסין], זו נקודה רגישה גדולה. אם תיגע בלגיטימיות של המפלגה להיות מפלגה דיקטטורית אחת ויחידה בסין – זה אסור".

מקרה שאירע באוניברסיטת תל אביב ממחיש את כוחה של הצנזורה העצמית. בפברואר 2014 הוקרן באוניברסיטה, באישור החוג למזרח-אסיה, סרט בנושא זכויות אדם (Free China), ולאחריו נערך דיון עם חוקרים מובילים בעולם בנושא קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. אבל שמועה שעברה בקרב הסטודנטים בחוג למזרח-אסיה – שאם יגיעו ייפגעו סיכוייהם לקבל מלגה לסין או תקציבים למחקר – תרמה לנוכחות דלילה מאוד שלהם באירוע (רק כשני סטודנטים מהחוג הגיעו. יתר הנוכחים היו ממחלקות אחרות). היו סטודנטים שאף ביקשו לא לקיים את הקרנת הסרט והדיון שלאחריו, למרות שהחוג אישר לקיימם.

מרבית מנהלי מכוני קונפוציוס שפטרסון שוחחה איתם טוענים כמובן שדווקא יש להם חופש מחשבה ויכולת לבקר את המפלגה הקומוניסטית כרצונם.

אבל סוניה ג'או, מורה סינית שעבדה במכון קונפוציוס שבאוניברסיטת מקמסטר בקנדה, לא מסכימה איתם. בראיון לאפוק טיימס היא סיפרה שבתהליך ההכשרה שעברה לצד מורים נוספים בסין, נאמר להם לא לדבר על נושאים רגישים מבחינתה של המפלגה הקומוניסטית, כמו פאלון גונג או טיבט. "במשך ההכשרה שעברנו בבייג'ינג אמרו לנו: 'אל תדברו על זה. אם סטודנט מתעקש, תנסו לשנות את הנושא או לומר משהו שהמפלגה הקומוניסטית מעדיפה שתגידו'".

"מכוני קונפוציוס נוטים להציג את סין באור חיובי ולהתרכז בהיבטים מרגיעים של התרבות הסינית", מציינת פטרסון, "הם נמנעים מההיסטוריה הפוליטית של סין ומהפרות זכויות אדם, מציגים את טייוואן ואת טיבט כטריטוריות בלתי מעורערות של סין ומפתחים דור של סטודנטים מערביים בעלי ידע סלקטיבי על מדינה חשובה".

לגבי השליטה של האוניברסיטאות על המכונים, מסבירה פטרסון שבפועל האוניברסיטאות יכולות לפקח על המכונים באופן חלקי בלבד. "האן-באן" שומר לעצמו את הזכות המלאה לפטר מורים ומנהלים סינים של המכון, ולהטיל וטו על תוכניות המכון. "רוב האוניברסיטאות מצליחות להיות מעורבות במה שקורה במכון קונפוציוס בדרכים עקיפות – למשל כשהן שמות את נשיא האוניברסיטה או דמות בכירה אחרת בוועד המנהל של המכון".

פטרסון מסכמת את זה כך: "מכוני קונפוציוס יכולים לשמש כספר לימוד להפעלת 'עוצמה רכה'… נאיבי לחשוב שהשקעה סינית של מיליוני דולרים בהשכלה במערב נובעת מנדיבות טהורה".